המאהבת של ראש העיר

בלב הולם מהתרגשות נכנס שלמה הררי לפתח בניין המגורים החדיש, שבנייתו הושלמה זה עתה על ידי חברת הבנייה שלו. הדירות היו עדיין ריקות מדיירים, ורק הדירה לדוגמה, בקומה השנייה, רוהטה וצוידה במלואה. הררי הביט בזהירות

סביבו כדי לוודא שאיש מהפועלים או קבלני הבנייה איננו נמצא בסביבה. אחר כך פתח את דלת הדירה ומיהר להיבלע בתוכה. הוא הסיט את הווילונות על חלונות הזכוכית שנשקפו אל בתי מגורים סמוכים, נכנס למקלחת, התקלח והתגלח.

נותרה עוד רבע שעה עד לפגישה שייחל לה ולבו אמר לו שהיא תהיה סוערת כפי שציפה. לבסוף צלצל הפעמון ובפתח, זוהרת מכפי שזכר, ניצבה נעמי אבנרי, בשיער קצר, חליפה לבנה ועיניים נוצצות.

"ובכן, זה קן האהבה הסודי שלך", חייכה, "יפה כאן".

היא מיהרה לסגור את הדלת מאחוריה וקרבה אליו.

"נזכרתי שלא הספקתי להגיד לך תודה", אמרה.

הררי נופף בידו לאות ביטול. "זה לא היה עניין כל כך מסובך".

"כבר התחלתי לעבוד עם העירייה. אני בטוחה שתהיו מרוצים מאוד ממני".

הוא ניצב מולה, משתוקק אך לא מעז. "מגיעה לך נשיקה", לחשה.

היא התרוממה על בהונותיה ונשקה לו. שפתיה היו רכות ולשונה שנשלחה לתוך פיו גיששה שם בלהיטות. זרועותיו הצמידו אותה אליו. שדיה התחככו בחזהו. באין אומר הוליך אותה אל חדר המיטות והיא הניחה לו להפשיטה מבגדיה. גופה היה חם, נעים למגע ומזמין, ורעד של תשוקה הרטיט את איבריו של הררי כשליטף אותו, להוט כתלמיד תיכון שעומד בפני החוויה המינית הראשונה שלו. נעמי הינחתה אותו לתוכה בתנועת יד עדינה. הוא נאנק מהנאה והיא זייפה אורגזמות. אחת אחרי השנייה.

"היית נפלא", אמרה לו לבסוף, "גבר גבר, כמו שאומרים".

"באמת?"

"בחיים שלי לא גמרתי כל כך הרבה פעמים כמו היום. ממש הטסת אותי אל הרקיע השביעי".

המחמאות ריפדו את שביעות הרצון שלו מעצמו.

"אתה יודע", נשענה על זרועה והביטה בו, "לפני שבאתי אליך לעירייה שמעתי עליך כל מיני דברים. אמרו שאתה קשוח ועקשן, רומס אנשים שאין לך צורך בהם. הייתי בטוחה שתשליך אותי מהחדר לפני שאספיק להוציא מילה..."

"רציתי שתישארי".

"הופתעתי כשהקשבת לי. הופתעתי כשעשית איתי אהבה. אתה כל כך עדין ומתחשב, כל כך שונה ממה שחשבתי".

"אני שמח שזו דעתך".

"לא היה לי אף פעם גבר כמוך, שלמה. בעלי הראשון היה אימפוטנט. השני היה אלים ואנוכי במיטה. אף פעם לא ידעתי שסקס יכול להיות כל כך טוב".

שלמה הררי בחן את פניה כשדיברה. לרגע תהה אם היא מספרת לו את האמת או אומרת דברים שידעה כי יאהב לשמוע, אבל עיניה השחורות הביטו בו ברכות, ידה נשלחה ללטף את ראשו, וירכיה נצמדו לירכיו.

"אני יכולה לבקש ממך משהו?" שאלה.

"עוד משהו?" חש לפתע שלא בנוח.

