שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    דיכאון: כל הדרכים לעזור לאנשים הקרובים לנו
    רק שומעים כמה אנשים בארץ סובלים מדיכאון קליני וכבר המצברוח הולך. אלא שזה בדיוק הזמן שבו צריך לתפוס את עצמכם ולתת יד, כתף או אוזן קשובה. אז איך מתמודדים עם בן משפחה או חבר דיכאוני? בסבלנות. הרבה סבלנות

    בוודאי לא תופתעו מהנתון הבא: עשרות אלפי ישראלים סובלים מדיכאון. לא דכדוך של יומיים-שלושה, לא מלנכוליה רומנטית, אלא דיכאון אמיתי, כזה המחבל בתפקוד היומיומי שבגללו לא יוצאים מהמיטה בבוקר (או יוצאים אבל חולמים כל הזמן על הרגע שיהיה אפשר לחזור אליה). לבד מענייני גנטיקה ברור מדוע נהפכה התופעה הזאת למכת מדינה: השנים האחרונות, עם המיתון, הפיגועים והעלייה בכמות הגירושים, היו מצע נוח להחמרת העניין.

     

    כתבות בנושאי דיכאון מתפרסמות כל העת. החברה מודעת לבעיה וכך גם התקשורת. אלא שבדבר אחד נראה שאיש אינו מתעסק: חיי היומיום של אלה שצריכים לחיות עם אדם דיכאוני. עשרות אלפי ישראלים סובלים מדיכאון? אם כך בחישוב פשוט אפשר לומר שעוד מאות אלפים סובלים מהשלכותיו. לכל אדם דיכאוני יש הורים, אחים, בני זוג וחברים, ואלה נאלצים להיות צופים פסיביים וחסרי אונים ולראות כיצד מי שקרוב ללבם מתענה בסבל בעוד שלהם אין הכלים לטפל בו.

     

    איך תדעו אם אחד מבני ביתכם סובל מדיכאון, איך תעזרו לו, ומתי תשלימו עם כך שהגיע הזמן להרים ידיים ולהעביר את הבעיה לאיש מקצוע? מומחי "מנטה" עוזרים לכם למצוא את האור בקצה המנהרה.

     

    • מה גורם לדיכאון?

     

    היום הרפואה כבר מכירה בעניין: דיכאון נובע לא רק מבעיות פסיכולוגיות, לרוב יש לו גם סיבה ביולוגית-כימית. רוב המחקרים מראים שאצל אנשים הסובלים מדיכאון יש יותר מדי או פחות מדי מעבירים עצביים במוח. הסיבה לשינויים באיזון של חומרים כימיים אלה אינה ידועה, ולכן גם הטיפול התרופתי המוצע לדיכאון עדיין נמצא בחיתוליו. משמעות הדבר היא, שחולה מתנסה לעתים במגוון תרופות עד שמוצאים את הטיפול הטוב ביותר עבורו.

     

    גם תורשה תורמת לדיכאון, אבל לא בצורה דרמטית כפי שסברה הרפואה בעבר. מחקר נרחב שפורסם לא מכבר בירחון "סיינס", ושאותו ערך החוקר הישראלי ד"ר אבשלום כספי, הוכיח באופן סופי שדיכאון יתפרץ אצל אדם הנושא "מטען היסטורי" רק במקרים שבסביבתו יתרחשו שינויים "מדכאים". כלומר, אדם ששכל את זוגתו ונושא גנים דיכאוניים, יפתח דיכאון בקלות רבה יותר מאדם שאין לו גנים כאלה.

     

    נוסף על דיכאון כימי ודיכאון גנטי קיימים גורמים נוספים שידועים כמעודדי דיכאון: מחלות כרוניות קשות, מחלות לב, סרטן, גורמי מתח ארוכי טווח (למשל ילד המשרת שירות קרבי ארוך) ואירועים טראומתיים (פיטורים, מותו של אדם קרוב). דיכאונות מהסוג האחרון מתפוגגים לרוב ככל שחולף זמן מאז האירוע הטראומתי. רוב האנשים צולחים אותם בתוך שלושה עד שישה חודשים, בהנחה כמובן שהבעיה טופלה ולא הניחו למצב להידרדר.

