שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    לבכות לך

    אהרן ברנע, שדיווח ב-4 בנובמבר 1995 על רצח ראש הממשלה, נזכר ברגעים הקשים בשערי בית החולים. אור ברנע מספר על האימה הפרטית שלו בבית, כשראה את אביו על המסך, אנושי וכואב. עשור לרצח

     

    אהרן ברנע: "כולם בהיערכות לשידור, ירו בראש הממשלה"

     

    "בשבת, 4 בנובמבר, בשעה שתיים אחר הצהריים, יצאתי לעזה להכין כתבה למהדורת החדשות של אותו ערב. פגשתי שם את סלימאן א-שאפעי, והלכנו לסקר את העצרת שנערכה באיצטדיון 'אל-ירמוך' בעזה, לרגל 40 יום למותו של פתחי שקאקי, ראש הג'יהאד האיסלמי, שלפי מקורות זרים, חוסל ביריות על-ידי כוח קומנדו ישראלי בפתח מלון במלטה. חזרתי למערכת בתל-אביב, נכנסתי מיד לחדר עריכה והכנתי כתבה לערב. ומה שנחרט בזכרוני, אולי בדיעבד, היו הקריאות שנשמעו בעצרת נגד מדינת ישראל, ובובה מסמרטוטים שעליה כתוב בכל שגיאת כתיב אפשרית 'ראבין קליב' ('רבין כלב'). והם, הערבים, שרפו אותה. את התמונות האלה כללתי בכתבה.

     

    "גמרתי לערוך את הכתבה כ-10 דקות לפני שמונה, והתיישבתי במערכת יחד עם הכתב הצבאי רוני דניאל לצפות במהדורה. הסתכלנו על החדשות, וראינו את גדי סוקניק משדר מהעצרת בכיכר. כולם חשבו שזה יהיה עוד אירוע קטן של תמיכה בשלום, ופתאום ראינו את הכיכר הומה אלפים של אנשים, ממש מפוצצת. ואז רוני אמר: 'תשמע, בוא נקפוץ לכיכר, אולי גדי צריך עזרה, אולי יש שם משהו מעניין, בכל מקרה גמרנו לעבוד, בוא נלך'. אמרתי בסדר, נכנסנו למכונית שלי, ונסענו. החננו את האוטו בבית סוקולוב וצעדנו ברגל עד לכיכר. הגענו לבמה עם כל העיתונאים שהיו שם כמעט לקראת הסוף, וכמה דקות אחר-כך מירי אלוני החלה לשיר את 'שיר לשלום', כשרבין מצטרף אליה, ומזייף כרגיל. העצרת נגמרה, כולם אמרו שלום לכולם והתפזרו. רוני אמר: 'בוא נלך, נשב באיזה מקום, נשתה משהו'. אמרתי לו: 'עזוב, אני עייף, הייתי כל היום בעזה, אני הולך הביתה'.

     

    "התחלתי לצעוד חזרה לכיוון האוטו בבית סוקולוב. בפינת פרישמן-אבן גבירול הביפר שלי מצפצף, אני מסתכל ורואה הודעה: 'דובי גלהר מוסר שיש שמועות על יריות בכיכר וכי רבין נפצע'. גם דב גלהר היה בכיכר, אבל אני לא ראיתי אותו קודם. עכשיו, דובי גילהר היה ידוע במערכת בחוש הומור המקאברי שלו. אמרתי לעצמי: 'עוד פעם הוא והבדיחות שלו. מה ירו? מי ירו? רק לפני רגע ראיתי את רבין פה בכיכר'. לא התייחסתי לזה בכלל, החזרתי את הביפר לכיס והמשכתי ללכת. חציתי את הכביש בפרישמן, ואיך שאני חוצה – עוד ביפר. הפעם מהמערכת: 'כולם בהיערכות לשידור, ירו בראש הממשלה'. ואז הבנתי שכנראה זו לא הייתה עוד אחת מהבדיחות של דובי.

      

    "דבר ראשון, טלפנתי למפיק שלנו, יוסי אבישי, שישב בניידת ששידרה מהכיכר. שאלתי 'מה קרה?', הוא אמר לי 'אין לי מושג מה קרה, אני יודע בדיוק כמוך. אבל אם הייתי במקומך, הייתי רץ עכשיו הכי מהר שאני יכול לאיכילוב'. שמעתי את זה, והתחלתי לרוץ לכיוון בית החולים ברחוב אבן גבירול. תוך כדי שאני רץ, התנגשתי בבן אדם והפלתי אותו לרצפה. עצרתי שנייה, וראיתי שהעפתי את רן כהן, אז חבר כנסת. נתתי לו יד, ואמרתי לו: 'ירו ברבין'. אז הוא צעק: 'מה? מה ירו ברבין?', לא קולט. לא עניתי לו, המשכתי לרוץ, וכל עוד רוחי בי, הגעתי לבית החולים, ורצתי ברגל לכיוון חדר המיון.