"זה לא קשור לעסקים", הבטיחה.

"או.קיי. מה רצית לבקש?"

"רציתי לבקש שתיפגש איתי שוב".

לא היה דבר שרצה בו יותר.

"מתי שתרצי", אמר.

"מתי שאתה תרצה", שלחה אליו חיוך שובב.  

"ענת?" קול מוכר בטלפון. דולי. "צלצלתי אלייך אתמול כל היום ולא תפסתי אותך".

"מצטערת. הייתי נורא עסוקה".

"איך את מרגישה?"

"נפלא".

"את נשמעת מאושרת, ענת".

"אני באמת מאושרת".

"יופי. העבודה בסדר?"

"מעולה. אתמול ניצחתי במשפט הראשון שלי".

"ברכותי. תמשיכי ככה. את מסתדרת עם הכסף?"

"כן".

"אם את זקוקה לכמה שקלים, תבקשי. אל תתביישי".

"תודה. אני ממש לא זקוקה".

"נשאר לך גם קצת זמן פנוי?"

"כן".

"אז תבואי לבקר אותי. אני ממש מתגעגעת".

"אבוא, דולי... תשמעי, רציתי לספר לך משהו".

"כולי אוזן".

"הכרתי בחור מקסים. אני חושבת שאני מאוהבת, דולי".

"ממתי?"

"מאתמול".

"זה לא מהר מדי?"

"זה מהר, אבל אנחנו מכירים בעצם כבר הרבה זמן".

"מאיפה?"

"למדנו יחד בתיכון".

"בן כמה הוא?"

"בן עשרים ושמונה".

"איפה הוא גר?"

"בקרית-גן".

"יש לו מקצוע?"

"הוא שוטר".

"שוטר. איפה?"

"במשטרה של קרית-גן".

"מה הוא עושה במשטרה?"

"חוקר".

"באיזו דרגה?"

"הוא שוטר פשוט".

"שוטר פשוט?"

"משהו לא בסדר, דולי?"

"לא, הכל בסדר. אני מקווה שגם הוא אוהב אותך".

"נראה לי שכן".

"מה עושים ההורים שלו?"

"אמו עקרת בית, אביו מובטל".

"והוא מפרנס אותם?"

"לא שאלתי אותו".

השתררה דממה ממושכת. "את יודעת, ענת", אמרה דולי בזהירות, "אהבה זה לא עניין פשוט. את כבר לא ילדה ואת חייבת להיות בטוחה שלא תסתבכי במשהו שיפגע בך".

"נראה לך שהסתבכתי במשהו שיפגע בי?"

"לא אמרתי, אבל בכל זאת, את יודעת, הוא שוטר פשוט, את עורכת דין. לא מפריע לך הפער הזה ביניכם?"

"אני לא מרגישה שום פער, דולי. הוא בחור נהדר".

"אין לי ספק שאת חושבת שהוא כזה, אבל את מתקדמת במהירות, ענת, יום אחד תהיי עורכת דין מפורסמת, והוא..."

"גם הוא יתקדם. יש לו המון מוטיבציה".

"אני מכירה גברים שלא התקדמו לשום מקום למרות המוטיבציה שלהם".

"אני מכירה רק אותו ואני סומכת עליו שיגיע לאן שהוא רוצה".

"את מסונוורת, ענת. תבטיחי לי שתחשבי על הקשר הזה כמו שאת יודעת לחשוב. ברצינות".

"אל תדאגי, דולי, אני כבר ילדה גדולה. אני יודעת בדיוק מה שאני עושה..."

דולי הניחה את השפופרת על כנה ובהתה שעה ארוכה בחלל. הייתה זו הפעם הראשונה ששיחה עם ענת עוררה בה מועקה טורדנית. בעמקי לבה ידעה אמנם שיבוא יום ובת טיפוחיה תקשור את חייה עם גבר, תעשה חיל במקצועה, והקשר ביניהן יתרופף בדרך הטבע. שנים של דאגה לענת, של הליכה יד ביד איתה לאורך הדרך הארוכה שעשתה עד שהגיעה למעמדה הנוכחי, הרגילו את דולי לקשר הדוק, חם ונעים, שמילא חללים ריקים ואפלים בחייה.

