שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    היא עוד תהיה במאית

    תשע שנים אחרי שפרצה לחיינו ב"קלרה הקדושה", לוסי דובינצ'יק, בת 22, כבר מהרהרת בלהחליף מקצוע. זה לא מפריע לה בינתיים להמשיך לשחק בתיאטרון, גם בעירום, לחזור לטלוויזיה החינוכית בסדרה החדשה "בוא נתערב" (למרות שלדעתה תפקידה הטלוויזיוני הקודם ב"מיכאלה" לא היה מוצלח) ולחלום על היום שבו תקבל טלפון מיוצרי "בטיפול"

    "כנראה שלא הייתי מעורבת במספיק שערוריות", מהרהרת לוסי דובינצ'יק בקול, ולהרהור הזה היא מגיעה דווקא בסוף הראיון. "אולי בגלל זה לא כתבו עליי הרבה". אני מסתכלת עליה ומנסה לדמיין מהי השערורייה העסיסית והאצילית שתהלום את מידותיה של הבחורה המלאכית הזאת. לא הולך.

     

    שעה וחצי קודם לכן אנחנו נפגשות בקפה תל אביבי. "כל מה שתגידי כאן עלול לשמש נגדך", אני אומרת לה כשאני לוחצת על הרקורד ומקרבת אליה את הטייפ. הייתי אופטימית. כל החומרים של דובינצ'יק עובדים בעדה, והאמת היא שבסוף הראיון הזה גם שפחתכם הנאמנה תעבוד בשבילה. ולא שלא היו לי אופציות, יכולתי בקלות נניח, לרצות גם. דובינצ'יק היא בת 22, העור מתוח, הקול רך, התודעה בהירה, הירכיים מוצקות, ולא פחות חשוב - מאחוריה משתרך שובל ארוך של תפקידים בתחום המשחק, כזה שיכול היה להאכיל משפחה של שחקנים רעבים וצמאים להכרה.

     

    יש בה את כל המרכיבים התזונתיים שהתקשורת אוהבת לקדוח לכדי תבשיל מהביל, ובכל זאת כתבות "לאן נעלמה לוסי?" תובעניות צצו אחת לשנה, כמו שעון. "עד לפני שנתיים ניתקתי את עצמי מהתקשורת", היא מודה. "זה שבכלל רצו לראיין אותי היה תמוה בפני עצמו. היו ראיונות 'לוסי בת 14', אחר כך 'לוסי בת 15', ו'לוסי בת 17'. אף פעם לא הבנתי את מי זה מעניין כי לא עשיתי כמעט כלום בין לבין, לא שום דבר שמראיינים עליו. התחלתי ממש לעבוד רק אחרי שסיימתי את ניסן נתיב לפני שנתיים".

     

    אז פשוט לא היה חומר לכתבה?

     

    "עשיתי ניתוק גם בלי קשר לתקשורת, לא ידעתי אם אני רוצה להיות שחקנית ובדיעבד זאת היתה בחירה נכונה. אמרתי לעצמי שאם ארצה אלך ללמוד ואז אעשה את זה, פשוט לא רציתי לשחק בלי לדעת איך".

     

    עכשיו היא כבר יודעת דבר או שניים, ובחסות הידיעה הזאת היא מטפחת קריירת משחק בתיאטרון, בטלוויזיה, בסרטים ואיפה לא. ברשימת המכולת שלה אפשר למצוא - קחו אוויר - משחק בטלנובלות (דתייה ענוגה ב"החצר", דוגמנית חולת איידס עם הפרעות אכילה ב"מיכאלה"), "החברים של יאנה", סדרה תיעודית שצולמה בהודו, סרט קצר שצולם בארצות הברית, "מלח הארץ" שביים אורי ברבש, הסדרה "תחת שמי ורונה" ששודרה בערוץ 9 וברוסיה, והמון הצגות. ממש עכשיו רצות בין היתר "המדריך לחיים הטובים" בהבימה, שם היא מתערטלת באחת הסצינות ונותרת בתחתונים בלבד ("וקל לי לעשות את זה ברמה שלא תיאמן. אבל רק כשזה באמת דרוש. אם זה מטומטם תהיה לי בעיה עם זה, בלי קשר לעירום"), והצגה של תיאטרון המחול התיבה בסוזן דלל.