     

    "במהלך הדרך עשיתי חשבון, שאם המפיק אמר לי לרוץ לאיכילוב,הוא כבר ידאג לצוות ולניידת השידור, שיגיעו לבית החולים אחרי. אבל לפני שביררתי אם אכן יש צוות, קודם כל רציתי לראות מה קורה. בפתח המיון עמדו כל המאבטחים מהיחידה לאבטחת אישים של רבין, והם אמרו לי: 'אהרל'ה, מצטערים, ראש הממשלה פה בפנים, אתה לא יכול להיכנס, אנחנו מבקשים שתחכה מחוץ לבית החולים'. חזרתי לשער של בית החולים, ובכל שנייה נתונה דיברתי בטלפון הנייד עם המערכת. כולם כבר היו מוזעקים, ויעקב איילון כבר היה בדרך לירושלים. זה היה מוצאי שבת, וצריך היה להחזיר את כולם חזרה למערכת בירושלים, כי אחרי שגמרו שם את המהדורה בשמונה וחצי, כולם הלכו הביתה. מתל-אביב אי אפשר היה אז עוד לשדר, כי עדיין לא היה לנו שם אולפן.

     

    "נשארתי ליד השער, לא הספקתי לעמוד חצי דקה (לידי עמדה עיתונאית מ'ידיעות אחרונות'), וראיתי מכונית  וולוו מתקרבת. תיארתי לעצמי שזה בטח איזשהו שר, וכשהתקרבה המכונית, ראיתי בפנים את שבח וייס, אז יו"ר הכנסת. הוא אמר לי: 'מה קורה?'. אמרתי לו: 'תגיד לי אתה מה קורה', והוא השיב: 'אני לא יודע, הייתי בדרך חזרה מהעצרת, שמעתי ברדיו שירו ברבין, הסתובבתי ונסעתי לבית החולים'. ביקשתי ממנו: 'תעשה לי טובה, תכניס אותי, כי המאבטחים במיון לא נותנים לי להיכנס'. אז הוא אמר 'בוא'. נכנסתי עם האוטו שלו לשטח בית החולים והלכנו ישר למעליות. אז כבר הורידו את רבין לחדר הניתוח במרתף בית החולים. ירדנו במעלית. במעלית כבר היו בייגה שוחט (שר האוצר), אמנון ליפקין-שחק (הרמטכ"ל), וראש המוסד לשעבר, שבתי שביט. ירדנו למטה. לאה רבין ישבה שם על ספסל עם עוד כמה אנשים מסביבה. התחלנו להסתובב ביניהם, ומישהו אמר שיש דופק, ושהכל יהיה בסדר.

     

    עברו בערך עשרים דקות, המידע לא השתנה, ואז ניגש אלי שבתאי שביט (ולא כרמי גילון כפי שצויין) ואמר שהוא מבקש בשם לאה רבין מכל העיתונאים לצאת. אז יצאתי שוב בחזרה לשער של איכילוב. וכשהגעתי החוצה, כבר הייתה שם ניידת השידור, יחד עם הצוות, ועליתי לשידור בפעם הראשונה. בדיווחים הראשונים אמרתי את מה שידענו כבר, שהיורה הוא יהודי, ושקוראים לו יגאל עמיר. באיזשהו שלב במהלך השידור הזה, לחשה לי באוזן סמדר פלד, שהייתה אז כתבת הבריאות שלנו, 'שהרופאים אומרים שהמצב קשה אבל יציב, שיש דופק'. סמדר גם עלתה לשידור, וכך דיווחנו.

     

    "ואז הגיע מישהו, אני כבר לא זוכר מי, ולחש לי באוזן שחיים יבין בערוץ הראשון אמר שרשת Sky News הבריטית דיווחה שיצחק רבין מת. אני אמרתי לעצמי: 'שיגידו מה שהם רוצים. אני, עד שאני לא שומע הודעה רשמית שרבין מת, אני לא אומר כלום, לא על סמך ידיעות, ולא על סמך שמועות מכל גוף שידור. מהפה שלי זה לא ייצא'. ובאמת חיכיתי, והמשכתי לדווח באותן המילים: 'המצב קשה, אבל יציב'. בנתיים דיווחתי על כל שר ושר מהממשלה, על כל מי שנכנס, על כל מי שהגיע לבית החולים, על הקהל שהתאסף במקום, על אנשים מהרחוב שהחלו להתקבץ. עד שהגיע איתן הבר עם הדף של ההודעה הרשמית, שיצאה בשעה 11 ו-13 דקות.