     

    • איך תזהו דיכאון?

     

    הפסיכיאטריה מגדירה דיכאון כמחלה או הפרעה שבה אובדת יכולת ויסות הרגשות ונפגעת הפעילות הרגשית, החשיבתית, התפקודית והפיזיולוגית של החולה. התסמינים, כפי שאתם עשויים לדעת ממקור ראשון, בולטים לעין: אדם הסובל מדיכאון נראה עצוב, מיואש וחסר תקווה. הוא בוכה הרבה, מפתח רגשות אשם, שנאה עצמית, חרדה, אי שקט ובסופו של דבר גם אדישות.

     

    לדיכאון מתלווה גם שינוי בחשיבה. הסובלים מדיכאון נעשים קהים יותר: קשה להם לחשוב בבהירות, להתרכז, לזכור דברים. התחושה הקהה מובילה לפסימיות ולהתדרדרות בהערכה ובביטחון העצמי, שבסופו של דבר גורמות לחולה לירידה ברמת הפעילות ולהופעה מוזנחת. הירידה המנטלית מתחילה לגלגל כדור שלג של תסמינים. הסובל מדיכאון נמנע מאכילה ומאבד ממשקלו (או לחלופין נתקף בבולמוס אכילה), סובל מהפרעות בשינה, והמרץ והחיות נעלמים לחלוטין ואת מקומם תופסים שלל מיחושים, כמו כאבי ראש, שרירים וחזה.

     

    במקרה הקיצוני, כשהדיכאון נעשה עמוק, האדם הקרוב ללבכם לא יוצא מהבית, לא יוצא מהמיטה, לא הולך לעבודה, לא רואה חברים, לא מבלה, לא מקיים יחסי מין. עוצמת הדיכאון משתנה כמובן מאדם לאדם - לא אצל כולם מופיעים כל התסמינים, אבל אם זיהיתם חלק גדול מהם אצלכם בבית, דעו שיש לכם עסק עם דיכאוני. השאלה היא כמובן, מה עושים עכשיו.

     

    • איך מאבחנים את רמת הדיכאון?

     

    יש שלוש הפרעות עיקריות של דיכאון, ורצוי שתדעו עם איזו מהן בדיוק עליכם להתמודד.

     

    דיכאון מז'ורי: מכונה לעתים גם דיכאון חריף/חמור/אקוטי/קליני. הפסיכיאטריה מקטלגת אותו כ"אפיזודה", שם קוד לאירוע הקורה פעם או כמה פעמים במהלך החיים, אך בין דיכאון אחד לשני החולה מבריא לחלוטין.

     

    לרפואה שלל דרכים לטפל בדיכאון מז'ורי: טיפול תרופתי, פסיכותרפי, ובמקרים חמורים במיוחד - טיפול חשמלי (ECT). הבעיה היחידה היא שהסובלים מדיכאון כזה אינם יכולים לאסוף את עצמם ולגשת לטיפול בעצמם. כאן אתם נכנסים לתמונה. זכרו - אם אתם לא תדאגו שיראו אדם מוסמך, תימשך האפיזודה שהם סובלים ממנה שבועות, חודשים ולעתים גם שנים.

     

    ואיך תדעו אם אכן מדובר בדיכאון מז'ורי? על פי ספר האבחנות של ארגון הבריאות העולמי אצל הסובל מדיכאון מז'ורי מופיעים לפחות חמישה מהתסמינים הבאים: מצב רוח ירוד, הפחתת פעילות, ירידה בריכוז ובקשב, ירידה בהערכה ובביטחון העצמי, חשיבה שלילית ופסימית, הפרעות בתיאבון והפרעות שינה. אם חמישה מהתסמינים מופיעים באופן רצוף במשך יותר משבועיים, יש לכם עסק עם הדבר האמיתי וכדאי שתמצאו לדיכאוני שלכם מטפל מקצועי.

     

    דיסתימיה: סוג חמור פחות של דיכאון. הדיסתימיה ("חוסר איזון נפשי" ביוונית עתיקה) כוללת תסמינים כרוניים וארוכי טווח שאמנם אינם פוגעים בתפקוד בצורה כה חמורה כמו במקרה של דיכאון מז'ורי, אך עדיין מונעים מהפרט לתפקד במלוא המרץ או להרגיש טוב עם עצמו. דיסתימיה יכולה להימשך שנים רבות והסובלים ממנה עלולים לחוות גם אפיזודות של דיכאון מז'ורי.

