עיר של שוטים

ההופעה של "שוטי הנבואה", שנערכה בשבוע שעבר בניו יורק, הזכירה שוב את גודל הביקוש המקומי לחומרים מהמידל איסט. יותר מאלף איש בקהל, סלבריטיז ביציעים, כיסוי תקשורתי מקיף - הכי מייקל ג'קסון בפארק הירקון. למיזם היה אחראי איתן שוורץ, השגריר הבלתי נלאה, שהצליח להרים פה הפקה ענקית ומיוחצנת למופת. עם התמיכה של ארגון "איזראל אט הרט" והגיבוי של צמד מתנדבות מהממות בשם מור וליאל, הרימו השגריר ושות' מיזם בריח של הבנת עניין. הכרטיסים היו מתומחרים יפה (25 דולר לסטודנטים עד 100 דולר ל- VIP), המיקום היה אופנתי (מועדון ה"ספיריט" הענק, שממוקם ברחוב ווסט 27, הפופיק הנוכחי של המגה קלאבים בעיר) והקהל הכי פנינה.

בניגוד להופעות אחרות של ישראלים בעיר (עוד זכורה לנו קורין אלאל שגירדה 12 אנשים ואת כותב המדור), הצליחו "השוטים" להעמיד כמה מאות מבקשי כרטיסים בתור שהשתרך עד סוף הבלוק. בפנים, אגב התמנגלות והתאוששות מהכפור הסיבירי בחוץ, אפשר היה להתחיל להתאפס על מי בדיוק הגיע. היתה נבחרת הדוגמניות המתבקשת, כל אותן גבעולי כוסברה שעושות קריירה בניו יורק וחולבות משכורות התעלפות. בין הבולטות: עדי נוימן ("מהמם פה, אני חייבת לקנות דיסק"), בר רפאלי (מחופשת לפרפר) וגם עדי עזרוני, לא דוגמנית בכרטיס ביקור אבל עדיין בנבחרת, שבאה חבושה בכובע ורקדה לבדה לאורך כל הערב. היו גם מסרבי ההתנתקות - ישראלים הארד קור, שאפילו שהם בארצות הברית מאז ימי "סיבה למסיבה", מקפידים לפתוח כל בוקר בסיבוב על Ynet.

ואיך אפשר בלי היהודים המתערבבים, אותם אמריקאים עם שורשים, שלנצח תונח להם בסלון תמונה על גמל בנגב. הקבוצה האחרונה גם הקפידה לנצל את ההזדמנות לפיק אפ סוער. בין הקפיצות הם הציצו אחד לשנייה, פלרטטו כתיכוניסטיות בא"ש לילה, ובאופן כללי דגו אחר ג'ואיש פרינסס שתשמח את החותנת. ארי גולדמן, עזוב אותך מריאליטי - זה המקום למצוא כלה כשרה (וברוב המקרים, כשרה פרווה).

וזה ממשיך. כמעט כל קבוצת אוכלוסייה מהלבנט דפקה נוכחות - הברנז'אים ועובדי הקונסוליה, הסטודנטים ואנשי העסקים, הדתיים והחילוניים, כל העדות, כל השפות, כל הפרצופים בחדר אחד. סוג של תמונת ישראל 2005, רק בשכונת צ'לסי בניו יורק. השוטים, מצידם, ניצחו על הקהל ביד רמה, והרקידו את החדר בענטוזי שאנטי משמחים. אחרי שסיימה לתת שרשרת הדרנים, פינתה הלהקה את הבמה לטובת מסיבת הלואין סוערת, לכל אלה שעדיין מחזיקים באנרגיות (אנחנו חתכנו לישון).

אם יש משהו שאפשר היה ללמוד מהגיבושון הזה, חוץ מהעובדה שישראלים לנצח יחביאו מעילים בפינות של החדר, זה שהופעות ישראליות בגולה יכולות להיות עניין מכובד ואולי אפילו רווחי. הרי קהל יש, אמנים יש, וחללי הופעות בטוח יש. כל מה שצריך זה קצת מגע אוהב, כמו שהפגינו שוורץ וצוותו, ואם משקיעים, ניו יורק כבר תדע להתמסר. יאללה, להתחיל להעמיס את המטוסים, אמריקה מחכה לבידור.

עוד ב"אמריקה": על האיי פוד וידאו, הסופרת אן רייס ועוד - בגילון "פנאי פלוס"