סינגל מאלט: המדריך המלא

ייצור הוויסקי בסקוטלנד הוא מסורת בת מאות שנים, אבל טרנד המאלט ויסקי צעיר יחסית. בכל אשמה גלנפידיך, שהחליטה בשנות ה-60 לשווק את הוויסקי שלה - עד אז חומר גלם בתעשיית הבלנדד ויסקי - כמוצר בפני עצמו. כך הפך הגלנפידיך לסינגל מאלט הראשון שיוצא אל מחוץ לתחומי סקוטלנד.

ייחודו של הסינגל מאלט, כפי שמשתמע משמו, הוא בתהליך ייצור שמבוסס על חומר גלם יחיד. זאת בניגוד לבלנדד ויסקי (שיבאס, ג'וני ווקר, גרנט'ס וכיו"ב), שהוא ערבוב של כמה סוגי סינגל מאלט עם "גריין ויסקי" - ויסקי חיטה המשמש בסיס ומיוצר בטכנולוגיה פשוטה ומהירה. בשנים האחרונות החלו הסינגל מאלטים להחליף את הקוניאק כמשקה של "מבינים", ושמות שעד לפני כמה שנים היו מוכרים רק ליצרניהם אפשר למצוא היום כמעט בכל חנות משקאות מסביב לעולם. אתם מוזמנים לדמיין מה זה אומר על המצאי בסקוטלנד.

את הסינגל מאלטים מקובל לחלק לסוגים, בדרך כלל על פי חבל הארץ שבו יוצרו. זאת מכיוון שלסביבה - סוג קרקע, מי מעיין, חומרי בעירה זמינים - יש השפעה מכרעת על טעמם. רוב סוגי הסינגל מאלט מיוצרים באזור הספיי-סייד, צפונית-מערבית לאברדין, אבל לא מעט יצרנים חשובים ממוקמים גם באיים אילה וג'ורה ואפילו באי אורקני שבצפון. בעבר נהגו לייחס לסינגל מאלטים גם תכונות שקשורות למקום האחסון (חביות שאוחסנו ליד הים נטו לשמר טעמי מליחות, למשל), אבל רוב המזקקות שייכות היום לתאגידים שמעדיפים לחסוך בהוצאות הייצור, כך שרוב החביות מאוחסנות עמוק במרתפים, שמה שמכתיב את מיקומם הוא דמי השכירות ולא רחש הגלים.

ההסבר הזה הוא אפילו לא על קצה החבית; מי שרוצה להתעמק יותר ימצא ספרות מקצועית ענפה (רובה אמנם באנגלית, אבל אחרי כמה כוסיות סינגל מאלט הקריאה הופכת קלה יותר). ראוי לציון מיוחד הספר  Malt Whisky Companion של מייקל ג'קסון - לא זה מפינת ליטוף הילדים - אלא אחד ממבקרי הוויסקי והבירה הנחשבים בעולם. ספרו החדש-יחסית נחשב לתנ"ך של חובבי הסינגל מאלט, אם כי לא הייתי מייחס משמעות רבה מדי לציונים שהוא מעניק לכל בקבוק.

עד כאן הקדמות - ועכשיו, לטובת היוצאים לסקוטלנד או סתם לערב של שתייה בתל אביב, כמה סינגל מאלטים שאתם חייבים להכיר.

המפורסמים

גלנפידיך: גולת הכותרת של המזקקה הוא הגלנפידיך 12, אחד הסינגל מאלטים הפופולריים בעולם, שצבעו זהב חיוור (ויש שמדמים לראות בו נגיעות ירוקות), ריחו רענן ומתקתק, בטעמו רמזים לפירות, שקדים ושוקולד, ובסיומת שלו מורגש עישון קל. לצד גירסת 12 שנות היישון הפופולרית אפשר למצוא גם את אחיותיה 15, 18 ו-21, את הסולרה ריזרב שטעמנו מהחבית ואת הקאורן ריזרב (ר' "מעושנים"). קיימת גם גירסה מ-1937, שבקבוק ממנה תוכלו לרכוש תמורת 10,000 ליש"ט, אבל אין לכם גם 10,000 דינר ירדני, אז נעזוב את זה.

