DOOM: הסרט - לא כל כך גרוע

את הסימן המבשר-רעות הראשון קיבלנו כבר בתור לקופה בכניסה לבית הקולנוע. "שני כרטיסים לדום הסרט בבקשה." דיברנו לתוך הרמקול הקטן הקבוע במחיצת הזכוכית.

הקופאית החלה לתקתק במרץ על המקלדת, ולפתע נעצרה ובהתה בי. "שני כרטיסים ל-מה?" "דום הסרט." חזרנו בסבלנות.

הקופאית לטשה בנו עיניים מספר שניות, ואז הסתובבה והחלה להתלחש עם הקופאי שלצידה. הצלחנו לקלוט מספר שברי שיחה: "הם רציניים?", "רק רגע, הוצאנו לזה בכלל כרטיסים?", "וואו, לא באמת האמנתי שמישהו ממש יבוא לראות את זה".

לבסוף היא הסתובבה בחזרה אלינו בחיוך רחב. "שני כרטיסים ל...וואלאס וגרומיט בדיבוב עברי, ביקשתם?". "לא, שניים לדום הסרט". "סינדרלה-מן עם ראסל קרואו?" "דום הסרט!!"

"טוב," היא עיקמה את פרצופה והגישה לנו הכרטיסים. "אבל אל תגידו שלא הזהרנו אתכם". הסימן הרע השני היה כבר בתוך אולם הקולנוע: הוא היה ריק כמעט לחלוטין. היינו בסך הכל שישה אנשים בכל האולם. נכון, זה אמצע שבוע, אבל בכל זאת - בשעה כזו אפשר למצוא יותר אנשים בפורום אסטרטגיה וסימולציה. התחלנו להצטער על שהתנדבנו לסקר את הסרט. מה לעזאזל חשבנו לעצמנו?! התחלנו לחשוב שהצחוק המרושע שהחניק העורך שלנו לאחר שהטיל עלינו את המשימה, בעצם לא בישר טובות.

הסימן השלישי הגיע, אגב, בדמות 25 דקות תמימות של פרסומות וטריילרים. טוב, זה לא סימן רע כשלעצמו, אבל תסכימו איתנו שזה יכול ממש לעצבן. בואו נגמור את זה כאן ועכשיו: למרות כל הסימנים הרעים, למרות שזהו סרט המבוסס על משחק מחשב - עובדה שבדרך כלל היתה הופכת אותו מראש לפסולת לא-אורגנית - ולמרות ש"דה-רוק" מככב בו – "דום הסרט" הוא לא סרט כל כך נורא כמו שחשבנו. הנה אמרנו את זה. עלה בידינו להעביר את השעה וארבעים דקות האלה בשלום, ואפילו הצלחנו קצת (רק קצת) ליהנות.

נוסחה שגרתית

למרות השם המשותף, אין הרבה קשר בין עלילת משחקי Doom לעלילתו של הסרט. בעוד כמה שנים מהיום יתגלה אי-שם במדבר מעין שער, פורטל מסתורי המחבר את כדור הארץ עם כוכב הלכת מאדים.

בעזרת הפורטל, נבנה על הכוכב האדום מתקן מחקר סודי, בו מתבצעים שורה של ניסויים ומחקרים, הקשורים בין השאר בייצור אמצעי לחימה והנדסה גנטית – על פי ממצאים פרה-היסטוריים שנתגלו בחפירות ארכיאולוגיות על אדמת הכוכב.

יום אחד, כמובן, הכל משתבש. כל הפעילויות המחקריות הופסקו בפתאומיות, התקשורת נחסמה, והמדענים מתחילים להירצח בזה אחר זה על ידי מפלצות ויצורים שמקורם לא ברור.

בשלב הזה לוקח הסרט את המתכון הקבוע המוכר לנו מעשרות סרטי-אימה-מד"ב בעבר, כמו למשל "הנוסע השמיני" ו-"האויב מבפנים", ומתחיל למלא אותו באלמנטים הרגילים.

למרות השורה הארוכה של אותם אירועים מסתוריים בסדר גודל קטסטרופלי, שפשוט זועקים "אל תכניסו לשם עוד אנשים, פשוט תפוצצו את המקום לכל הרוחות!", נשלח למקום דווקא צוות קטנטן של שמונה לוחמי מארינס. כמובן, בגלל שלכל לוחמי הכוח יש גם כינויים מגניבים כמתבקש, כמו "דיוק", "דסטרוייר", או "ריפר" – הם אוכלים סכנות לא ידועות מכוכב אחר לארוחת בוקר. ומאחר שבדיוק הקפיצו אותם רגע לפני היציאה הביתה, הם גם עצבניים במיוחד.

למרבה הצער, אי אפשר להגיד משהו שונה על המשך הסרט. העלילה של "דום" היא דלילה עד לא קיימת - אולי מלבד כאמתלה עמומה לשליחת חיילים כדי להרוג יצורים ולהפך – והיא מופרכת וצפויה למדי גם ברגעיה הטובים יותר.