     

    לפרוטוקול, אנחנו פה כי דובינצ'יק משחקת בסדרה חדשה שתעלה בטלוויזיה החינוכית, "בוא נתערב", ותלמד עולים חדשים שעברית זה אחלה. בעשרת הפרקים, בני רבע שעה כל אחד, שתסרט אפרים סידון בהשראת "גבירתי הנאווה", מצטרפת דובינצ'יק לשחקנים אביטל אברג'יל ויובל ברגר. ברגר הוא העולה החדש, אברג'יל היא הטיפוס הפדגוגי שמתערבת שהיא תוכל ללמד את ברגר לשטוף בעברית. "אני הבחורה הציניקנית שמתחילה איתו ומפריעה להם כל הזמן", היא אומרת באושר.

     

    גם דובינצ'יק עשתה פעם עלייה. היא היתה בת 10, וזה לקח לה בערך שתי דקות להתאקלם, חודשיים לדבר עברית שוטפת, ארבעה חודשים לקפוץ כיתה וארבע שנים לככב ב"קלרה הקדושה". לא מזמן היא קיבלה הזדמנות לאוורר את זיכרונות הילדות שלה כשצילמה סדרה ששודרה בפריים טיים ברוסיה. "אני סוג של כוכבת עולה עכשיו ברוסיה", היא צוחקת. "זה כמו בימי 'קלרה'".

     

    יש לך סנטימנטים למקום הזה?

     

    "לא. אבל זה כיף לשחק בשפה אחרת, זה נורא מרענן. נותן משהו אחר. עצם זה שהשפה היא לא שלי מוציא משהו אחר לגמרי. העברית תמיד מחזירה אותי אל עצמי. בדיבור, בחיתוך דיבור, ושפה אחרת מנטרלת את זה. תמיד אומרים לי שכשאני משחקת ברוסית אני נראית ונשמעת כמו בנאדם אחר. וזה נכון, אתה מאבד את השורשים שלך".

     

    את חושבת איך היתה נראית הקריירה שלך אם הייתם נשארים ברוסיה?

     

    "זה מצחיק, כי קראתי לפני יומיים ראיון עם נטלי פורטמן. קודם כל הייתי בהלם מזה שהיא בגובה שלי. חשבתי שהיא יותר גבוהה. אחרי 'מיכאלה' אנשים שלא מכירים אותי אמרו לי שאני נראית 1.80 מ', ולא הבנתי מאיפה הם מביאים את זה. ודווקא בסיפור של פורטמן היה משהו דומה. הם עברו מכאן בגיל 10, היא בגובה שלי, וחשבתי שאולי אם הייתי עוברת עם ההורים שלי לארצות הברית במקום לארץ, אולי הייתי היום..."

     

    חברה של לירון לבו.

     

    "זה בסדר, לא צריך".

     

    ממרום 22 שנותיה היא מקבלת בהשלמה את הצורך שלנו לחזור שוב לנקודה המכוננת ההיא, אל "קלרה". "בסך כל 'קלרה' עשתה לי שירות מאוד טוב", היא נענית. "בזכותה יכולתי להשתולל קצת. בשנתיים האחרונות יצא לי לעשות המון דברים שונים ומוזרים ואם הייתי שחקנית מתחילה, זה לא היה נסלח בקלות כזאת".

     

    את חושבת שיהיה ראיון שבו לא ישאלו אותך על "קלרה"?

     

    "לא בארץ. וזה בסדר".

     

    מתי ראית את הסרט בפעם האחרונה?

     

    "לפני חצי שנה, אחרי הרבה זמן שלא".

     

    וחשבת על עצמך ש...

     

    "חשבתי שכילדה הייתי הרבה יותר אמיצה והרבה פחות משתדלת למצוא חן. לא היתה לי המודעות. בזמן האחרון אני מחפשת אחרי התכונה הזאת שהיתה לי כילדה, ושהייתי שמחה אם היתה לי אותה היום".