גלנמורנג'י: סגנו של הגלנפידיך במאבק על תואר "הסינגל מאלט המפורסם בתולדות הז'אנר". גירסת הבסיס שלו מיושנת במשך עשר שנים, צבעה צהבהב, ריחה מתובל ומתקתק מעט עם רמזים לאגוזים ולקינמון - ואפילו, ככל שמשאירים את האף בפתח הכוס, מעט מליחות. הטעם מתובלן, עם מעט מתיקות וסיומת מאוד ארוכה ומאוד מאוזנת. לא פחות מ-34 סוגים שונים של גלנמורנג'י נמצאים בשוק, אחדים מהם מיועדים לאספנים בלבד וככל הנראה לא יילגמו לעולם; כך או כך, מדובר במותג הסינגל מאלט בעל טווח השנים, הטעמים והמחירים הגדול ביותר.

גלנליווט: אחד מהסינגל מאלטים המפורסמים של הספיי-סייד. צבעו של הסוג המיושן 12 שנים הוא זהוב-קל וריחו מזכיר יין לבן צעיר. טעמו מזכיר אפרסק ומעט וניל, והוא מצטיין בסיומת ארוכה וחמימה. יש מי שימצא אותו "פשוט" מדי, אבל לטעמי מדובר בסינגל מאלט מצוין. בשוק קיימים 12 סוגים של גלנליווט בדרגות יישון שונות, וכמה בקבוקים מיוחדים שמיועדים לאספנים בלבד.

המומלצים

קראגנמור: לו הייתי צריך לבחור בקבוק אחד מהרשימה המקסימה שמלפני ומצדדי ומאחורי, הייתי לוקח איתי את הבקבוק הזה - אולי הסינגל מאלט הטוב ביותר, שאפילו גירסת 12 השנים הבסיסית שלו מאפילה בקלות על גירסאות מיושנות ונחשבות יותר של יצרנים אחרים. צבעו זהוב, ריחו מורכב, ויש מי שימצא בו אפילו רמזים לתבלינים מזרחיים; אני דימיתי להריח בו זעתר. הטעם עשבוני מעט, והסיומת ארוכה ומותירה את הטעם המצוין בפה זמן רב לאחר שנלגם. לקראגנמור עוד שתי גירסאות: "דאבל מאצ'ורד" (שיושן שוב בחבית שאיחסנה בעבר יין פורט), וגירסת 29 שנים. אבל אין סיבה לקחת משכנתה כשגם ה-12 הפשוטה תגרום להנאה מובטחת.

בונהאבן: יחסית למזקקה אלמונית כמעט, מפתיע למצוא תשע גירסאות שונות של הסינגל מאלט המשובח הזה. הוא מיוצר באי אילה, אך אינו מעושן כרוב שכניו לאי. גירסת ה-12 שלו מתאפיינת בצבע זהב ובריח רענן ומתקתק; טעמו קרמי ומעט אגוזי, סיומתו מתפתחת לאט וחושפת טעמים מפתיעים, שבחלקם אתה נתקל הרבה אחרי שהבונהאבן עצמו כבר ירד לכיוון הכבד.

בסך הכל מדובר בוויסקי קל, מומלץ בחום למי שעושה את צעדיו הראשונים בנתיבי הסינגלס וגם למי שפסע בהם כבר לא מעט. ומכיוון שלא תמצאו אותו בישראל, אתם יכולים לעשות מה שאני עשיתי: כשאתם חולפים בהיתרו בקשו אותו מהמוכר הקשיש, השלישו לידיו סכום צנוע מאוד (בהתחשב בתמורה) של 25 ליש"ט לליטר, ותזכו גם לבקבוק של ויסקי מופלא וגם למבט של הערכה מצד איש שכבר ראה בחייו לא מעט קוני ויסקי.