     

    "ואז עמדתי מול המצלמה עם הטלפון הנייד הדבילי והכבד הזה, ואמרתי את מה שאמרתי. הניסוח שבו השתמשתי היה: 'ראש הממשלה יצחק רבין נפטר, יותר מזה, יעקב, אני לא יכול לומר כרגע'. יעקב איילון היה רגיש, הוא ראה שאני נחנק, אז הוא מיהר לקחת ממני את השידור, הסתכל בשעון שעל ידו, ואמר: 'השעה עכשיו 11 ו-15 דקות, ראש הממשלה יצחק רבין נפטר'. הוא נתן לי כמה שניות לקחת אוויר, והחזיר אותי לשידור. ואז המשכתי ואמרתי: "הרבה שנים אני במקצוע הזה, התקשורת, מעולם לא תיארתי לעצמי שאני אהיה זה שאבשר על כך".

     

    אור ברנע: "אמא סיפרה שהוא בכה, ואמרה לו שישמור על עצמו"

     

    ב-4 בנובמבר, 1995, הייתי בן 12 וחצי. באותה שבת בבוקר, אבא ואני קמנו מוקדם כדי ללמוד למבחן בערבית שהיה אמור להתקיים למחרת בבית הספר. הייתי בכיתה ז'. לאבא היה חשוב מאוד מקצוע הערבית, ועל כל פיסת מידע קטנה שהגיעה אליו במקרה, הוא מיד נכנס לתמונה. קמתי, שלא כרגיל, בסביבות השעה 9 בבוקר, ומיד התחלנו ללמוד במטבח. אלה היו שעות בוקר מלחיצות. שנאתי ללמוד ערבית או כל מקצוע אחר. אחר כך אבא נסע לעזה ואני הפסקתי ללמוד.

     

    "בסביבות השעה עשר בערב אימא הניחה את שפופרת הטלפון ואמרה שכרגע אבא התקשר ואמר שהודיעו בביפר שירו ברבין. כילד, לא הייתי בקיא בפועלו של רבין ולא התעניינתי בפוליטיקה. אבל כן הכרתי את אבא שלי, ומשום מה, דאגתי דווקא לו. מאותו הרגע נשארנו אימא ואני רתוקים לטלוויזיה, עוקבים אחרי הדיווחים. בהפסקות בין השידורים אבא צלצל, לשמור איתנו על קשר. ואז הגיעה ההודעה, ואני ראיתי את אבא שלי, ואת יעקב אילון, ואז שוב פעם את אבא שלי.

     

    "הרגשתי כאב חד בגרון, ומיד לאחר שהסתיימה ההודעה, פרצתי בבכי. גם אימא בכתה. נשכבתי על המיטה והמשכתי לבכות. אני לא בטוח למה בכיתי באותם רגעים: היה לי קשה לראות את אבא שלי במצב כזה, ואולי בכלל לא בכיתי על ראש הממשלה המנוח, אלא עליו. הייתי רגיל לראות אותו בטלוויזיה מדווח על אירוע כזה או אחר, ופתאום, אחרי שנים, ראיתי אותו הופך לאנושי, כמו שרק אני מכיר אותו. תמיד עשיתי את ההפרדה בין אבא על המסך ואבא בבית, אבל פתאום הם התאחדו, והוא היה חף מהריחוק של כתב חדשות.

     

    "מיד אחר-כך הוא התקשר הביתה. אני לא דיברתי איתו, כבר הייתי בחדר שלי, מאחורי דלת סגורה. אמא סיפרה שהוא בכה, ואמרה לו שישמור על עצמו.

     

    "למחרת בבוקר החליטו במשרד החינוך כי במהלך היום ידברו בכיתות על הרצח, ואמרו לנו ש'מי רוצה יכול גם לנסוע לכיכר,

    תהיה הסעה מסודרת'. אנחנו גרים בהרצליה, וכמה ילדים מבית הספר סיפרו שהגננת שלהם לשעבר, גאולה, היא אימא של הרוצח יגאל עמיר.

     

    "נסעתי לכיכר עם חברים, ותחושת החנק לא עזבה אותי. אבא חזר רק לפנות בוקר הביתה לכמה שעות, ויצא שוב לשדר את ההלוויה. מאז אותו רגע, במהלך ארבעת הימים הבאים, לא ראיתי אותו, אלא רק על המסך. חשבתי שאני מוכרח איכשהו לשמח אותו. ירדתי לחנות בשכונה וקניתי מחברת. בבית היו פזורות תמונות של אבא שלי מכל מיני תקופות, מוצמדות במגנט למקרר, מפוזרות באלבומים. היו גם הרבה צילומים שלו עם מנהיגי העולם הערבי. החלטתי להכין לו אלבום עם התמונות שלו. הרבה יותר מתבקש היה להכין אלבום של רבין, אבל אני רציתי לשמח את אבא שלי עם אלבום משלו. כשהבאתי לו את המתנה הוא חייך במבוכה והודה לי בשקט. רק לפני כמה ימים, עשר שנים אחרי, הוא סיפר שנתקף בחרדה כשראה שהבן שלו הכין לו, שעה שהמדינה כולה אבלה על מות מנהיגה, אלבום זיכרון משל עצמו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ערוץ 2
    ברנע בעת הדיווח על הרצח
    צילום: ערוץ 2
    לאתר ההטבות
    מומלצים