     

    לא להשתדל?

     

    "למשל. ולא לנסות למצוא חן. ב'ניסן' יש שיחות סיכום בכל סוף שנה, והמנהל אמר לי 'מצאת חן בעיני כל המורים, שזה אומר דבר אחד - שאת מנסה למצוא חן בעיני כולם. כלומר הדרך שלך עוד לא ממש ברורה לך'. יש בזה משהו נורא נכון".

     

    אז איך את מוצאת את הדרך שלך?

     

    "עוד לא כל כך מוצאת. בעיקר מחפשת. זה עניין של הבשלה. אני נורא גדושה עדיין, ורואים את זה במשחק שלי. בחיים אם קורה לך משהו נורא טראומטי, אתה לא רק מדבר עליו ובוכה, אתה עובר המון מצבי רוח בחמש דקות. לי יש הרגל ללכת אחרי הרגש, והרבה פעמים אני מביאה את הרגש לסצינה כבר מההתחלה. זה נורא מטומטם, כי אני לא תופסת את הקהל ומעבירה אותו את התהליך, אלא ישר מההתחלה באה עם הרגש. אבל הנה, מהבחינה הזאת העבודה על הדמות ב'מיכאלה' היתה מבחינתי צעד גדול, כי היא לא הטייפ שלי ולא יכולתי להביא אותה בקלות. רוב הפעמים זה לא הלך לי, והייתי צריכה להתמודד עם הפידבקים הלא טובים. ברמת הקריירה אולי זה לא היה הצעד הכי נכון".

     

    למה צעד לא נכון?

     

    "כי אנשים - במאים ומלהקים וחברות הפקה - אוהבים ללכת על בטוח. אם מישהו הוא שחקן מדהים לוקחים אותו וזהו, ואם הוא עושה פאשלות אז אומרים לא כדאי".

     

    הרגשת שעשית פאשלות?

     

    "כן. אני חושבת שהתוצאה המוגמרת לא היתה מדהימה. היו לי שם הרבה סצינות ופרקים שהתוצאה הסופית שלהם היתה איומה. אבל תכלס אני מאמינה שאם אתה לומד מזה משהו בסופו של דבר זה לא כל כך משנה, ולמי שזה כן משנה, אולי לא שווה לי לעבוד איתו".

     

    אמרת פעם שכשמבקרים שחקן מבקרים את הגוף והנשמה שלו.

     

    "אמרתי ששחקנים מרגישים ככה, לא יודעים להפריד. למרות שאצלי התחושה הזאת כבר דועכת".

     

    למה זה קורה?

     

    "כי זה הגוף שלך שם. אתה יכול להגיד לעצמך 'טוב, אני שרברב לא מי יודע מה, אבל אני אחלה בנאדם'. לשחקן זה יותר קשה, אני חושבת. הוא נותן יותר מעצמו".

     

    התחושה אצלך היא שאת מנסה במודע להביא אלמנטים מהחיים שלך אל המשחק.

     

    "כן, בחיים אני יותר קומית, למשל. ואני הרבה יותר סומכת על עצמי".

     

    במשחק ב"החצר" מול בני אלדר, הבויפרנד, נכנס משהו מהזוגיות שלכם?

     

    "לא, זה כל כך רחוק מהיחסים שלנו בחיים. הפיזיות של שנינו מקרינה את זה, אבל האופי של שנינו הפוך לחלוטין מהתפקידים שעשינו. זאת היתה חוויה טובה לעבוד איתו, גם בתיאטרון מחול הוא משחק מולי ואנחנו מאוד נהנים לעבוד יחד".

     

    זה מכניס אינטנסיביות לזוגיות?

     

    "לנו זה מביא משהו יותר קל. יש לנו חיבור נורא טוב בעבודה".

     

    אימצתם את קונספט הדירות הנפרדות. למה בעצם?