עכשיו, לפתע, החלה ענת לצעוד בנתיב חדש ועלום, שבו עלול חלקה של דולי להצטמצם או אפילו להיעלם כליל. זה הכאיב לה, אף שידעה שזהו כורח המציאות. אבל הכאיבה לה יותר התחושה שענת שלה לא בחרה בגבר הנכון. היא הייתה מצפה שהאיש שבו תתאהב יהיה ברמה נאותה, בעל השכלה ומעמד, מישהו שיוכל לחיות איתה כשווה בין שווים, לא בעמדה נחותה ממנה.

מהשיחה עם ענת נותרה בה ההכרה שראשה של הבחורה סחרחר מאהבה, שבשלב זה אין כל סיכוי להכניס היגיון למוחה. עם זאת, קשה היה לה לעבור על כך לסדר היום. היא הייתה מנוסה

בנישואים עם גבר שלא התאים לה ופחדה שענת תיפול למערכת זוגית דומה. בעמקי לבה ידעה שלא תשקוט עד שתבטיח שקשר האהבה הזה יגיע לקיצו לפני שיהיה מאוחר מדי.  

משרדיה של חברת הבנייה "מעונות הררי" שכנו בבניין משרדים חדיש, שהוקם בלב קרית-גן. המרחק מכאן ועד ללשכתו של שלמה הררי בבניין העירייה היה קטן וראש העיר נע לעתים תכופות בין שתי הלשכות. עוד בטרם החל להתמודד על ראשות העיר, כבר ידע הררי היטב כמה חשוב הקשר בין הון לפוליטיקה. כל מהלך פוליטי שעשה למן הרגע שבו הצטרף לסניף המקומי של המפלגה כעסקן קטן, היה מיועד לשתי מטרות: להקנות לו את התפקיד מספר אחת בעיר ולהפוך אותו לאיש עשיר. קשריו הטובים עם חברי כנסת ושרים קידמוהו במהירות בשני התחומים. חברת הבנייה שלו זכתה, בזה אחר זה, באישורי בנייה באזורים המרכזיים של העיר המתפתחת, הקימה

מוסדות ציבור, חווילות ובתי מגורים.

כשנכנס לתפקידו כראש העיר, הודיע כי למען ההגינות העביר את הפעילות בחברה לשותפו וכי הוא עצמו יתרכז אך ורק באתגר שזימן לו תפקידו החדש. למעשה היו פני הדברים שונים בתכלית. בחשאי, בחדרי חדרים, הרחק מעיניהם הבולשות של החוקרים מטעם מבקר המדינה, הוסיף הררי לנהל את החברה במרץ. שותפו היה מסווה נוח ולמעשה, שום החלטה של ממש לא התקבלה בלעדיו, שום פרויקט בנייה לא החל ללא אישורו.

את ישיבותיו במשרדי החברה קיים הררי לרוב מוקדם בבוקר, בטרם החל את עבודתו בעירייה. שותפו, איש עסקים מקומי שניהל רשת של סחר בחומרי בניין, ליווה אותו מהיום שבו הקים הררי את חברת הבנייה שלו. אשתו דולי הביאה את חלק הארי של הכסף, השותף הביא את השאר.

בבוקר זה היה שלמה הררי קצר רוח ועצבני, כאשר לא היה כבר זמן רב. הנתונים שהעבירה אליו מחלקת הכספים של חברת "מעונות הררי" היו, בפעם הראשונה, מאכזבים ומעוררי דאגה. קצב מכירת הדירות בפרויקט המגורים השאפתני באזור החדש של העיר התנהל באיטיות. הרעיון הבסיסי, שהדירות יקסמו לתושבי הסביבה בשל מחיריהן הנמוכים יחסית, התגלה כתקוות שווא.