     

    התסמינים של הדיסתימיה קלים לזיהוי: הם כוללים מצב רוח מדוכדך (או רגזני אצל ילדים ומתבגרים) הנמשך רוב היום, במשך שנתיים לפחות (שנה אצל ילדים), וכן ירידה בתיאבון או אכילת יתר, נדודי שינה או שינה מוגזמת, אנרגיה נמוכה ועייפות, ביטחון עצמי נמוך, קושי לקבל החלטות, תחושות של חוסר אונים ועוד.

     

    הדיסתמיה עשויה להימשך שנים ונפוצה הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. למעשה, רוב הסיכויים שגם אתם מכירים מישהו הסובל מדיסתימיה בסביבתכם הקרובה. מדובר באותם אנשים ששרויים כל החיים במה שאתם ממהרים לבטל כ"סתם באסה". ובכן הבאסה הזאת אינה אלא סוג, קל אמנם, של דיכאון קליני, וכמו בכל דיכאון אפשר להיפטר ממנה לתמיד באמצעות טיפול פסיכולוגי מתאים ותרופות פסיכיאטריות קלות.

     

    דיכאון דו-קוטבי: מוכר לרוב גם כמאניה-דיפרסיה. הפרעה זו כוללת מחזורים של דיכאון ושל התרוממות רוח מאנית. מצבי הרוח יכולים להשתנות בדרמטיות

    ובמהירות, אבל לרוב מדובר בשינוי הדרגתי. בתקופה הדיכאונית אפשר לזהות חלק מהתסמינים של הדיסתימיה והדיכאון המז'ורי, ואילו המאניה באה לידי ביטוי בחדווה נטולת דאגות ובהתרגשות בלתי נשלטת. תסמינים נוספים של המאניה כוללים תופעות כגון ערנות ועוררות מוגזמות, נדודי שינה חמורים, תחושת התעלות וגדלות, דיבור בלתי פוסק, מחשבות מבולבלות שרודפות זו את זו, חשק מיני מוגבר, עלייה ניכרת באנרגיה ושיפוט לקוי.

     

    • האם כל דיכאון הוא קליני?

     

    לא. קיים, למשל, גם דיכאון נסיבתי, המתרחש בעקבות אירוע מסוים. אירוע כזה יכול להיות חיצוני (שכול, פיטורים) או "אנדוגני" (הגדרת הפסיכיאטריה לתהליך פנימי - משבר גיל למשל). בעבר היה נהוג להבחין בין שני סוגי הדיכאון מתוך מחשבה שזה החיצוני צריך להיות מטופל רק בפסיכותרפיה וזה הפנימי רק על ידי תרופות. עמדה זו מקובלת פחות ופחות וכיום נוטים להתייחס לכל תופעות הדיכאון הנסיבתי כאל אותה תופעה ולהמליץ על טיפול משולב של פסיכותרפיה ותרופות נוגדות דיכאון.

     

    עם זאת הפסיכיאטריה לא ממהרת להגדיר כל משבר נסיבתי כדיכאון. אם אדם שכל למשל את בנו, הוא יתאבל מן הסתם כמה חודשים, אולם התנהגותו תיחשב לנורמטיבית, לא דיכאונית. גם אם אדם מפוטר מעבודתו או מצוי במשבר גיל, הוא יאובחן כחווה משבר. דיכאון מאבחנים פסיכולוגים בשלושת המקרים רק אחרי שעברה חצי שנה מתחילת המשבר ואז הטיפול יכול כאמור לשלב מפגשים ותרופות. האם זה אומר שצריך לחכות חצי שנה לפני שהולכים עם אדם במשבר גיל ה-40 לפסיכולוג? ממש לא. לעתים קרובות מומלץ שאדם כזה ייפגש עם מומחה כבר בתחילת המשבר אף שלא מדובר בדיכאון של ממש.

     

    • האם דיכאון נסיבתי יכול להפוך לקליני?