     

    "קודם כל במהלך ארבע השנים שאנחנו יחד היו לנו כל מני הפסקות, אבל דווקא הפעם הראשונה שעברתי לדירה לבד לא היתה כשנפרדנו. אני אוהבת את האופציה שיש לי מקום משלי, ואני לא אוהבת שזוגיות נשמרת מתוך נוחות, או שאתה לא רוצה 'לפרק את הבית'. לפחות בשלב הזה של החיים שלי אני רוצה לדעת שזה בא ממקום טהור ואסתטי. כשאני אומרת לו 'בא לך לישון אצלי היום?', זה נותן את התחושה שכל יום אני בוחרת בו מחדש".

     

    וזה עשה לכם טוב?

     

    "טוב מאוד מאוד. אנחנו רוב הזמן נמצאים באחת מהדירות, אבל עצם האופציה נותנת תחושה טובה. מה גם שיש ימים שאנחנו לוקחים ספייס וזה נותן לנו לגיטימציה להיות לחוד, כי במקום להיות מגעילים אחד לשני אנחנו הולכים כל אחד הביתה".

     

    הגיל של דובינצ'יק, המספר שנצמד אל השם שלה בדרך כלל, נעלם אחרי כמה דקות שיחה ומשאיר אותנו לבד. ההיבטים של המקצוע המורכב שלה נשלפים ממנה בשפה בהירה וזורמת. הנטייה הראשונה היא להטיל את האחריות על ההתנסות שהעניקו לה אורי סיוון וארי פולמן ב"קלרה הקדושה", אבל לאט לאט אני הופכת את הסדר, כי מתברר שגם לנעליים של קלרה נכנסה דובינצ'יק מגובה באותה צלילות אירופית עדינה ובוגרת. אולי זאת הסיבה שאף גבה לא מתרוממת אצלי כשהיא הופכת באפשרות שהגיע הזמן שלה לדלג הלאה. המטרה: בימוי. "בשנה וחצי האחרונות אני על סטים ובתיאטרון, ושמתי לב שבמקום להתעסק במה שאני אמורה לעשות, בא לי לתת הערות לאנשים אחרים ואני כל הזמן מציעה לבמאי מה לעשות. אני בטח אלמד בימוי, מה שבטוח זה שהלימודים ב'ניסן' ישמשו אותי שם, כי לא מלמדים היום לעבוד עם שחקנים בלימודי בימוי, זה ממש חלק נטוש. חוץ מברבש, שעבדתי איתו עכשיו, שיודע לעבוד עם שחקנים, מצאתי שהמון במאים לא יודעים איך לעשות את זה, גם אם הם נורא רוצים, וזה החלק הכי חשוב. יש המון שחקנים מעולים בארץ, לא תמיד יודעים מה לעשות אתם".

     

    את עדיין נהנית מהמשחק?

     

    "כן, ברור, למרות שבזמן האחרון מאוד מושכים אותי דברים אחרים. יוצא לי לשאול את עצמי בזמן האחרון עד כמה בא לי להמשיך, כי התחלתי קצת להרגיש כמו מכונת טקסטים. מצד אחד אני לא אוהבת לראות שחקנים שלא עושים את זה מתוך אהבה, מצד שני זה כל מה שאני עושה כבר המון זמן, ויש לי חשק לעשות עוד מלא דברים. אז במקום מסוים נדמה לי שנהייתי כמו אותם אנשים שאני לא מי יודע מה מחזיקה מהם".

     

    שאת לא כולך בפנים?

     

    "אני בפנים, אבל אני לא יודעת אם בא לי לחיות ככה. זה דורש הרבה מאוד השקעה".

     

    פעם הטרידה אותך החשיפה, עד כדי כך שעשית קרחת כדי שלא יזהו אותך.

     

    "אני מתה לעשות שוב קרחת (צוחקת), אבל היום אני כבר לא כל כך מתרגשת מהחשיפה. מה אני כבר יכולה לעשות איתה? זה יכול להלחיץ אותי, שזה מה שזה עשה בהתחלה, וזה יכול להחמיא לי, שזה גם לא מי יודע מה טוב".

     

    למה?