הבעיה העיקרית הייתה כסף. חשבונות החברה התרוקנו במהירות, ההלוואות תפחו ומועד פירעונן נראה קרוב ומאיים. מביכות מכל היו השיחות היומיות עם מנהלי הבנקים, שביקשו כסף והזהירו מפני נקיטת אמצעים משפטיים.

הררי הזעיק אליו את שותפו והאיש מיהר להגיע. "לצערי, מתברר שהמצב חמור מאוד", אמר בקול נוגה, "אנחנו חייבים לצאת מהבוץ הכי מהר שאפשר ולמען האמת, לא ברור לי אין נעשה את זה".

שותפו הביט בו ופניו קדרו. הוא ידע, שבלי כסף לא תהיה החברה מסוגלת להתקיים. בלי דיירים חדשים שיתחייבו לשלם, עלול כל מפעל הבנייה הגדול לקרוס כבניין קלפים.

"מיצינו כבר את האפשרויות לקבל הלוואות מהבנקים?" שאל השותף.

"את כולן. כפי שאתה יודע, לקחנו משכנתה על חשבון כל הדירות שאנחנו בונים. אין סיכוי שיתנו לנו עוד כסף".

"נצטרך להקפיא את הבנייה בכמה פרויקטים", אמר השותף בקול עגום, "אני לא רואה אפשרות אחרת". הוא הציע להפסיק לבנות את החווילות וכמה בניינים שנמצאים בינתיים רק בשלב השלד.

"זה יעשה רושם רע מאוד על הקונים", העיר הררי.

"מה עם העירייה? היא לא צריכה עוד משרדים? נוכל להמיר חלק מהבתים לבנייני משרדים".

"לא בא בחשבון", נאנק הררי, "התקציב של העירייה נמצא כבר ממילא בגירעון".

"יש לך קשרים טובים בממשלה. אולי אפשר לקבל מהם מענקי פיתוח או השד יודע מה, העיקר שנוציא מהם כסף".

"כבר ניסיתי. זה לא הולך".

"עסק ביש", פכר השותף את אצבעותיו. הם השתתקו. לאיש מהם לא היה עוד מה

לומר.

כשהלך שותפו, שקע שלמה הררי במרה שחורה. הוא לא אהב שדברים נשמטו משליטתו. הוא היה זקוק נואשות לעידוד.

קולה של נעמי היה עליז ומתרונן כשטלפן אליה. "מה שלומך?" שאל.

"מתגעגעת אליך".

"יכולת לצלצל אלי".

"לא היה לי נעים שתחשוב שאני מתעלקת עליך".

"צלצלי אלי מתי שתרצי. זה ישמח אותי".

"תיזהר, אני עלולה לקבל את ההצעה שלך ברצינות. אני מסוגלת לצלצל אליך כל חמש דקות".

הוא צחק. השיחה איתה הפיגה חלק ניכר מתחושת המועקה שלו. "יש לך שעה פנויה בשבילי?" שאל.

"יש לי את כל היום בשבילך".

"תוכלי להגיע לדירה?"

"מתי שתרצה".

"עכשיו".

"תן לי חצי שעה להתכונן..".

"רבע שעה תספיק. אחכה לך".

ברגע שנסגרה מאחוריה דלת הדירה לדוגמה, הסתערו זה על זו כאילו לא התראו זמן רב. היא שבה והחמיאה לו כדרכה והוא חש שפגישתו איתה הייתה המעשה הנכון ביותר שהיה עליו לעשותו. הוא שמח שהקשיבה בתשומת לב ובדאגה כאשר סיפר לה על קשייה הכספיים של חברת הבנייה שלו. בחוץ התנהל העולם כמנהגו. קולות צהלה של ילדים שהלכו לבית הספר מילאו את האוויר. מכוניות צפרו ברחוב ורוח קלילה שיחקה בווילונות הדקים.