     

    כן. מצב של לחץ זמני יכול להידרדר לדיכאון מז'ורי, אך תמיכה חברתית וטיפול מתאים בשעת הלחץ עשויים למנוע הידרדרות של המצב. עניין נוסף שעשוי להרחיק אדם כזה מדיכאון הוא משאבי הנפש שאיתם נקלע למשבר: אדם בעל אישיות חזקה ייצא ממשבר נסיבתי בקלות רבה יותר ממי שעוד קודם לכן לא ידע כיצד להתמודד עם משברים.

     

    • איך חיים ביומיום לצד דיכאוני?

     

    הדבר הבולט ביותר אצל אנשים דיכאוניים הוא שעניינים יומיומיים נראים להם בלתי אפשריים. מקלחת, ארוחת בוקר, צחצוח שיניים - כל דבר הוא מבצע. לכן אם אתם חיים איתם, הדבר החשוב ביותר שעליכם לעשות הוא לנסות לתפקד בצורה שגרתית: לשמור על סדר יום ברור וקבוע, לבצע את מטלות הבית ולעזור לדיכאוני לעשות כמוכם, כלומר להקפיד שיתרחץ, שישב לאכול וכו'. הביאו בחשבון שתהליך ההחלמה מדיכאון עלול להיות ארוך, אבל פעולות יומיומיות יכולות לשמש חבל הצלה לא רק לחולה אלא גם לכם.

     

    • האם מסוכן לעזוב דיכאוני לנפשו?

     

    בהחלט. אדם דיכאוני הוא כמו ילד קטן ואין להשאירו לבד, גם מפני שהוא עלול לסכן את עצמו וגם מכיוון שתמיכה חברתית בו עשויה למנוע הידרדרות במצבו. תמיכת המשפחה והסביבה חשובה מאוד להצלחת הטיפול והיציאה מדיכאון. הפסיביות והרצון להתבודד הם חלק מהמחלה, אבל אל תישמעו להם.

     

    ועד כמה רצוי להיצמד לדיכאוני? זו כבר שאלה של מינון ועל כל אחד למצוא את הגבולות הסבירים לו, אבל עליכם לדעת שדיכאוני שננטש לא יחלים, לכן הישארו בסביבה אפילו אם ביקש במפורש שלא תעשו זאת.

     

    • מה קורה אם הוא לא מעוניין לטפל בעצמו?

     

    כבר אמרנו ששניים מהתסמינים המובילים בכל סוגי הדיכאון הם פסיביות וחוסר רצון להתמודד עם המצב (או בכלל להכיר בו). אז איך גוררים אדם לטיפול? ראשית, חשוב לא לעשות זאת בכפייה, לפחות לא בשלבים הראשונים. עליכם לדבר עם הדיכאוני שלכם, להסביר לו איך נראה מצבו מנקודת מבטה של הסביבה, לערב אותו במה שזה עושה לכם (כן, אפשר לשחק מעט על רגשות האשמה שלו - זו מניפולציה אך היא למטרה טובה) ולהסביר לו שלא מדובר בסוף העולם ושאפשר לפנות אל אנשים מקצועיים שיכולים לעזור לו להחלים. רוב האנשים הדיכאוניים מגיבים היטב לשיחות מהסוג הזה ובסופו של דבר הולכים לטיפול.

     

    ומה קורה אם זה לא עובד? אז מערבים אנשי מקצוע. יוצרים קשר עם אחת העמותות או הגופים המקצועיים ומבקשים את עצתם או הפנייתם לאדם מקצועי שייצור קשר עם הדיכאוני וישכנע אותו ללכת לטיפול.

     

    • האם כל אדם קרוב יכול לתפקד כפסיכולוג של דיכאוני?

     

    לא. דיכאון הוא בעיה קלינית. אם אינכם רופאים או פסיכולוגים אין לכם יכולת מקצועית להבין אותה עד הסוף ולטפל בה על הצד הטוב ביותר. אתם בהחלט יכולים לתפקד כרשת תמיכה לדיכאוני שלכם, לעודד אותו, לתת לו כתף ולשכנע אותו ללכת לטיפול, אבל עדיף שלא תתחילו לשחק את פרויד ולנתח אותו. אתם סתם עלולים להזיק.