     

    "כי זה פרט שולי. נראה לי שהיום יש המון דרכים לקבל הכרה. זה לא אומר שאתה משהו. זה די בידי התקשורת, והשאלה היא אם בא להם או לא".

     

    לוקחת דמויות הביתה?

     

    "אין ברירה. אם אתה רוצה לעשות את זה טוב אין ברירה. הזמן אף פעם לא מספיק, ולשפר ולעשות עוד תמיד יש מה. מעבר לזה יש את היחסים עם האנשים בהפקה, את ההפרעות האישיות שלך שאתה צריך להתגבר עליהן, וביחד זה לוקח את כל היום בערך".

     

    טוב, כבר הספקת המון, יחסית לאנשים בשכבת הגיל שלך.

     

    "כן, אני יכולה לפרוש בשקט".

     

    אם וכאשר תחליט דובינצ'יק לפרוש, היא תוכל להתפנות לתחביב החדש שלה, השלמת חסרים בתחום המסך הקטן. למרות שהיא הספיקה לסמן טריטוריאלית כמה חלקות טלוויזיה בתעשייה, עד לפני שנה וחצי ("כל החיים בערך") לא היתה לה טלוויזיה. כלומר בדירה של ההורים שלה אפשר היה למצוא את המכשיר, אבל הוא שימש רק לצפייה בסרטי וידאו. עכשיו היא מפצה על הזמן האבוד. "אהבתי מאוד את 'סקס אנד דה סיטי'", היא מעלה באוב את קארי ושות'. "אני רואה המון ריאליטי ואני מתה על 'בטיפול'. הייתי מתה לשחק שם".

     

    תצטרפי למועדון.

     

    "מאיילת זורר ואסי דיין הייתי מופתעת לטובה. לא שלא חשבתי שהם שחקנים טובים, אבל לא ראיתי אותם במשהו שאהבתי כבר כמה שנים. את מאיה מרון אני מאוד אוהבת. הייתי רוצה לעשות את התפקיד שלה, אפילו היה דיבור על זה, אבל מה לעשות, לא יצא".

     

    את בטיפול?

     

    "האמת שכן. משהו מאוד טרי. הוא קצת מיוחד כי זאת מישהי שהכרתי דרך ניסן נתיב והיא העבירה שיעורים בשנה ב'. היא פסיכולוגית, אבל היא עובדת עם שחקנים. היא מכירה דרכים לעבוד על תפקיד ולא רק טיפול נפשי. והיא מדהימה".

     

    מה את אוהבת ב"בטיפול"?

     

    "חוץ מהשחקנים יש שם צוות מדהים - אורי סיוון (תסריטאי ראשי ועורך, מהיוצרים של 'קלרה הקדושה', ס.ש), אבל מה שיפה זה שהקונספט של הסדרה מוכיח שאם יש לך תסריט טוב ושחקנים טובים, כל השאר לא חשוב. ולא התאורה והסט וזוויות צילום. שחקנים. בני אדם. אני שמחה שזה מצליח כי זה גורם לנו להבין שמה ששמים בטלוויזיה זה מה שאנשים יראו. זה לא שאנשים בוחרים לראות זבל, אבל אם ישימו להם זבל בפריים טיים, זה מה שהם יראו. אם ישימו דברים טובים אז זה יותר ישמח אותם ויעשיר אותם. זה כמו ניצחון קטן".

     

    אם "בטיפול" היתה בפריים טיים של ערוץ 2, היו רואים אותה?

     

    "היו רואים".

     

    אנחנו לא קצת שבויים בבועה?

     

    "לא. אנשים מתרגלים לכל דבר. זה כמו שפה חיים ככה ובהודו נוסעים אחד על השני באוטובוס. הרי כשרוצים להתנתק ולא לחשוב על עצמך פותחים טלוויזיה, זה כל הסיפור. אז אם יש משהו טוב, זה גם נותן לך משהו. אם יש משהו לא טוב, זה סתם מעביר את הזמן. קלוריות ריקות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יונתן דיוויס
    לא מספיק שערוריות. לוסי דובינצ'יק
    צילום: יונתן דיוויס
    לאתר ההטבות
    מומלצים