בתקופתי זה ממש לא היה ככה

בימים אלו אני נמצאת בשלבים מתקדמים מאוד של הקמת "דרך האתגר". אני מגייסת סטודנטים מתנדבים שיעזרו לנערים משתתפי הפרויקט בהכנת שיעורי הבית בשעות הצהרים, ובמקביל גם מדריכים חברתיים. מייד אחרי החג, עיריית נתניה הבטיחה להתחיל סוף-סוף לשפץ את המקום. כך שההקמה בעיצומה, ויש לי המון עבודה. אבל היום דווקא רציתי לשתף אתכם בחוויות מהמפגשים שלי בבתי הספר בנתניה.

במסגרת ההקמה אני נפגשת עם מנהלי בתי הספר בנתניה על-מנת למצוא נערים מתאימים לפרויקט. בינתיים הספקתי להיפגש עם שני מנהלים, שהתלהבו מאוד מהרעיון וישתפו עמי פעולה. אולם מה שהדהים אותי במהלך הביקורים לא הייתה ההיענות, אלא מצבם של בתי הספר, ובעיקר מצב בני הנוער. אני באמת רואה בחינוך את המפתח העיקרי לפתרון תחלואיה של החברה הישראלית. בעיני, האידיאולוגיה האמיתית בימים אלה היא לא הקמת יישובים או גאולת הארץ, כפי שהיה עד לפני כמה שנים, אלא השקעה בחינוך.

מידי שבוע אנחנו שומעים על האלימות הגואה בקרב בני הנוער. על השימוש בסמים, על הדקירות, ועל אותם נערים שמערכת החינוך התייאשה מהם ואינה מציעה להם פתרונות. אנחנו קוראים בעיתונים ובאתרי האינטרנט על מעשה אונס בדרום, או דקירת מאבטחים במועדון בהרצליה, וחושבים לעצמנו איפה טעינו.

בערב יום כיפור, כשנפגשתי עם כמה חברים בני גילי מנתניה, דיברנו על העניין. שאלנו אחד את השנייה איך יכול להיות שהמצב השתנה כל-כך מאז ימי התיכון שלנו. נזכרנו שכאשר אנחנו היינו יוצאים לבלות לא הייתה כזו אלימות, והבילויים שלנו לא כללו שימוש בסמים ובאלכוהול. נכון, אז לא היה מחשב בכל בית וגם הטלוויזיה הצטרפה בשלב מאוחר יחסית, אבל גם לא היו מצבים קיצוניים כאלה. כשניסינו לנתח את הבעיה, עלתה השערה לפיה בתי הספר שאנחנו הכרנו היו סמכותיים הרבה יותר מבתי הספר היום, ושמן המורים והמנהלים נלקחו תפקידים רבים שפעם היו מובנים מאליהם.

ממנהלי בתי הספר עמם דיברתי, הופתעתי לשמוע שאם ילד מפריע בכיתה אי אפשר להוציא אותו החוצה. בתקופתי זה לא היה כך. אם היית מפריע בשיעור היית מוצא החוצה, וכדאי היה לך מאוד להשלים את השיעור בעצמך כדי לא רוצה לפגר אחרי כולם. הבנתי מהמנהלים שרוב הסמכויות נשללו מהם, והם כבר לא מרתיעים כמו פעם. ואם אין בבית הספר משמעת וקודים של התנהגות, מה הפלא שאפשר לעשות הכל?

לזה אפשר לצרף את התערבות ההורים בכל דבר וההגנה שלהם על הילדים בכל אירוע, כמו אותה אם שלא מזמן הגיעה לבית הספר והכתה את המורה. פעם ההורים לא העיזו להתערב. המנהל היה האוטוריטה הגבוהה ביותר, ואף הורה לא ניסה לקבוע איך המורים יתנהגו. אין ספק שהדברים השתנו, ולדעתי למערכת החינוך יש בעיה.

מכאן הדרך לאלימות ולסמים קצרה

בביקוריי בבתי הספר שמעתי על אותם נערים 'משוטטים', שפשוט מסתובבים במסדרונות ובחצר בחוסר מעש. הציונים שלהם נמוכים והם לא נכנסים לשיעורים כי הפער ביניהם ובין שאר התלמידים גדול עד-כדי-כך, שהם אמנם לומדים רשמית בכיתה י' אבל פתחו ספר בפעם האחרונה בכיתה ז'. הם יכולים להגיע לבגרות במתמטיקה כשאין להם שום מושג איך להתמודד עם שברים עשרוניים. מצד שני הם מעורבים בכל תגרה ובעיה בבית הספר, ונראה שכבר אפשר להכין עבורם תא מעצר באבו כביר.

בכל פעם שאני חושבת על זה, אני נדהמת מחדש שלמרות הרצון הטוב, בית הספר וההורים לא מסוגלים לספק להם מסגרת ולעזור להם לפתור את בעיותיהם. בבית הספר הם לא עושים כלום כי גם ככה הם פיתחו פער לימודי כה עצום, עד שגם אם יצטרפו לשיעורים הם לא יבינו מה קורה בהם. מחוץ לבית הספר הם מסתובבים משועממים, וכמובן שמכאן הדרך לאלימות ולסמים קצרה.

הציניקנים יאמרו שהפרויקט שלי כבר לא יציל את העולם בכלל, ואת בני הנוער בארץ בפרט. ואני אומרת שאולי הוא בכל זאת יוכל לשמש כגג לאותה קבוצת נערים שהמערכת כבר לא מעניינת אותם, ולא מסוגלת לספק להם מסגרת מתאימה. אני באמת מקווה שבמרכז הם ימצאו מפלט ממרבית הצרות שיש להם בבית ובשכונה. והכי חשוב, שימצאו בו את המפתח להצלחה וליציאה ממעגל האלימות, הקשיים החברתיים והעוני בו הם נמצאים.

ואם אצליח בחצר הקטנה שלי בנתניה, אני בטוחה שאוכל להצליח לסייע לפחות לחלק מהילדים שזקוקים כל-כך לעזרה במקומות רבים נוספים בארץ.

שלכם,

מירב

• מירב בן ארי, שזכתה בתוכנית הריאליטי "דרוש מנהיג" בתקציב של חמישה מיליון שקל להקמת פרויקט חברתי, מדווחת עליו מידי יום רביעי בטור אישי. הפרויקט, "דרך האתגר", הוא מרכז חינוך וספורט אתגרי שיפעל בנתניה ומיועד לבני נוער בסיכון. לכל הטורים של מירב לחצו כאן