שתף קטע נבחר
 
צילום: שאול גולן

נוער בלי נרות

הדור ההוא התבגר, הפך מפוכח וציני, אבל הפצע נשאר פתוח. גיא רונן חוזר ל-4 בנובמבר 1995, לכיכר מלכי ישראל, תוהה מה קרה לנוער הנרות ומזדהה עם הנוער הכתום

"תראה כמה אנחנו קרובים, מי יעצור אותי אם אני שולף עכשיו אקדח ויורה?", שאלתי חבר בשורה הראשונה בכיכר מלכי ישראל, כשפרס עלה לבמה. לא ברור למה, אבל זה מה שעבר לי בראש באותם רגעי אופוריה, כשצעקנו בחולצה כחולה ושרוך אדום "העם איתך", וחיכינו לחתן השמחה האמיתי. כשהוא עלה סוף-סוף לבמה, מבויש, נראה קצת לא שייך, לא ידענו את נפשנו. והשירים. והריקודים. ושלוש יריות. ומאבטחים שזורקים אותנו הצידה מהכביש. ואמבולנס שכמעט דורס אותנו על הדרך (של המאבטח הפצוע, כנראה). והשוק באוטובוס הביתה. ושתיקה רועמת, רק הרדיו לוחש. והדמעות בבית, וניפוץ האשליה שהכל יהיה בסדר. ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה, ושום דבר כבר לא יהיה בסדר.

 

בשבוע שאחרי הרצח הסתובבנו כמו רוחות רפאים. מדינה שלמה התאבלה וערכה חשבון נפש קצר, קצר מאוד. אבל אנחנו - אלה שבאמת האמינו בו, בכל דבר שהוא אמר, בכל מה שהוא עשה - לא מצאנו שום סיבה להמשיך. אז התקבצנו יחד בכיכר ההיא, שנקראה מאז על שמו, עם הנרות ההם, שנקראנו מאז על שמם. מיטב הפסיכולוגים ניסו לפענח אותנו, את החיבור בין "הנוער הנפלא הזה" למנהיג הקשיש. איך פספסנו אותם, שאלו כולם, איזה נוער, איזו עוצמת רגשות. יש תקווה בנוער הנרות. אבל אנחנו היינו נוער בלי תקווה ובלי נרות.

 

הרבה פוליטיקאים ומלכ"רים למיניהם ניסו לתפוס עלינו טרמפ. תנועות שונות ומשונות ניסו לקרב בינינו, כחולי החולצה וחובשי הכיפה. צו פיוס הפך לצו השעה. "אחים" ו"הידברות" היו למילים הנפוצות בתקשורת. התנחמנו, חזרנו לחייך, החיים המשיכו. אבל את החלל שבפנים, האחווה הזאת - אמיתית או מזויפת - לא הצליחה למלא.

 

בינתיים המדינה דהרה קדימה. ענייני השעה דחקו את האבל שלנו, שהפך הרבה פחות לאומי והרבה יותר פרטי. הרגשנו קצת כמו משפחה שכולה - השבעה נגמרה, נשארנו עם הכאב. הנה, פרס כבר מחלק תיקים באווירת חג. ואז אוטובוסים מתפוצצים. דם ברחובות. הבחירות מוקדמות. ביבי לוקח. אלה שנשאו את הארון בהפגנה המפורסמת ההיא הם עכשיו בשלטון. אלה ש"לא ראו" את מדי ה-אס.אס ירשו את מי שהולבש בהם. לא הופתענו, בקושי התאכזבנו. אותנו, שום דבר כבר לא יצליח להפתיע או לאכזב. הפסקנו לקוות, הפסקנו להאמין.

 

ופעם בשנה כולם נזכרו בו. בהתחלה עוד הגענו לכיכר, אחר-כך הפסקנו גם עם זה. העדפנו להתכנס באבל הפרטי שלנו, עם הפוסטרים הקטנים על הקיר והסטיקרים על החלון, במקום להתקבץ יחד בדביקות מעיקה ולדקלם בפעם המי-יודע-כמה, רק כדי לצאת ידי חובה, את "השיר לשלום". ממילא, גם הפסקנו להאמין בשלום.

 

איפה נוער הנרות, שואלים כולם. הוא התגייס, השתחרר, טס להודו, פתח בקריירה. הוא גדל בדמותכם ובצלמכם, בדיוק כמו שחינכתם אותו. הוא הפך ציני כמוכם, הוא צוחק מאותן בדיחות. הוא מבין שגם הזיכרון הזה הפך כלי לניגוח פוליטי. אבל אם תצליחו לתפוס אותו ברגע נדיר של כנות ורצינות, הוא יספר לכם על הפצע הפתוח, על האכזבה, על אובדן התמימות. ועל הגעגוע.

 

התגעגענו לשקט, ליציבות, למצביא מנוסה שיתקוף את תרבות ה"סמוך" וידבר אלינו בגובה העיניים. שפיו ולבו יהיו שווים. שלא ירוץ מאולפן לאולפן ויכניס אנשים אפלים ללשכה. שלא יסיר את חליפת המגן כי "אין שמאלנים בקהל", אבל שגם לא יהיה "ראש ממשלה של כו-לם". חלקינו מצאו חלק מזה באריק שרון, גם במחיר של עצימת עין מכמה דברים לא נעימים שקשורים בו. הנה, מישהו שלוקח אחריות ומוביל, שלא מסתיר את סלידתו מהאויב ואת חוסר האמון בו - אבל מבין שבסוף נצטרך לחלק את הארץ הזאת. וגם הוא מן סבא כזה, גנרל שבע קרבות שרואה מכאן את מה שלא ראה משם. מי שמחפש את הסיבות לתמיכה המסחררת בו - לפני ההתנתקות ואחריה - שיחזור לימים ההם ולסערות שבאו אחריהם. אנחנו רוצים שקט.

 

אבל עכשיו, לנגד עיננו נולד עוד נוער בלי נרות. אותם חובשי כיפה, שניסיתם לקרב אותנו אליהם, נשארים עם אותו חלל. חבריהם נעקרו והבורסה זינקה, תפישת עולמם נופצה לרסיסים והעיתונים צהלו "שלום ולא להתראות". השבעה נגמרה והם נשארים עם הכאב, במלון, בקראווילה או בבית של השכן. אל תנטשו אותם. אל תזלזלו בריקנות שלהם. אל תתפסו אותם בצערם כשהם מאיימים שלא להתגייס. תבינו את המרירות שלהם. את הציניות.

 

ה-4 בנובמבר 1995 היה עבורי היום בו מתה התמימות. נגמרה האמונה. אהבת הארץ המזוככת, הקמאית הגיעה לקיצה. נולדה הציניות. התפשטה הריקנות. קפצה הזקנה. שבס אמר שהלכה לו המדינה. תמצית מדויקת של הכל, וכבר בגיל 17.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: אפי שריר
ילדי הנרות 1995
צילום: אפי שריר
צילום: צפריר אביוב
ילדי הנרות 2005?
צילום: צפריר אביוב
צילום: רויטרס
שרון ורבין. התגעגענו ליציבות
צילום: רויטרס
מומלצים