בעקבות מסעודה האבודה
12 שנה אחרי שאלכס גלעדי, נשיא קשת, טבע את הביטוי "מסעודה משדרות", ובשבוע שבו ערוץ 2 מחדש את פניו אחרי המכרז וגלעדי נכנס מחדש לתפקיד הנשיא, יצא יובל אברמוביץ' למסע של 100 קילומטרים ועשר שעות כדי למצוא מסעודה בשדרות. ומה מתברר? היא בכלל בקושי רואה טלוויזיה
1. רפי, תעשה לי ארומה
מלווה ברפי דלויה, צלם המערכת, שכבר צילם בימיו כמה יוצאי שדרות מקרוב ובילה את שנותיו הראשונות בבאר שבע, בירת הנגב, מה שהופך אותו לסוג של מקומי, מצאתי את עצמי בדרך לשדרות, בואכה דרומה, מטר וחצי מעזה, שלושה קילומטרים ממשגר קסאמים נייד. לאמא שלי לא סיפרתי שאני נוסע לקריית שמונה מודל 2006. בכל זאת, אני בן יחיד.
רפי סיפר לי בדרך על שדרות, נתיבות, הבאבא סאלי, ילדותו בבאר שבע ואלי מויאל, ראש עיריית שדרות, אבל אני שאלתי כל הזמן: "רפי, יש שם ארומה?". בכל זאת, ארוחת בוקר בלי קפה קר וכריך בלחם קל זה לא בוקר בשבילי. אני תל אביבי, מעולם לא הייתי בשדרות, ולצאת מתל אביב דורש ממני משאבים נפשיים וליווי פסיכולוגי צמוד. אז בואו נחסוך את התגובות באינטרנט כבר עכשיו. תודה. "אני לא יודע אם יש ארומה בשדרות. אבל בטח נמצא קפה", הרגיע אותי דלויה.
אחרי שעה ועשר דקות של נסיעה ("מה? זה כל כך קרוב? הייתי בטוח שזה ליד אילת") ויותר מדי קיטורים מצידי ("רפי, מתי חוזרים?", "רפי, אני עייף", "רפי, אני רעב") הגענו לשדרות.
2. חומוס ופול במרכז המסחרי
"המקום הכי טוב להתחיל בחיפושים אחרי המסעודה שלך זה במרכז המסחרי", אמר לי רפי. אתם יודעים, מה שפעם מזמן היה אפשר לראות במרבית הערים בישראל. חנויות, רחובות, אנשים ובלי מזגן. דווקא קונספט לא רע.
כשנחתנו בקניון "המרכז המסחרי", חיפשתי את הקפה המיוחל, אבל היה שם רק את "איציק מלך הפלאפל", "הום סינמה שדרות", "סטייל רון", "ממתקי דודו", "קטשופ" ושאר חנויות ביגוד ותכשיטים. "תגיד, הם מקבלים פה גם כסף ישראלי?", שאלתי את רפי, ורצתי לחנות הבגדים הראשונה שראיתי.
המסע אחרי מסעודה התחיל רשמית. אולגה מבית הפלאפל, שבדיוק הגישה ארוחת בוקר מלאה של חומוס-פול-צ'יפס-סלט לשולחן עמוס פועלים, לא שמעה על שום מסעודה, גם לא גדי מ"תכשיטי צביה", שנזכר לפני שיצאנו מהחנות שלו שהוא שמע על מישהי עם השם הזה ברדיו. חיה הלקוחה שלו אמרה לו שהיא חושבת שמסעודה זאת המצאה, אבל גדי התעקש: "חייבת להיות מישהי כזאת".
מורן, המזכירה של חברת הגז פזגז נכנסה למאגר הלקוחות שמקבלים גז בשדרות וחיפשה את מסעודה. היא מצאה את סולטנה. "סולטנה משדרות", חשבתי, מצלצל לא רע בכלל, אבל זאת כבר כתבה אחרת לגמרי. היא המשיכה לחפש והכי קרוב לדבר האמיתי שמצאה היה לקוח בשם מסעוד אברג'יל. לקחתי את הפרטים. באין מסעודה, חשבתי, גם מסעוד יספק את העורכת.
