פואד: ביטחון ולחם

מדינת ישראל נמצאת לאחר תהליך ההתנתקות, שהשפעתו לא רק מדינית וביטחונית, אלא בעיקר כלכלית-חברתית. ברור שללא מפלגת העבודה, התהליך הזה לא היה יוצא לפועל. המהלך גרם לזעזוע במערכת הפוליטית. רוב מפלגות הבית בהתפרקות, כאשר הגרעין המשמעותי של הליכוד נשאר קיצוני בדעותיו הימניות, וראש הממשלה שרון נאלץ להתמודד עם מפלגה לעומתית, המנסה להדיחו. במציאות הזו, אם נדע לנווט עצמנו נכון, נוכל לשמוע שוב את חיים יבין מכריז ביום הבחירות על מהפך. הכל נתון בידנו.

ישיבה בממשלה היא לא מטרה; היא אמצעי, אמצעי לקדם את טובת המדינה, את מה שאנחנו מאמינים. ואני אומר בקול רם וצלול: אין טעם לשבת בממשלה שלא תקדם ומהר גם מלחמה על ביטחון לאזרחי ישראל ופעולות לקידום השלום, ולא פחות חשוב - מלחמה על סדר לאומי חדש בכל הקשור לנושאים החברתיים.

וכאן כדאי להבהיר: ההתנתקות התאפשרה בזכותנו, אבל היא רק ההתחלה. ממשלת ישראל חייבת את התהליך המדיני, וצריך לעשות הכל כדי לקדם את תוכנית "מפת הדרכים". אך אם זה לא יתאפשר, יש להמשיך בשרשרת של התנתקויות, עד לעיצוב מלא של קו הגבול הסופי. התהליך הוא תהליך של שרשרת, כלומר שלב אחרי שלב, וכל שלב מותנה בהצלחת השלב קודמו. וכך, בתהליך הדרגתי, ניתן ליצור מצב שבו הצד השפוי בחברה הפלסטינית יתגבר על הצד האלים. במילים ברורות: רק המשך התהליך המדיני יביא להמשך השותפות הפוליטית. אנחנו לא שותפים וירטואליים, אנחנו חייבים לסמן את הכיוון האסטרטגי-מדיני של ישראל, בין אם אנחנו מובילים ממשלה ובין אם אנחנו רק שותפים בה.

אני מצר על הצהרותיו הנמהרות של שמעון פרס, שהתחייב על המשך נוכחותנו בממשלה עד לבחירות הבאות. כאמור, השותפות חייבת להיות תלויה בתהליך מדיני ובסדר עדיפות לאומי-חברתי חדש. מדיניותו של שר האוצר לשעבר, ביבי נתניהו, הביאה אותנו לקטסטרופה כלכלית. המצוקה החברתית והעוני בישראל הלכו ותפחו לממדים חסרי תקדים במדינה. יהיו כאלה שיטענו, "אבל אתם הייתם חלק מהממשלה". להם אני עונה: נאלצנו לספוג ולשלם מחיר נורא על ההתנתקות המדינית, בה ראינו מהלך אסטרטגי הכרחי למדינת ישראל, ושבזכותו ניתן להציל את חייהם של בחורים צעירים בחזית הביטחונית. זאת הסיבה היחידה לכך שנאלצנו להמשיך ולכהן בממשלה.

ההצהרות על כך שכוחות השוק "יסדרו" את העניינים החברתיים בכוחות עצמם, בלא שיהיה צורך לנו להתערב, ושרק צריך לתת להם לפעול - התבדו במהרה, ככל שהתרבו בתי התמחוי בישראל. תפישת העולם הכלכלית הזו אינה מתאימה למדינה האמורה להיות מקלט לעם היהודי. מדיניותו הכלכלית של הליכוד הביאה להתנתקות חברתית, במסגרתה קרוב למיליון ישראלים מצאו עצמם מתחת לקו העוני. את העוול החברתי אני מקווה שנוכל לתקן בהמשך.