מקאלן: יצרן הסינגל מאלט הטוב ביותר, נקודה. גירסת העשר שנים הבסיסית שלו נופלת רק מהקראגנמור, והגירסאות המיושנות יותר הן מופת של איכות. במקאלן, שהפך לאלוף תחרויות הטעימה של מדרגי הסינגל מאלט, תוכלו למצוא עשרות סוגים של ויסקי - ולו בשל העובדה הפשוטה שמאז שנת 1926 ולמעט במקרים של מלחמות עולם, מקפידים שם להוציא דגם ייחודי לכל שנה בדומה לשנת בציר של יינות. אבל אתם תתמקדו בגירסת ה-10 הפופולרית שצבעה ענברי, ריחה דבשי וטעמה מושך לכיוון הדובדבן. סיומת המקאלן מעושנת קלות ויבשה, בדיוק כמו ההבעה שצריכה להיות לכם כשאתם מזמינים אחד.

אדרדור: הוויסקי הגדול הזה מיוצר במזקקה הקטנה ביותר בסקוטלנד, באזור המזרחי של ההיי-לנדס. לאדרדור חמישה סוגי בקבוקים, מה"רגיל" (10) ועד למודל 1976 בחוזק חבית של 54 אחוזי אלכוהול. אדרדור 10 הוא ויסקי בהיר יחסית, עם ריח קל של מנטה, טעם סירופ מעושן וסיומת שמזכירה מעט טעם של "על האש". בקיצור, ויסקי שמתאים פיקס למנגל בפארק או בגינה.

גלן אורד: משווק כסינגל מאלט רק מאז שנת 2003 וסובל מתדמית של וויסקי נשי, אולי כי אחרי מותו של מייסד המזקקה נטלה אלמנתו את הניהול לידיה (דבר שלא היה מקובל בסקוטלנד של הימים ההם, ולא ממש מומלץ אפילו היום). אבל הגלן אורד הוא ויסקי טוב, עדין יחסית, שלגירסת ה-12 שלו - יש גם 23, 28 וב"חוזק חבית" מ-1983 - יש ריח של אדמה אחרי גשם, טעמים של קינמון וטופי וסיומת שמדגישה את חבית האלון שבה אוחסן המשקה.

גלנדרונאך: את הסינגל מאלט הזה מהספיי-סייד פגשתי רק לאחרונה, אבל התאהבתי מההרחה הראשונה. צבעו של הגלנדרונאך 15 ענברי כהה, ריחו מתוק ומזכיר צימוקים או דובדבנים, עם רמז לעישון קל. טעמו מזכיר ריבת חלב או חמאה, כשהסיומת מעלה בדעתך שרי ואפילו סוכריות סוס. גלנדרונאך מייצר עוד כמה סוגים של סינגל מאלט, אבל באופן מפתיע דווקא הגירסה הרגילה בת ה-15 היא הטובה שבהם.

וכמה מילים על מעושנים

כדי להבין איך מתבטאת הסביבה בטעם הסינגל מאלט, מספיק לדבר על הזנים שמיוצרים באי אילה: אדמת האי עשירה בכבול, שמשמש חומר בעירה לקליית השעורה ומעניק לה טעם מעושן וחזק, כמו זה שאפשר למצוא בלפרויג או בלגבולין. לכן כשמדברים על ויסקי מעושן, מתכוונים קודם כל לזה שמיוצר באילה. הוויסקי הפופולרי ביותר שמיוצר באילה הוא הלגבולין; שמות מפורסמים אחרים הם לפרויג, קאול אילה, טאליסקר, אובאן ואחרים.

אבל חשוב לזכור שההכללה לגבי אילה לא תמיד תקפה: הבונהאבן למשל מעושן פחות ועדין יותר מרוב הסוגים שמופקים באזורים אחרים של סקוטלנד. מהצד השני של המטבע, אפשר למצוא ויסקים מעושנים טובים גם מחוץ לאילה. למשל באי אורקני, ממנו בא ההיילנד פארק שצובר פופולריות רבה בישראל, והקוארן ריזרב של גלנפידיך - מהדורה שהיא מחווה לוויסקי הכבולי והמעושן של ימי מלחמת העולם השנייה. אגב, אם הטעם המעושן ערב לחיככם אך הפרוטה נעדרת מכיסכם, הרי שמבין סוגי הבלנדד ויסקי, הקרוב ביותר בטעמו למעושנים של אילה הוא הג'וני ווקר בלאק לייבל.

הוא לא זול, אם חשבתם אחרת, אבל יחסית לרוב הסינגל מאלטים מחירו צנוע יותר.