רגע לפני שנטשנו מיואשים את המרכז המסחרי עצרה אותנו מרגריטה ("רפי, איזה קטע! קוראים לה על שם קוקטייל!") ששמעה מאולגה ששמעה מלינדה ששמעה מיצחק ששמע מגדי ששמע מבוכרי הסנדלר, שאנחנו מחפשים את מסעודה והכריזה: "אני מכירה את מסעודה. קוראים לה מסעודה כהן. יש לה מכולת מול הבריכה".
מסעודה, היר איי קאם!
3. "מסעודה מתה!"
בדרך לרכב עצרנו ליד תיווך סלמון להציץ על מצב הנדל"ן בשדרות. "שלושה חדרים, מרוהטת קומפלט - 250 דולר", הכריז השלט בפתח החנות. מצד שני, תמורת 500 דולר תקבלו חמישה חדרים, שתי קומות ומערכת מיזוג מרכזית. "רפי, תקלוט איזה זול. זה יותר זול מהדירה שלי בתל אביב. אם אני עובר לגור פה בווילה, נשארים לי אפילו 100 דולר כל חודש. אתה יודע כמה ארומה אני יכול לקנות כל חודש עם העודף?".
דוד מחברת כוח האדם יישום, שראה את שני הזרים שעומדים במקום, הציע לנו עזרה. השדרותים מתברר, אדיבים במיוחד. "אנחנו צריכים להגיע למסעודה ליד הבריכה. אתה יודע איך מגיעים אליה?", שאלתי. "אני לא יודע", השיב. "אבל למה שלא תנסו להיכנס למערכת העיתון שלנו? זה פה ממול".
הרגשתי שהרגע המיוחל מתקרב כשעלינו למערכת העיתון "תצפית", שעל דלת הכניסה שלה היה כתוב "שבועון אזורי מספר 1 למעלה מ-17 שנה - מופץ בשדרות, נתיבות, אופקים, שער הנגב, שדות נגב, מרחבים". "הגענו ברגע לא כל כך מתאים נראה לי", לחשתי לרפי אחרי שמוטי, מנהל השיווק, אמר שהם בדיוק בשלבי סגירת עיתון ועמלו על הסקופ שאלי מויאל, ראש העירייה, מועמד להיות שגריר בשוויץ או בפריז.
אצלנו ב"פנאי פלוס" ברגעים האלה אין עם מי לדבר, ואם כבר מדברים אז צורחים. אבל דווקא היה שם די פנאן. אורי, הכתב הראשי, הגרפיקאי ולפעמים גם הצלם, שזיהה אותי מהטלוויזיה ("אתה רועי מ'השיר שלנו', נכון?"), צילם אותי מחזיק ביד עיתון. "רפי, כבשתי את הנגב", התלהבתי. אורי ומוטי ניסו לחשוב מי זאת מסעודה ומאיפה היא מוכרת להם, ואני אמרתי: "נו, זאת מהביטוי של הטלוויזיה. אתם לא מכירים?". "לא", הם ענו. אחרי כמה דקות של התאמצות מחשבתית אורי פסק: "אה, כן. היתה מישהי כזאת. אבל היא נפטרה". "מסעודה מתה?", נחרדתי. "מסעודה מתה!", אמר. סירבתי להאמין.
אבלים ודואבים את מותה של מסעודה בטרם עת (או לפחות בטרם היכרותנו) המשכנו לדרכנו.
4. אין מסעודה ואין מכולת
אחרי ניווטים קלים בעיר הגענו למכולת של מסעודה שאיננה, ברחוב שמחה ברנר 6. בפינת הרחוב מצאנו מבנה אבן קטן שהיה פעם מכולת. השלט שהיה כתוב עליו "מכולת מסעודה" היה שבור, פח אשפה ירוק ("רפי, זה כמו בתל אביב"), חסם את הכניסה ועל הקיר היה מרוסס "למכירה". "רפי, פספסנו את מסעודה בכמה שנים", ישבתי על המדרכה אבל וחפוי ראש, "בוא נגנוז את הכתבה".