     

    • כשהדיכאוני לא יוצא מהמיטה האם הפסיכולוג בא הביתה?

     

    בדרך כלל פסיכולוגים לא מגיעים לביתם של לקוחות ויש לכך שתי סיבות: האחת היא כדי ליצור ניתוק רגשי מסוים שיקל על איש המקצוע לסגל נקודת מבט אובייקטיבית. הסיבה השנייה היא שיש חשיבות קריטית לכך שאדם יצליח להוציא את עצמו מהמיטה ומהבית, לאסוף כוחות ולהגיע למטפל בעצמו. זהו הצעד הראשון להחלמה.

     

    עם זאת יש כמובן מקרים יוצאי דופן שבהם יציאה מהבית פשוט בלתי אפשרית. באלה מומלץ לפנות לשירותים החברתיים בעירייה, שם יפנו אל ביתכם עובד רווחה, והוא יגיש עזרה ראשונה נפשית וילך עם הדיכאוני לאיש המקצוע.

     

    • איך מאתרים איש מקצוע לטיפול?

     

    טיפול בדיכאון קליני דורש מעורבות הן של פסיכיאטר לצורך טיפול בתרופות והן של פסיכולוג לצורך טיפול בשיחות. אין חשיבות למי פונים קודם, כל עוד מגיעים לשני סוגי הטיפול (מטפל אחד ימליץ לרוב על מטפל משלים). השילוב בין השניים מוכח בכל המחקרים כיעיל והמהיר ביותר ליציאה מדיכאון.

     

    המאגר הגדול ביותר של פסיכולוגים ופסיכיאטרים נמצא, כמה פשוט, בדפי זהב, אבל תוכלו לפנות גם לרופא המשפחה בקופת החולים שלכם והוא יפנה אתכם לפסיכולוג של הקופה ובמידת הצורך גם לפסיכיאטר. במקרה כזה המימון יהיה בידי הקופה (בכפוף לתנאי הביטוח שלכם).

     

    • האם אתם יכולים להיות מעורבים בטיפול?

     

    בהחלט וזה אף רצוי. רק כדי להבהיר, כשאנחנו אומרים "להיות מעורבים" אין הכוונה שתחליטו אם לתת לדיכאוני שלכם כדורים או לא. מעורבות צריכה להתבטא באמצעות שיחות שלכם עם המטפל. אם הוא לא מנדב מידע, בקשו ממנו עדכון על התקדמות הטיפול ועל אבחנותיו, ומובן מאליו שכדאי לבקש גם הנחיות ספציפיות על דברים שצריך לעשות או לא לעשות בנוכחות החולה. לא בטוח שהמטפל יספר לכם הכול (בכל זאת עליו לציית לחיסיון מטפל-מטופל), אבל מידע חיוני תקבלו.

     

    הכי חשוב: אל תפחדו להיות מעורבים. אתם אלה שצריכים לחזור עם הדיכאוני הביתה ברגע ששעת השיחה שלו עם איש המקצוע הסתיימה. חשוב שתהיו מודעים למצבו כי כך תוכלו לעזור לו טוב יותר.

     

    • מתי יש לאשפז חולה בדיכאון?

     

    כאשר יש סכנה ממשית לחייו בשל איומים בהתאבדות או ניסיונות ממשיים שלו לגמור עניין. אם החולה מוכן להתאשפז ביוזמתו, יש להודיע על כך לפסיכיאטר המטפל בו והוא ילווה אותו למוסד המתאים יחד איתכם.

     

    אם החולה לא מוכן להתאשפז, צריך להוציא צו אשפוז שמנפק הפסיכיאטר המחוזי (שוב, ערבו בכך את הפסיכיאטר האישי, הוא ידע מה לעשות). אשר למקרה חירום - כדאי פשוט להגיע עם החולה לחדר המיון של בית החולים הקרוב. שם יזעיקו לבירור ראשון פסיכיאטר של המוסד וגם את הפסיכיאטר הקבוע המטפל בחולה שלכם.

     

    • האם יש מקום לחוות דעת נוספת לפני אשפוז?