כמתמודד על ראשות מפלגת העבודה, אני משוכנע שסדר העדיפויות החברתי והכלכלי חייב להיות שונה בתכלית מזה הנוכחי. בראש ובראשונה עלינו לחזק את מערכת החינוך. אנו חייבים לראות בחינוך השקעה לאומית, ולא הוצאה לאומית. הרפורמה בחינוך תביא לשיפור וטיפוח המורים כדי להביא לשיפור בהישגי התלמידים. רק עם הפניית משאבים לתחום החינוך, נוכל להתמודד עם הבעיות החברתיות הרבות. בנוסף, אפעל לקיום הביטחון הסוציאלי. דגש מיוחד יושם לאוכלוסייה המבוגרת. אפעל להפחתה מדורגת של נטל המס. הריבית על המשכנתאות תוכר כהוצאה מוכרת לצורך מס עבור מקבלי שכר נמוך. קצב הורדת המס לשכבות הביניים יזורז. יוזל שכר הלימוד לסטודנטים. נבטיח עידוד לענף הבנייה, נעניק ערבויות מהמדינה על ההון העצמי של הלווה ונפנה משאבים לתשתיות באזורי הנגב והגליל, כדי לאפשר מקומות תעסוקה.

אני דורש מלחמה על קיום בכבוד לקשישים, על הלחם של העניים, על התרופות של החולים. במקביל, אנחנו מחויבים גם למעמד הביניים - בדרך של חשיבה על העברת שירותים אל חברות בינוניות וקטנות, ולא רק לחברות ענק ובעלי הון. אני כשלעצמי עושה את חלקי - אני נלחם עכשיו על מחירי הדלק. אלה לא משפיעים על העשירים - הם יכולים לשלם בלי בעיות, יש להם רכב מהחברה, יש להם כסף. אבל לשכבות הביניים, לפועלים ולעובדים השכירים, עליית הדלק, שהיא תופעה בינלאומית קשה, מהווה נטל קשה. אני נלחם עכשיו להביא לכך שהאוצר יוותר על חלק מהמיסוי העצום על הדלק לטובת הוזלת המחיר. אבל זו רק דוגמה אחת. אנחנו צריכים תקציב שמיטיב עם החלשים. אם זה לא יהיה - לא נהיה בממשלה.

החברה הישראלית זקוקה לאיתות של תקווה, של שינוי. האיתות הזה יכול לבוא מאיתנו. אנחנו חייבים לפעול באופן אינטנסיבי להקמת פרוייקטים לאומיים, כמו פרוייקט תעלת הימים, שיביאו להתעוררות של המשק וייצרו מקומות עבודה חדשים. אנחנו חייבים להתחדש ולהתנער מהמערכות הציבוריות הישנות. לשם כך עלינו לדאוג שהממשלה, אותה אנו מובילים או בה אנו שותפים בכירים, מממשת תכנית משמעותית לשיפור תשתיות בתחום השירות הציבורי - מחינוך, דרך תשתיות תקשורת ועד תחבורה ציבורית חדשנית. עדיף לנו, כמדינה להשקיע כספים בפיתוח התשתיות בארץ מאשר בביטוח הלאומי.

פעמים רבות חזרתי ואמרתי שהקרע בינינו לבין הציבור הוא קרע רגשי ולא קונספטואלי, ולכן ישנה אפשרות להחזיר את הציבור אלינו באם נדע לבחור את המועמד המתאים להנהגה. אין בפי דבר נגד איש מהמועמדים האחרים, נהפוך הוא: כל אחד ומעלותיו. השאלה היא התאמת המועמד לעת הזו. מי מסוגל להביא את אותם קהלים שפקדו בשנים האחרונות מפלגות אחרות, להחזירם למפלגת העבודה? אני מביא עמי ניסיון ביטחוני ורגישות חברתית. ביטחון ולחם. הציבור יודע כי אני עומד מאחורי הדגלים הללו, הוכחתי זאת בעבר כשנלחמתי על זכויותיהם של השכבות החלשות ועזבתי ממשלה בהיותי יו"ר מפלגת העבודה ושר ביטחון. הוכחתי זאת בתפקידיי הציבוריים בשישה משרדי ממשלה. אני יכול להמשיך ולהוכיח זאת, ולהנהיג את הממשלה לאחר שננצח בבחירות. 

בנימין בן-אליעזר, שר התשתיות הלאומיות ומועמד לראשות העבודה