לאן נעלמו כוכבי העבר - ג'ואל קרמר

במרבית סקרי האוהדים של מכבי תל אביב מוזכר ג'ואל קרמר כשחקן הזר הגרוע ביותר שאי פעם לבש את המדים הצהובים. היום, 22 שנים אחרי שנחת בישראל כשחקן NBA מבטיח ועזב בתום חצי שנה ככשלון קולוסאלי, קרמר נשמע מעט מבודח נוכח הזכרון שהותיר בלבם של אוהדי האלופה.

"אני יודע איך אוהדים חושבים ומותר להם שיהיה להם דעות משלהם", אמר קרמר בשיחה ל-ynet. "אני רוצה לברך אותם על הזכיות ביורוליג והניצחון בטורונטו. חבל שלא הצלחתי להשאיר עליהם רושם יותר טוב. אני בכל אופן, נהניתי מהם ואם היה ניתנת לי אפשרות לעשות זאת שוב לא הייתי מוותר עליה, אם כי בוודאי הייתי מנסה לעשות זאת טוב יותר. אני מבין את האכזבה של האוהדים ממני, והם יכולים לבחור מה שהם רוצים. היי, לפחות הם הפכו אותי לווינר באיזושהי תחרות...".

קרמר אולי נצרב בתודעה כלוזר, אולם הוא כלל וכלל אינו כזה, בוודאי שלא בזירה העסקית. היום, קרמר בן ה-50 הוא רואה חשבון מצליח ב-cbiz, אחת החברות הגדולות במדינת אריזונה ונמנה על חבר המנהלים שלה. "אחרי ששוחררתי ממכבי ב-1984, החלטתי לגמור עם כדורסל ולהתחיל פרק חדש בחיי", הוא מספר בשיחה ממשרדו בפיניקס. "חזרתי לארצות הברית והצטרפתי לחברה, בה אני עובד כיום כמנהל. אני בן אדם קונסיסטנטי. אותה עבודה, אותה אישה, אותם ילדים".

לא מכדרר ביום כיפור

מלבד פעילותו העסקית, קרמר הוא אחד הדמויות הבולטות בקהילה היהודית בעיר ופעיל ביותר ביוזמות שונות במסגרתה. "אני משמש כנשיא המרכז היהודי בעיר, שם אני גם נוהג לשחק כדורסל עם חבריי לפחות פעם בשבוע", הוא אומר. "בנוסף לכך עמדתי בראש היוזמה ליסודו של הקמפוס היהודי בפיניקס ועזרתי לגייס תרומות בסך 35 מיליון דולר לטובת הקמתו. שימשתי גם פעמיים כנשיא תורן של הפדרציה היהודית המקומית ואף ביקרתי בישראל פעמיים מאז עזבתי את מכבי, במסגרת תפקידי. יהדות היא חלק חשוב מהזהות שלי ואני מקפיד לחגוג את החגים, למרות שאיני מגדיר עצמי כדתי".

אותה הזדהות יהודית שהביאה אותו ארצה, עם תום קריירה בת חמש שנים בפיניקס סאנס, כמעט ומנעה מקרמר את תחילתה כרוקי צעיר (נבחר בסיבוב השלישי בדראפט 1978). "לרוע המזל, משחקי קדם-העונה נפלו על תקופת החגים והיינו צריכים לצאת למשחק ראווה בקנזס סיטי ביום כיפור", הוא נזכר. "התלבטתי מה לעשות. חששתי שאם לא אשחק, ייפגעו סיכויי להמשיך בקבוצה. התייעצתי עם המאמן ג'ון מקלאוד והוא השיב שהמשחק לא יכריע לגבי המעמד שלי ואם אני חייב, הרי שכדאי שאשאר בפיניקס. זה מה שעשיתי. הלכתי לבית הכנסת וזמן קצר לאחר מכן זכיתי לחוזה".

לשאלה המתבקשת, מדוע אין כיום אף שחקן יהודי ב-NBA, קרמר משיב בפשטות: "אני לא חושב שזה קשור לרקע הדתי או האתני שלנו. כנראה שלשחקנים היהודיים הנוכחיים אין מספיק כשרון בשביל לשחק ב-NBA, בתנאים של היום".

שנתיים לפני עונת הרוקי שלו, ביקר קרמר בן ה-21 לראשונה בישראל כשהגיע לרגל משחקי המכביה. אז גם נוצר הקשר הראשון עם מכבי. "ב-1976 שיחקת בנבחרת ארצות הברית למכביה. נרמז לי שמכבי תל אביב מעוניינת בי, אבל הייתי בתחילת הקריירה כשחקן צעיר בסן דייגו סטייט וחזרתי הביתה. אחרי חמש עונות מוצלחות בפיניקס נגמר לי החוזה והסאנס עשו טרייד שלא בישר טובות על המשך דרכי שם. הסוכן שלי הציע שנחשוב על מעבר לאירופה ומכיוון שמכבי כבר הביעו עניין בעבר, יצרנו איתם קשר והם הזמינו אותי לאימון התרשמות".

"מכבי רצתה ד"ר ג'יי, אני מעולם לא הייתי כזה"

"הגעתי ארצה בקיץ ושיחקתי עם הקבוצה במשחק אימון בודד, אחריו הודיעו לי שמעוניינים בי וחזרתי לארצות הברית עם חוזה ביד. בדיעבד נראה שזה לא הספיק כדי להתרשם ממני. בסופו של דבר הם לא היו מרוצים".

"זה לא היה שידוך מוצלח בעיקר מצד מכבי. על פי התפיסה שלהם, שחקן NBA אמור להיות סקורר גדול, אחד שיעשה 'שואו-טיים'. הם רצו ד"ר ג'יי, אבל אני מעולם לא הייתי שחקן כזה. לא בתיכון, לא במכללה ולא ב-NBA. מעולם לא הייתי שחקן שיוצר הזדמנויות לעצמו, אלא אחד כזה שפועל במסגרת שיטה. מאז ומתמיד הייתי שחקן יעיל, שנותן הגנה וריבאונד. ידעתי למסור או לקלוע כשצריך, אבל לא הייתי שחקן אחד על אחד טוב. הייתי שחקן פיקח, אבל לא אקסלוסיבי. לא כמו פרנק בריקובסקי".

בריקובסקי עשה את הכיוון ההפוך מקרמר - ממכבי ל-NBA - ולימים הפך לאחד מהשחקנים היעילים בליגה בשנות השמונים והתשעים. "פרנק היה שחקן מצוין" מסביר קרמר. "הוא היה יותר טוב בהתקפה והשתלב בסגנון של צביקה שרף (מאמן מכבי). הוא היה צריך רק את עצמו בשביל להצליח, אני הייתי צריך תשתית ושיטה מתאימה להשתלב בה וכזאת לא היתה בתל אביב. השחקנים היו סוליסטים ובגלל שהם היו טובים בזה, הקבוצה הצליחה כל כך ואני לא".

עם הגילוי כי "השחקן היהודי הטוב בעולם" אינו כוכב-על מה-NBA, החליטו בהנהלת מכבי להיפרד ממנו, חצי שנה בלבד אחרי החתמתו, מבלי שזכה ליותר מדי הזדמנויות להוכיח את עצמו. כך, נבוך ומאוכזב, סיים הפורוורד את השהות הקצרה שלו בתל אביב ומאוחר יותר החליט לפרוש מכדורסל. בכל מקרה, קרמר אינו נותר מריר, למרות השמועות והרשמים השליליים שהשאיר מאחוריו ואליהם היה מודע תמיד.

"לא הרגשתי לחץ גדול, למרות שידעתי שבמכבי לא מרוצים ממני" נזכר קרמר. "אני בעצמי התאכזבתי שלא מילאתי אחר הציפיות שלהם. קיוויתי לשחק שנתיים-שלוש בישראל, אותה מאוד אהבתי, אבל במציאות זה נמשך רק חצי שנה. זה היה חלום בשבילי להיות בין בני עמי במדינת היהודים ולשחק בקבוצה הכי טובה שלה. עזבתי בתחושה רעה והתאכזבתי בעיקר מעצמי. הגעתי להסדר עם שמעון מזרחי, שהיה הוגן איתי. הוא היה מתוסכל ממני, אבל אפשר להבין את זה. בסך הכל מזרחי ואנשי ההנהלה הם אנשי עסקים וכמו כל איש עסקים, הם אף פעם לא אוהבים לגלות שההשקעה שלהם כושלת".

"יתכן שלא קיבלתי מספיק הזדמנויות", טוען קרמר במבט לאחור, "אבל אין לי ביקורת על אף אחד כי הסגנון של מכבי פשוט לא היה הסגנון שלי. פרנק, לו (סילבר), האווי (לאסוף) ואולסי (פרי) היו הרבה יותר מתאימים והביאו למכבי הישגים. כך הם ניצחו. אני מבין את זה ולא כועס, אפילו ששמעתי כל מיני דברים שאמרו עלי מאחורי הגב, אחרי שעזבתי".

את התקופה בישראל מסכם קרמר באור חיובי ומגדיר אותה כטובה ומעשירה: "היו הרבה זכרונות טובים. הכרתי הרבה חברים חדשים. זו מדינה נפלאה ולמרות שלקח לי זמן להתרגל, נהניתי מהחווייה של להיות אזרח יהודי בארץ מולדתו. אני זוכר את הרחובות ובתי הקפה בתל אביב מלאים באנשים בשבת. קצת פחות אהבתי את הפער בשפה שתמיד קיים שם, למרות שבישראל רבים מדברים אנגלית ואני מדבר מעט עברית".

אנקדוטה אחת זכורה במיוחד לקרמר, גם יותר מעשרים שנה אחרי שחי בישראל. "לאשתי היה קצת יותר קשה בארץ. אני זוכר שפעם היא יצאה לקנות דגים וחזרה נסערת, אחרי שראתה את המוכרים שולים את הדגים חיים ממיכל המים והורגים אותם במקום. זה לא מקובל בארצות הברית".