     

    אשפוז הוא צעד קיצוני למדי ומובן מאליו שהוא דורש גם מכם תעצומות נפש. אתם בהחלט יכולים לבקש חוות דעת שנייה של מומחה כדי להיות רגועים יותר, אך דעו שלרוב ממילא מבקש אותה הפסיכיאטר המטפל מאחד מעמיתיו. אשפוז הוא לא עניין של מה בכך. אין הרבה פסיכיאטרים שממליצים על כך בלב שלם לפני שנועצו באיש מקצוע נוסף.

     

    • האם אפשר להחלים מדיכאון?

     

    בהחלט, והנה שורה תחתונה אופטימית לסיום. אם אדם מקבל טיפול מתאים, הדיכאון הוא מחלה בעלת סבירות גבוהה לריפוי. לפסיכולוגיה ניסיון רב שנים בלימוד ובטיפול בדיכאון, וגם הטיפול התרופתי במחלה השתפר לאין ערוך בעשור האחרון.

     

    הבעיה היחידה היא שעדיין קיימת סטיגמה על קבלת עזרה בבעיות רגשיות ונפשיות. דיכאון הוא משהו שנתפס גם היום כחולשה, ולא רק החולים חושבים כך אלא גם הסביבה. עליכם להבין קודם כל שאדם דיכאוני לא יכול לטפל בעצמו ללא תמיכתם של הקרובים לו, ולכן העניקו את התמיכה הזאת ללא סייג. אמנם מדובר במסע לא קל במנהרה חשוכה, אבל אתם יודעים איך זה עם מנהרות - בסוף, כמו תמיד, אפשר לראות את האור.

     

    • מה לעשות כשהילד או המתבגר שלכם סובל מדיכאון?

     

    מחקרים אחרונים שנערכו בארצות הברית מראים כי לא פחות משליש מהצעירים המתבגרים סובלים מדיכאון ברמה כזאת או אחרת. גם אם בארץ עדיין לא מדובר בתופעה כה רחבת היקף, ייתכן שאתם מכירים אותה מהבית. השאלה היא מה עושים.

     

    קל לפספס דיכאון בקרב מתבגרים, מכיוון שבגיל ההתבגרות מתרחשים באופן טבעי משברים, חוסר איזון רגשי, ראייה עגומה של המציאות, רגישות יתר ונטייה לדרמטיזציה. האתגר של הפסיכולוג הוא לזהות מתי מדובר בסערת רגשות נורמלית ומתי צולל המתבגר אל התחום המסוכן. האבחון צריך להסתמך לא רק על ריאיון קליני, אלא גם על מידע שאפשר לקבל מההורים, מהמורים ומהיועצים בבית הספר.

     

    התסמינים שצריכים להדליק נורה אדומה הם מצב רוח קשה הנמשך יותר משבוע, צורת חשיבה קבועה שבה הילד רואה הכול שחור, דימוי עצמי נמוך, שינוי בחדות המחשבה, ירידה בלימודים, התפרצויות רבות של בכי, דיבורים על מוות, דאגנות יתר וחרדות. חשוב להיות ערניים, שכן בניסיון לצאת מהדיכאון עלולים ילדים ובני נוער להתנסות בשימוש בסמים, אלכוהול או חומרים ממכרים אחרים.

     

    אם היכולת של הילד/הנער לתפקד מידרדרת לגמרי, הוא לא יוצא לבית ספר, לא רוצה לחיות וגם מצהיר על כך - הפתרון הוא אשפוז, מלא או חלקי (טיפול יום במוסד ולינה בבית, או מגורים במוסד שהתנועה בשטחו חופשית). בכל מקרה רק איש מקצוע מוסמך להפנות לאשפוז.

     

    בהכנת הכתבה השתתפו: קרן קפלן וד"ר אורן קפלן, פסיכולוגים קליניים; פרופ' לאון גרינהאוס, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי ע"ש שיבא; פרופ' אלן אפטר, מנהל "מרכז פיינברג לחקר הילד" בבית החולים שניידר לילדים, מומחה בדיכאון ילדים ונוער.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סי די בנק
    מתקשים לחשוב בבהירות
    צילום: סי די בנק
    צילום: איתי גל
    לא רוצים לצאת מהמיטה בבוקר
    צילום: איתי גל
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים