סוד ההצלחה שלה

עינת פישביין בכלל לא נמשכה לרעיון של סדרה על הצלחה ככלל, ועל נשים מצליחות בפרט. מי שעוקב אחריה יודע שהרקורד שלה לא מוצף בדמויות שמדגמנות הצלחה מסוג כלשהו. עובדים זרים, מכורים לסמים ושאר אנשי מצוקות אכלסו את הקריירה העיתונאית שלה, מסדרת הכתבות ב"העיר", דרך "חדשות 2" ועד "העין השלישית" ("קשת"). אבל "yes דוקו" רצתה, ופישביין והעורכת הראשית של "הנבחרת", אירית דולב, העבירו שעות של שיחות, וניסו למצוא זווית שתחבר אותן לנושא. זה קרה חודשיים וחצי אחרי שפישביין הביאה לעולם את איה, שמיצבה אותה במקום מרכזי ברחוב האמהות פינת החד-הוריות.

"אירית היתה מגיעה, אני הייתי יושבת ומניקה והיינו מנסות לפצח את הנושא הזה", היא נזכרת, "לא עניין אותנו להציג עוד שורת פרופילים זוהרים של נשות עסקים. בתחושה שלי מפגישות עם נשים, כדי להצליח את צריכה להיות קצת כמו סוס, במובן הזה שאין לך זמן להסתכל לצדדים. את הולכת קדימה, מבוייתת על המטרה ובין היתר זה אומר לחסוך בשאלות קיומיות. כמו למה אני צריכה את זה בכלל. היה נדמה לי שחבורה של נשים כאלה לא יכולה ליצור עניין טלוויזיוני. כי אם אין קונפליקט פנימי זה לא מעניין. בסוף הגענו למסקנה שמה שמעניין את שתינו אלה החורים, החסכים, האין, הרבה יותר מההצלחה שניכרת לעין".

תנוח דעתכם. פישביין ודולב, ציידות אינטואיטיביות של חיבוטי נפש, הצליחו למצוא קונפליקט. וככה, במקום עוד מצעד של נשים בחליפות עם תובנות על קריירה בעולם גברי, נוצרו עשרת פרקי "הנבחרת" שעולה היום (א', 22:00), סדרה שלוקחת צעד אחד עמוק יותר  אל המיתוסים שהתפתחו סביב נשים מצליחות.

זה התאפשר כשדולב ופישביין הבינו שלא מעט נשים מצליחות עוקפות את הדילמה הרגשית, ודולב גיבשה סטארט-אפ - לנצל את הפלטפורמה כדי להקים מעבדה קטנה שתחבר את הנשים אל החסכים שלהן בדרך בלתי אמצעית. זה אומר ללכת אחורה, כמו בהיפנוזה או בטיפול פסיכולוגי, ולגלות מאיפה הכל התחיל.

השתיים עימתו את המרואיינות עם האלמנטים שהביאו אותן למקום הנוכחי - ילדות, הורים יחסים במשפחה. "הפורמט הזה אפשר לנו לבדוק רעיונות כמו האם הצלחה זה משהו שאת הולכת לקראתו או שאת נדחפת אליו בגלל הנסיבות. אם זה צורך או חסך. כי הקונפליקט תמיד קיים" מדגישה פישביין. "ובעזרת המבנה המיוחד של הסדרה הקונפליקט יוצא גם כשהן לא רוצות, ויש מקרים שממש אפשר לראות שהן לא רוצות. ציפי פינס אומרת לא פעם 'אני מחקתי את העבר, לא מסתכלת אחורה'". (קטע מהתוכנית עם פינס שתשודר הערב מצורף בווידאו).

דוהרת קדימה.

"כן. ובאחת התחנות בסדרה אנחנו מקרינות שקופית מצילום של הגיבורה עם אמא שלה. היא מוקרנת בחדר חשוך ואנחנו עורכות ראיון על דמות האם. וציפי פינס, האשה שלא בוכה, מסתכלת על אמה המתה ופשוט פורצת בבכי ובורחת מהפריים. וחוזרת ואומרת 'זה לא יכול להיות, אני לא בוכה'. כמובן שבעיני זה הופך אותה לאשה הרבה יותר מדהימה וחזקה. הבאנו נשים כמעט בהפתעה למקומות שהן לא חשבו עליהם כעל חלק משמעותי בביוגרפיה של ההצלחה שלהן. אלה דברים שעלו בתחקיר, אבל הן עדיין לא חשבו שניקח אותן לבית שבו הן גדלו עד גיל 10".

נבחרת הנשים התגבשה במהלך העבודה על הסדרה, מתוך רשימה ארוכה שכללה את החשודות הרגילות, כשקריקטריון הכניסה היה הצלחה בקריירה. "החלטנו לדלג מעל הסיפור של אמהות כי מדברים על הצלחה שניכרת החוצה", מסבירה פישביין. "אמהות לדעתי לא נמדדת בהצלחה, והצלחה של תהליך פנימי עמוק היא לא כל כך טלוויזיונית. אם את יושבת ועושה יוגה שעה וחצי ואז מגיעה לכל מיני תובנות בנוגע לחיים שלך זה לא מצטלם כל כך טוב".

מה המסקנות?

"קשה להצביע על מכנה משותף או להביא מסקנות רוחביות, כי יש הבדל עצום בין הדרייב של ציפי פינס, ראש הסנגוריה הציבורית ענבל רובינשטיין ובעלת המתפרה המצליחה אמאל אל-סנעא. אבל אם יש משהו משותף, זאת ההגדרה של הצורך. הן חייבות להצליח. להגיע הכי רחוק שאפשר, כל אחת מהסיבות שלה. מצד שני, מוטיב שחוזר על עצמו בקרב נשים מצליחות הוא 'אני לא רוצה להיות מספר אחד'. אפילו ענבל רובינשטיין אומרת שכשהבוס שלה, קנת מן, התפטר, היא לא ראתה את עצמה מועמדת לתפקיד. זה לקח זמן ושכנועים עד שהיא הסכימה להעלות מועמדות וכמובן התקבלה, כי היא אחד מעמודי התווך של המוסד הזה. סביר להניח שגברים עם רקורד פחות משלה כן היו רואים את עצמן מועמדים".

חודשיים וחצי אחרי שאיה נולדה התחילו צילומי הסדרה, פישביין עבדה אז כעורכת ב"7 ימים" ומצאה את עצמה "שואבת חלב בדרכים", כהגדרתה. ככה יצא שתוך כדי הצילומים היא התעמתה בצורה מוחשית ואישית עם דילמה מוכרת לגיבורות שלה - הקריירה מול הילדים. "זה בא לידי ביטוי גם בסדרה", אומרת פישביין, "אבל לא מהמקום המתחנף. זה לא 'איך היא עושה את זה?', כי הנה, כשמישהי מספרת איך בגיל צעיר היא השאירה את הילדים 11 שעות ביום עם המטפלת, אני מודה שקשה לי לשמוע את זה. כי גם אני ביום צילום של 12 שעות, וכשמישהי מדברת על המחיר, אז לי המחיר הזה קורה עכשיו. הילדה שלי עכשיו בבית עם המטפלת".

ומה את מגלה כשאת מחילה את החקירה הזאת על עצמך?

"אצלי עד גיל 30-31 העבודה היתה הכל. מאוד הוגדרתי דרכה והיא היתה החיים שלי. אני עדיין משקיעה המון בעבודה, והיא חשובה לי אבל הפוקוס שלי כבר לא שם. ובין היתר בגלל זה אני מסתכלת על כל ההצלחה הזאת, ומותר לי לשאול למה צריך את זה, ואם זה מה שאשה צריכה לשאוף להגיע אליו. גם אם נשים לרגע בצד את העובדה שאני חד-הורית, מה שהייתי רוצה עכשיו לעשות זה להיות בבית ולטפל באיה. ואני אפילו לא נכנסת לטענה שגם אמהות היא הצלחה, כי שם זה לא נמדד בקריטריונים של הצלחה".

היה קשה להוציא חומרים מהמרואיינות?

"בעבודה על הסדרה הזאת גם התבקש סוג אחר של ראיון. הרקע שלי הוא התחום החברתי ואני רגילה למרואיינים הרבה יותר מתמסרים. למרואיינים בתחום החברתי הרבה פעמים יש אינטרס להוציא משהו, סבל או כאב, כדי לקבל משהו בתמורה. אלה אנשים שהמצב שלהם אובייקטיבית הרבה יותר קרוב למקומות כואבים, הם חיים את זה. הנשים המצליחות הן ממש בצד השני של הסקאלה. הן לא מפוקסות על המקום הכואב שלהן, הן עכשיו מסתכלות על המנכ"לות. ומה שמעניין זה הסיפור שהן לא רוצות לספר".

אז היית צריכה לחפור?

"כן, לעבור למקום של להוציא את האמת שלא מונחת על פני השטח אלא שצריך להתאמץ מאוד מאוד, במיוחד כשאת אחרי לידה והמוח שלך הוא חביתת ירק. עבורי, בתור מראיינת, אני מרגישה שזאת עליית מדרגה. כי זה ללכת מול המרואיינים, במובן הזה שאני הולכת איתם דווקא למקומות שהם מחביאים. אבל זה שווה את הרגע הזה, שבו זה קורה. הרגע שבו את מוותרת לשניה, השניה שבה ההגנות נופלות ואת רואה את האמת. נורא קשה להגיע לשם, אבל אפילו אני שאני מודעת ומחוברת ויודעת מה גרם למה, עדיין יכולה להיתפס בהם לא מוכנה".