רפי הבריק לפתע, "בטח יש לה משפחה. בוא נחפש אותם. בוא ניסע לעירייה, אני מכיר את אלי מויאל. זה פה קרוב במרכז המסחרי החדש".
"עוד מרכז מסחרי? יותר חדש?", התלהבתי ופנטזתי על זוג נעליים חדשות. עלינו על הרכב, שוב מלאי אנרגיות למצוא את צאצאיה של המסעודה משדרות.
5. "יום חמישי אין פה שירות"
המרכז המסחרי החדש המה אנשים. השעה כבר היתה 11:30 בבוקר. יששכר, שישב עם פרלמנט הגברים הפנסיונרים על הספסל המרכזי, חייך ואמר לי: "יש פה הרבה מסעודות. אבל הן בבית".
כיתה ט' מבית הספר נתיב ישיבתי משדרות, שבדיוק הגיעה לטיול שנתי במרכז המסחרי, לא שמעה על מסעודה. גם לא המורה גדי. נאור, אחד התלמידים, רץ אליי ואמר: "יש מסעודה שאופה לחמים ועוגות".
"יש פה עוד מסעודה?", שאלתי את רפי שאמר: "אולי זה בכלל מסעודות משדרות".
בעירייה לא עזרו לנו, כי ראש העיר שכב בבית בעקבות מחלה, אז המשכנו לנציגות משרד הפנים, שם נמצא רישום התושבים. המזל שלנו לא היה לצידנו כשיצחק, הממונה על פניות הציבור, הבהיר לנו חד משמעית: "ביום חמישי אין פה שירות. נפתלי, הנציג, יושב היום באשקלון".
ניסינו לשאול את יצחק אם הוא שמע על מסעודה משדרות והוא כעס: "אתם לא אובייקטיבים. באתם לעשות מאיתנו צחוק, אה? אתם חושבים שברמת השרון יותר טוב? אתם יודעים כמה סמים יש שם? עוד פעם באו להשפיל אותנו? לך תחפש מסעודה ברמת אביב!".
ניסינו להסביר ליצחק שלמרות שאנחנו מהתשקורת העוינת, לא באנו ללעוג לשדרות, אלא לגלות אם יש כזאת אשה ומה דעתה על השימוש בשמה בהקשרו של הביטוי הטלוויזיוני הזה, אבל הוא היה בשוונג של כעס. "למה שלא תכתבו על זה שנופלים פה קסאמים?", הוא שאל. "כי אנחנו עיתון טלוויזיה", הסברנו. "למה צריכים להגיד בכלל מסעודה? למה רק מתייחסים לזקנות שבאו לפה בשנות ה-50? יש פה גם אנשים אחרים. אתה יודע שבכל בית שני יש פה קצינים וסטודנטים? כשיש פיגוע בחדרה כולם מסקרים את זה. אבל כשנופל קסאם בשדרות אף אחד כבר לא מתייחס. לפחות תכתבו את זה".
הבטחנו, כתבנו ועכשיו ממשיכים לחפש את מסעודה. "רפי, תראה יש פה בנק פועלים. דודה שלי עובדת בכירה בבנק. אולי אני אצליח להיעזר בה כדי להיכנס למאגר לקוחות של הבנק ולמצוא את מסעודה?". נכנסנו לבנק. ליליאן הפנתה אותנו לרוני, מנהל הסניף שהיה אדיב וחייכן, אבל מטעמי חיסיון סירב לחשוף את פרטי הלקוחות.
עצרנו בקיוסק לשתות בירה שחורה ודיברנו בייאוש רב על מסעודה. ששון, בעל הקיוסק ששמע את מילת הקסם "מסעודה", התעורר ואמר: "אתם רוצים לדעת את הסיפור האמיתי על מסעודה?". "רוצים", זעקנו.
מסעודה - הסיפור האמיתי. כנראה
"הכל התחיל מזה שמישהו מהטלוויזיה השתמש בביטוי 'מסעודה משדרות' סתם, ואז בגלל שלא היה להם בערוץ 2 שום מסעודה אמיתית להראות לעם ישראל, הגיעו לפה כל מיני צוותי טלוויזיה וחיפשו מסעודה. הם הגיעו למישהי בשם מסעודה שבת ורצו לראיין אותה. אבל היא לא הסכימה כי בדיוק בעלה נפטר. בכל אופן, הם צילמו אותה ואמרו שהיא היא המסעודה משדרות. למרות שיש פה עוד מסעודות. בתכלס, הם סתם חיפשו קוריוז בצורה של מישהי מהדור של פעם".