הניסיונות הקלושים לתת מעט רקע ועומק לדמויות, כמו החייל שמשתמש בסמים כי הוא לא עומד בלחץ, או טראומות ילדות שעולות וצפות לפתע, לא ממש עובדים. לטובתו של הסרט ייאמר, כי הוא לא מתעקש להעמיס על הצופה יותר מדי מ"העומק" הזה, והוא מכיר בהיותו סרט אימה קליל שמיועד בעיקר להראות עדרי מפלצות שאוכלות חלקי גוף של חיילים בעודם יורים בפאניקה לכל עבר.

אנדריי ברטקוביאק, הבמאי, מצליח לספק כמה קטעי אקשן ואימה חביבים, כמו גם מספר סצנות שמצליחות להעביר בצורה לא-רעה את תחושת הלחץ והפחד בסיטואציות שהדמויות נקלעות אליהן. למרות זאת, הוא לא מצליח להיחלץ מהקלישאות הצפויות של סרטי אימה מצויים, כמו צל שחומק מאחורי חייל אשר בדיוק הביט לכיוון אחר, או מישהו ששמע רחשים, מגלה לבסוף שמדובר בסך הכל בבעל חיים, ורגע לאחר אנחת הרווחה והגיחוך הקל שהוא פולט - המפלצת האמיתית מזנקת מתוך החשיכה וקורעת אותו לגזרים.

קטעים כאלה אולי היו מוצלחים מאוד בעבר, אך כיום אנו כבר מורגלים אליהם - ואם כבר ראיתם כמה סרטים בז`אנר, אל תצפו לקפוץ בבהלה במושבכם במהלך הסרט, שלא לדבר על לפחד.

מרבית השחקנים בסרט עושים עבודה בינונית-עד-רעה בהופעתם, כאשר דווין "The Rock" ג`ונסון כנראה בולט יותר מכולם בתחום הזה, ונותר עקבי בכישרון המשחק הלא-קיים שלו. למען האמת, הסרט הזה עזר לנו לבסס את האמונה ש-The Rock, המתאבק לשעבר, הוא לא יצור אנושי. ברצינות, תסתכלו עליו לרגע. מבנה הגולגולת שלו פשוט לא תואם את מה שאנו יודעים אודות האנטומיה האנושית. בהחלט היה משכנע יותר בתור אחת המפלצות.

אין ספק שמי ששיחק ואהב את משחקי Doom בכלל ואת Doom 3 בפרט, יהנה קצת יותר מ"דום - הסרט". כבר בתחילת הסרט ישנה מחווה קטנה למשחק, כאשר מסתבר שלמנהל מכון המחקר קוראים "ד"ר קרמאק", כמובן על שם המפתח הידוע ג`ון קרמאק מחברת id Software, שפיתח את המנוע הגרפי של Doom.

וזה ממש לא הכל: הסביבות החשוכות, המסדרונות המתכתיים, המסופים על קירות המעבדה שמציגים מפות ומספרים, הכל מזכיר באופן ברור את Doom 3, וכל מי ששיחק במשחק יזהה אותם מיד. כמו כן, כמה כלי-נשק מתוך המשחק מבצעים כאן הופעת אורח חביבה למדי, כמו המסור החשמלי וה-BFG, שפעולתו בסרט מרשימה ומגניבה במיוחד.

בסרט דווקא יש פנס על הנשק‏

1

2

3

4

5

6

אך מעל כל המחוות של הסרט למשחק המחשב, עומדת סצינה מיוחדת שנערכת לקראת סופו. כאן האקשן עובר לפתע לנקודת מבטו של הגיבור, אשר מסתובב במסדרונות ויורה במפלצות - ממש כמו במשחק פעולה מגוף ראשון!

אין ספק שזהו אחד מהקטעים החביבים ביותר בסרט, ואף אחד מקטעי האקשן המגניבים ביותר שיצא לנו לראות בתקופה האחרונה בסרט קולנוע. נותר רק להעריך את הקריצה הברורה של יוצרי הסרט לגיימרים שבאו לראות אותו.

כפי שבוודאי הבנתם, למרות חסרונותיו הרבים של "דום – הסרט", אנחנו נוטים להביט על חצי הכוס המלאה. הוא אמנם צפוי, העלילה חלשה, הוא לא מפחיד או מותח במיוחד, ואת קטעי האקשן והאימה הטובים שבו ניתן לספור על יד אחת.

עם זאת ולמרות הכל, זהו אחד מהסרטים האלה שפשוט צריך לבוא אליהם בראש הנכון: בלי הרבה ציפיות, ועם ידיעה ברורה שאנחנו לא הולכים לראות סרט שייזכר לדורות. פשוט סרט פעולה/אימה/מד"ב רגיל, דבילי לעיתים וחביב לפעמים. "דום" הוא אמנם לא הסרט שישנה את התדמית הרעה של הסרטים-מבוססי-המשחקים, אך הוא בהחלט רחוק מלהיות הגרוע מביניהם.

הכתבה פורסמה במקור באתר vgames.co.il