מקום לדאגה
גבע קרא-עוז האזין ל"אוהבת, לא אוהבת", הסינגל החדש של ארקדי דוכין, ולבו נכמר
אחד התענוגות הגדולים של חובב מוזיקה, הוא ליוויו של זמר צעיר הגדל לאמן בשל; לראות את זעם ויצר נעוריו מתחלפים בבגרות, לצפות בניצני כשרונו הופכים לפרחים מוזיקליים. אבל מה רב העצב, כאשר הזמר שכה אהבתה בנעוריך, הופך לצל חיוור של עצמו. הלב נכמר לראות, או ליתר דיוק לשמוע, שארקדי דוכין כותב שיר כמו "אוהבת, לא אוהבת", ועוד משחרר אותו לרדיו בתור סינגל הבכורה מהתקליט שלו. אם היה רק מדובר בסינגל הנורא הזה, עוד אפשר היה להתנחם. אבל הסינגל הזה מצטרף לכישלון של "כוכב האהבה", פרוייקט מגלומני וחסר כיוון, שבלע הרבה מאוד כסף מיותר, ולניסיון התמוה מאוד של דוכין, שנכשל גם הוא, להתקבל לקדם אירוויזיון! מה שאומר שהפעם האחרונה שדוכין שיחרר לאוויר משהו מרגש, היה "יש לי חדר משלי" וזה היה מזמן.
האיש שבימי בחרותו כתב כמה מן השירים היפים והמרגשים בתולדות הזמר העברי ("נאמר כבר הכל", "יש בך", "מלנכולי על הגג"), שגילה לישראל את ולדימיר ויסוצקי, שהצליח, יחד עם חבריו לנטאשות, להתחמק אפילו ממלכודת האלבום השני שהפילה רבים וטובים בזמר העברי, החליט כנראה שהצעד ההגיוני כעת בקריירה שלו, היא ליישר קו עם "היי פייב". אולי הוא נשחק? האם יכול להיות שאחרי ההצלחה וההתבססות, דוכין כבר לא מסוגל לצעוק "אני זקוק לך"? או שמא המגלומניות המיותרת והכושלת של "כוכב האהבה" עוררה בו את החשק לפופ רדוד?
אומצה-אומצה
תקשיבו רגע ל"אוהבת, לא אוהבת", ותנטרלו רגע את קולו המריר של דוכין, שנשאר אחד הקולות המלאים והמרגשים בארץ. כל מה שנשאר הוא מילים בנאליות שמתחברות למקצב סינטי-פופי מהסוג הכי סטנדרטי בעולם. מהסוג שנכתבים כמוהו אלף בשנה. מהסוג שנועד במקור ללוות יוצרים חסרי כל כשרון, כדי שיוכלו להפגין בעזרתו את טוב מראיהם ואת יכולת הריקוד שלהם. האם יתכן שדוכין, ששתי התכונות לעיל אינן מהבולטות שלו, בעצם מנסה לחתור תחת מוסכמות הפופ הרדוד ולומר: "גם אני יכול". האם האיש שסימל פעם את הרגש הטהור, הפך לעוד ציניקן מיותר?
יכול להיות שמצא את עצמו עומד ומשתאה, כמו רבים אחרים, לנוכח הצלחתה של המוזיקה האלקטרונית. ואתם יודעים, "איף יו קאנט ביט דם, צ'יינג' יור ביט". בכל מקרה, הוא התחיל לשחק עם המחשב בבית ולכתוב קצת אומצה-אומצה. הוא לא הראשון שנופל בפח הזה (אביתר בנאי, למשל), אבל הנפילה שלו כואבת במיוחד. האומצה-אומצה שלו הוא מהסוג הבנאלי והשטחי מכולם. שעמום אמיתי. רחוק אלפי שנות אור מרצועות ה"דאנס" המשובחות שכתב יחד עם מיכה שטרית ל"רדיו בלה בלה". האמת, אין לי מושג מה עובר עליו, אבל קשה להאמין שדוכין היה זקוק לעזרתם של קליברים מהסוג של לואי להב, יעקב גלעד ורמי קלינשטיין, שכולם מוזכרים על עטיפת הסינגל "אוהבת, לא אוהבת", כדי ליצור את השיר הסתמי הזה.
נותר רק לקוות ש"אוהבת, לא אוהבת" אינו מייצג אמיתי של דוכין העכשווי, אלא רק פירור שנזרק לתחנות רדיו, כדי שיבלעו אותו בשקיקה. הממסד הרדיופוני אולי כבר נפל שבי אחריו, אבל האם עוד אפשר להציל את ארקדי?