"יש פה עוד מסעודות? אז מי המסעודה האוריגינלית? אולי אני אשנה את נושא הכתבה ל'מיהי המסעודה האמיתית?'", התייעצתי עם רפי.
"תלכו למי שתסכים לדבר אתכם", הציע ששון, "אבל זה לא יקרה. מסעודה שבת היא דתייה, מסעודה בוגנים אני לא יודע איפה היא גרה ומסעודה כהן ביישנית".
"מסעודה כהן? היא לא מתה?".
"חס וחלילה", אמר ששון, "היא גרה לא רחוק מפה, ברחוב הזית. אתם נוסעים פה ישר, בכיכר השנייה ימינה ואחרי הבלוק מגורים תראו את הווילה שלה".
"מסעודה חיה", צהלתי, "וגם יש לה וילה!".
6. הבית של מסעודה
הגענו לווילה של מסעודה. חתיכת וילה מטופחת יש למסעודה. שלוש קומות, גינה רחבה, עציצים, פרחים וגדר מודרנית. הבית נעול. "מסעודה, מסעודה", קראנו למסעודה אבל איש לא ענה. מסעודה לא בבית. "תראה, רפי, הווילה שליד הווילה של מסעודה היא להשכרה. אפשר להיות שכנים שלה".
המשכנו לקרוא למסעודה אבל אין קול ואין מסעודה. מזל, שכנה שעברה במקום אמרה לנו: "ניסיתם במכולת של מסעודה?".
"ניסינו", ענינו, "אבל יש בה שלט למכירה".
"זה בגלל שהם עברו לאזור אחר. לנווה אשכול. זה ישר מפה בכיכר השנייה שמאלה ואז ימינה ושם היא נמצאת יחד עם בעלה".
"רפי, רפי, רפי", קפצתי על רפי בנשיקות וחיבוקים, "יש גם מסעודה וגם מסעוד".
7. המכולת של מסעודה
הגענו לנווה אשכול 4, למכולת של מסעודה, למרות שהיה כתוב עליה בכלל "מעדנייה". הרגשתי באוויר את משק כנפי ההיסטוריה. "רפי, תהיה מוכן עם המצלמה. כשאתה רואה אותה ישר תזנק עליה. זה רגע היסטורי שמאז ההופעה של גלי עטרי ביובל האירוויזיונים לא היה רגע כזה".
נכנסו למכולת, אבל לא היה זכר לשום אשה. רק גבר אחד בשם משה. "פה זה המכולת של מסעודה?", שאלתי. "כן".
סיפרתי לו מי אנחנו ומה אנחנו והתחננתי לעזרה (וגם לקצת קולה קרה), אבל משה אמר שמסעודה הלכה לשוק ותחזור רק אחרי הצהריים. למרות שמשה היה נחמד, הוא עדיין לא מסעודה. הוא סיפר שכבר פעם חיפשו את מסעודה. אפילו מרגול הגיעה לצלם אותה לתוכנית בישול שלה, אבל מסעודה לא רצתה להצטלם. "היא אשה צנועה. זה מה שאני אוהב בה", אמר משה, שבעוד חודשיים יהיה נשוי למסעודה 50 שנה. 50 שנות מסעודה.
בהיעדר מסעודה, ועד שהיא תחזור בעוד כמה שעות, העברתי את הזמן בדיבוב משה על מסעודה. "היא אשה נאמנה, מסורה לבעל וילדים, אוהבת את הנכדים והזולת וטובה בהכנסת אורחים", הרעיף משה על מסעודה שבחים ואהבה.