"יש לי קשרים", אמרה נעמי, "אנסה לבדוק מה אפשר יהיה לעשות בשבילך".

"תודה, נעמי".

הוא שקע במחשבות. "יש אולי עוד דרך אחת", אמר מהורהר, "לאשתי יש המון כסף, שבא לה בירושה. אנסה לבקש ממנה".

"והיא תסכים?"

"אם היא תרצה".  

דולי הררי שקעה בכורסה הנוחה מול מקלט הטלוויזיה, בהתה בטלנובלה מטופשת ולגמה לאיטה מכוס הקפה שהכינה לעצמה. למראית עין, לא הייתה כל סיבה שהערב הזה לא יהיה משמים כמו הקודמים לו וכמו אלה שיבואו אחריו. היא הייתה רגילה לתחושת הדכדוך שהייתה מתגברת ככל שהאפיר היום לקראת חשיכה, לשוטטות ללא כל מטרה בבית הגדול, לניסיונות השווא לקרוא עיתון או ספר חדש. נקודות האור בחייה היו פעולות ההתנדבות בארגוני סעד שונים ושיחות הטלפון

עם ענת. לענת היו תמיד בשורות טובות שהרנינו את לבה: הציונים יוצאי הדופן שקיבלה, כתב אישום בניסוחה שזכה לשבחים, משפט שניהלה בהצלחה. השיחה האחרונה איתה, לעומת זאת, היתה שונה מכל השאר. היא הותירה בה מחשבות נוגות ומועקה עמוקה.

דולי התבוננה בדמויות המרצדות על מסך הפלאזמה הענק ומחשבותיה נדדו הרחק משם. סיפורה של ענת על הבחור שהכירה שב והעסיק אותה והיא הייתה נחושה בדעתה להביא את הקשר הזה לקיצו. לא היו לה כל היסוסים לגבי זכותה להתערב בחייה של ענת. היא הייתה האם המאמצת שלה, האשה שענת חבה לה הכל. לא הייתה זו רק זכותה להתערב, הייתה זו חובתה.

היא שמעה את דלת הכניסה נטרקת וצמרמורת חלפה בגופה. בעיני רוחה ראתה חבורת פורצים שחדרה אל הבית כדי לשדוד דברי ערך. תכשיטיה היקרים היו טמונים בכספת משוכללת, מחוברת לחברת אבטחה. כל פתיחה שלא נמסר אודותיה על ידי בעלי הבית למוקדן החברה, הייתה מזעיקה אל המקום חוליית מאבטחים מיומנת. כל פריצה או טלטול של הכספת ממקומה הייתה גוררת אותה תוצאה. דולי נשאה מבטה לעבר המסדרון שהוביל מדלת הכניסה אל חדר המגורים שבו ישבה. היא ראתה שם דמות מתקרבת וזה היה האיש שציפתה לו פחות מכל בשעה זו.

"סיימתי מוקדם", אמר שלמה הררי כמתנצל, התיישב על ספת העור וחלץ את נעליו באנחת הקלה.

דולי הציצה בתמיהה בשעונה. שמונה וחצי בערב. בדרך כלל הגיע בעלה הביתה הרבה יותר מאוחר.

"אכלת?" שאלה. היא עצמה לא אכלה לרוב ארוחות ערב. הסתפקה תמיד בכריך מהיר או בממתק כלשהו. אם בעלה היה משיב עתה בחיוב, היא הייתה לבטח מזמינה אוכל מבחוץ.

"תודה, אכלתי".

נימת קולו הייתה רכה מתמיד וזה הפתיע אותה, משום שבדרך כלל דיבר איתה כשחזר הביתה כמי שכפאו שד, מיעט לספר לה על מעשיו, לפעמים פשוט הלך לישון בלי לומר לה מילה. היא לא זכרה מתי החליט שהוא מעדיף שישנו בחדרי שינה נפרדים. היא רק ידעה שהיה זה לפני זמן רב וכי נימק את החלטתו בתירוץ הקלוש שעליו לקרוא מסמכים עד השעות הקטנות של הלילה ואין ברצונו להפריע לה לישון. כשעבר לחדר נפרד, קיוותה עדיין שיבוא לשכב איתה מדי פעם, להעניק לה את האשליה שהיא עדיין מצליחה לעורר בו התרגשות. זה לא קרה אפילו פעם אחת.