אחר כך גילינו שהם הגיעו ממרוקו, שמסעודה היא בת 60 פלוס, יש לה ארבעה ילדים ו-24 נכדים (!!!), ושאפילו אמא של מסעודה, אסתר, עדיין בחיים וגרה לא רחוק מהמכולת. "והיא רואה טלוויזיה?", שאלתי את שאלת מיליון הדולר. "לא הרבה. למרות שהטלוויזיה שלנו פתוחה פה כל הזמן", הצביע אל עבר טלוויזיה ישנה עם אנטנה של פעם. "רפי, זאת הטלוויזיה של מסעודה", אמרתי כשלחלוחית בעיניי, "צלם! צלם את זה. זה מוצג היסטורי!".
מסעודה עדיין לא הגיעה מהשוק אבל שלומי, הבן שלה, הגיע להפסקת צהריים מהעבודה ונדהם לגלות את "זה מ'השיר שלנו' במכולת של מסעודה". אני מצידי התרגשתי לגלות בשר מבשרה מולי. נפלנו שדודים זה על זרועות זה ומיד עשינו בוק של תמונות למען הדורות הבאים. "תבוא איתי לבית ספר של רותם הבת שלי?", שאל משה. "בתנאי אחד", אמרתי, "שתיקח אותי למצוא את מסעודה בשוק". הדיל נחתם.
8. תפילה למציאת מסעודה
אחרי שהוצאנו את רותם מהכיתה והבטחתי לנסות לארגן לה פגישה עם נינט, פגש אותנו ביציאה מבית הספר איש עם תפילין והציע לי לעצור לרגע. "אולי זה יעזור לנו למצוא את מסעודה", עצרתי את השיירה. הנחתי תפילין, נשאתי תפילה וביקשתי מאלוהים למצוא את מסעודה בשוק.
השוק, שהיה הומה אנשים, תבלינים, נעליים וירקות, היה בשלבי קיפול ובלי מסעודה. נכנסו לרכב ודהרנו לכיוון הבית. מסעודה לא היתה גם שם. היא גם לא אצל אמא שלה, אמר לנו בטלפון אח של מסעודה. חזרנו למכולת. מסעודה חזרה מהשוק.
9. "מסעודה, חבקי אותי!"
התרגשות גדולה אחזה בכולנו. מסעודה נמצאה בריאה, שלמה ומאוד חביבה. אשה קטנת קומה, מנומסת וחייכנית. "אני אשה צנועה. לא אוהבת טלוויזיה ועיתונים", אמרה ואחרי שכנועים גם הסכימה להצטלם.
"תגידי, את רואה בכלל טלוויזיה?", שאלתי. "אני כל יום במכולת. אנחנו פותחים ב-06:00 בבוקר וסוגרים אותה ב-21:00. האמת היא שאין לי זמן".
"ומה אתם רואים כשהיא פתוחה ברקע?", שאלתי. "מה שמשה מחליט. חדשות ושירים. האמת היא שאין לי זמן ואין לי כוח".
"ומה את חושבת על המכרז של ערוץ 2? את יודעת שהיה מכרז?". "לא". "ואת אוהבת את ערוץ 2?", הקשיתי. "אני אוהבת את הערוץ המרוקאי. זה מה שאני רואה".
שמעת, אלכס גלעדי? טעית בקהל היעד שלך. מסעודה משדרות בכלל לא רואה את הערוץ 2 הזה שלך. להבא, תחשוב על מישהו אחר להפיל עליו את התיק.
10. חוזרים הביתה
בחזרה הביתה, אחרי שעצרנו ואכלנו שווארמה (האמת שאכלנו חזה עוף, אבל שווארמה נשמע לי יותר הרואי ומתאים לסיפור שלנו), אמרתי לרפי שהיה לי יום של כיף. "מתברר שיש חיים אחרי תל אביב, רפי. ואתה יודע, עלה לי אפילו רעיון לסדרת טלוויזיה: 'מסעודה מזפזפת', טלנובלה מרגשת שמתכתבת עם המציאות ומספרת על מסעודה משדרות שהופכת להיות מנכ"לית ערוץ 2 וטובעת את המינוח: 'ארז מרמת אביב גימ"ל'. תעשה לי טובה, כשמגיעים לתל אביב, תעצור לי בקשת. אני רוצה לדבר עם אלכס גלעדי. יש לי סטארט-אפ!".