היא נטרה לו על כך ועל עוד דבר אחד או שניים שהכעיסו אותה. במיוחד זעמה על יחסו הקר והמסתייג מכל מה שעשתה למען ענת. היו להם ויכוחים רבים על כך. שלמה הררי סבר שהיא מבזבזת את כספה באורח לא אחראי. הוא לא הבין את הצורך שלה לעשות זאת, הוא רגז כשנוכח לדעת באילו סכומי כסף היו כרוכים מימון לימודיה וצרכיה של "הבת של העוזרת", כפי שכינה את ענת בבוז.

במהלך השנים שבהן טיפחה אשתו את הנערה התעלם במתכוון מקיומה של ענת, לא גילה בה עניין, לא החליף איתה כמעט מילה. כשדולי ניסתה לספר לו בגאווה על הישגיה בלימודים, הוא היפנה אליה את גבו באופן הפגנתי. היא תיעבה אותו על כך.

"מה נשמע?" שאל, "איך עבר עלייך היום?"

זה היה מוזר. היא לא זכרה שבשנים האחרונות היפנה אליה שאלה כזאת.

"עשית משהו מעניין?" הוסיף.

"בבוקר הלכתי להתרים אנשים להשתלת כליה לבחורה מסכנה משיכון ג'. אחר כך חילקתי מתנות לילדים חולי סרטן בבית החולים ועזרתי לארוז חבילות מזון לחלוקה לעניים בחג. חזרתי הביתה אחר הצהריים".

"לפי איזה קריטריונים אתם מחלקים את חבילות המזון?" שאל בכובד ראש, מעמיד פנים שחשוב לו לדעת.

"יפה שאתה מתעניין פתאום. מחלקים את החבילות לפי גודל המשפחה. יש חבילות קטנות ויש גדולות".

הוא לא מצא שאלה נוספת לשאול.

"דוד ושרה אלוני הזמינו אותנו לארוחת ערב מחר", אמר, "הייתי רוצה שתבואי".

דוד אלוני היה עורך "הד הקריה", העיתון המקומי של קרית-גן. אשתו הייתה מנהלת מחלקת המודעות של העיתון. שלמה הררי הורה לעירייה לפרסם שם מודעות באורח קבוע. תמורתן זכה בכל גיליון לכתבת שבח והלל על הישגי העירייה והעומד בראשה.

כשקיבל הזמנות לארוחת ערב ולאירועים רשמיים, היה שלמה הררי מקפיד לצרף אליו את אשתו כפי שעשו בדרך כלל גם שאר הקרואים. דולי ידעה שתפקידו מחייב אותו להעמיד פנים שחיי נישואיהם מאושרים וחסרי דופי, אבל היא שיתפה פעולה רק לעתים רחוקות.

"אני לא בטוחה שבא לי לבוא", זרקה והוסיפה לבהות בטלוויזיה.

"יהיו שם כל המי ומי בעיר", הפציר בה, "אני מבקש שתבואי. זה חשוב לי".

"למה כשזה חשוב לי אתה לא בא?"

"מתי, למשל, לא באתי?" היתמם.

"בטקס של ענת לא היית".

"את יודעת שאני לא מת עליה".

שימוש חד פעמי אהובי אויבי (צילום אילוסטרציה, הפקה וסגנון: דפנה קפלן)

"ואני לא מתה על דוד ושרה. שניהם אגואיסטים ממדרגה ראשונה, שניהם מלקקים לך כי הם צריכים את הכסף שאתה מזרים אליהם. אתה ואני, כבני אדם, ממש לא מעניינים אותם".

"או.קיי", אמר, "אולי את צודקת, אבל כל פוליטיקאי צריך עיתונות אוהדת, ולי יש את זה בשפע משניהם".

"אתה זקוק להם, שלמה. אני לא".

"בסדר. כרצונך".

הוא לא רטן, לא הרים את קולו כפי שציפתה שיעשה. היא הייתה סקרנית לדעת מדוע.

"רציתי לדבר איתך בעניין חשוב", אמר לאחר דממה ארוכה.

"אני מקשיבה".

"חברת הבנייה נכנסה לצרות, דולי. אנחנו תקועים בחובות ונצטרך כנראה להקפיא כמה פרויקטים. זה עלול לפגוע קשה בשם הטוב שלנו".

"אמרתי לך כמה פעמים שהייתם צריכים לנהל את העניינים בזהירות רבה יותר. רצתם קדימה מהר מדי, שלמה. מה בער לכם?"

"באמת חבל שלא שמעתי בקולך", הודה, "אבל עכשיו כבר מאוחר מדי. אני חייב לצאת מהבוץ. זו המשימה הכי חשובה שלי בזמן הקרוב".

הוא נשמע נואש, משווע לעזרה, והביט בה כטובע המצפה שישליכו לעברו גלגל הצלה.

"לקחנו כבר הלוואות מכל מקום שיכולנו", הוסיף בקול דועך, "אין לנו עוד מאיפה לקחת. חשבתי... חשבתי שאוכל לפנות אלייך כדי שתלווי לי את הכסף שיוכל להציל אותנו".

ובכן, יצא המרצע מן השק. סוף סוף הבינה את פשר התנהגותו הבלתי שכיחה, את התייחסותו הרכה אליה, את בואו הביתה מוקדם מהרגיל.

"אתה רוצה שאני אלווה לך כסף?" שאלה בקור רוח.

"כן, דולי".

כבר שנים שלא התייחס אליה כערכה, כרעיה, כשותפה מלאה לחייו. היא ידעה שאלמלא היה במצוקה, לא היה כלל פונה אליה.

"תצטרך לחפש מקור אחר", אמרה, "הכסף שלי לא מיועד לבניית הבתים שלך".

"אבל", עיניו התחננו, "מה יש לך לעשות בכסף הזה?"

"אני רוצה להוריש אותו לענת".

"לענת!!!" קולו הפך לזעקה.

"למה זה כל כך מפתיע אותך?"

"עזרת לה, מילאת את המשימה שלקחת על עצמך. היא כבר לא זקוקה לך".

"היא העניקה לי המון. עכשיו תורי להעניק לה".

"מה, למשל, היא העניקה לך?" רשף כעס.

"אהבה, שלמה. לבה נפתח אלי כשלבך ננעל, היא הייתה ונשארה קרן האור היחידה בחיי".

"אבל... אני בעלך".

"רק על הנייר, לא במציאות, לא בחיים שלך. הוצאת אותי מהשותפות שלנו, מתחושת הביחד, מחדר המיטות".

הוא חפן את ראשו בידיו. קולו רעד כשאמר: "הכל עוד יכול להשתנות, דולי".

"אתה לא יכול להשתנות, שלמה".

"אני יכול, אני יכול, דולי".

היא הביטה בו בבוז.

"אתה רוצה שאאמין לך?"

"כן".

"בסדר, שלמה. אתן לך הזדמנות להשתנות. תצטרך להוכיח לי שאתה מתכוון לכל מילה שאמרת".

"אני אוכיח, דולי, תראי שאני אוכיח".

"תוכל להתחיל מעכשיו".

"בסדר... אבל, אני זקוק לכסף... אני חייב שתעזרי לי..."

"לא כל כך מהר. קודם כל, תנסה לרכוש את אמוני, שלמה, ואני חייבת להזהיר אותך: אחרי כל מה שעוללת לי, זה לא יהיה קל..."

הפרקים הנוספים יפורסמו מדי שבוע ב"לאשה".