"חומות הגטו בין החילונים והדתיים הולכות וגבהות"

"ספק רב אם הלקח הופק, החברה צועדת במסלול מסוכן", כך אמר נשיא בית-המשפט העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר, בפאנל שכונס היום (ד') באוניברסיטת בר-אילן במלאות עשור לרצח רבין. "קיטוב חברתי הוא לגיטימי אך אינו מעניק פטור מהחלת החוק, ואל לרשויות להתייחס בסלחנות יתרה לתופעות המסכנות את החברה הישראלית", הוסיף שמגר. דליה דורנר, אף היא שופטת עליון בדימוס, קראה למערכת אכיפת החוק למלא את משימותיה כדי "לאפשר למדינה להתקיים", לא פחות.

• עשור לרצח, זוכרים? פרוייקט מיוחד
  

עשר שנים חלפו מאז התנקש סטודנט מאוניברסיטת בר-אילן בראש הממשלה, יצחק רבין ז"ל. הרצח, אומרים ראשי המוסד האקדמי, פתח מחול שדים שלם סביב האוניברסיטה, מעוז הציונות הדתית, והעלה מן האוב תחושות וטענות סרק שהיו כאן תמיד מתחת לפני השטח. "מאז הרצח אנחנו נמצאים תחת זכוכית מגדלת ובמגננה מתמדת", אמר רקטור האוניברסיטה, הפרופסור יוסף ישורון. הוא הביע חשש שגם הכנס הזה, שנערך בשיתוף מעוז השמאל הישראלי - הלא הוא עיתון "הארץ" - ייתפש כמעשה של התנצלות, "ולא היא".

פרופסור ידידיה שטרן, מי ששימש בשעת הרצח דיקן הפקולטה למשפטים בבר-אילן ואף הרצה בכמה שיעורים מול הרוצח, שיתף את הקהל בחוויה אישית של זעזוע. וזו מהווה, אולי, תמצית של העניין כולו: בבוקר שלמחרת הרצח, כאשר נתקל במדרגות הבית בשכן חילוני אותו הכיר היטב, שמע ממנו שאלה אחת נוקבת: "מה עשיתם לנו?". "הציבור הנאור בנקודה הקשה הזאת התנהג באופן חשוך", פסק שטרן, וסיפר על לינץ' ציבורי של ממש - החל בקריאות לסגור את "מערת הצפעונים" של בר-אילן ועד סירוב לקבל את בוגריו כמתמחים במשרדי עורכי-דין. "הציבור הדתי אינו אחראי לרצח ראש הממשלה", אמר פרופסור שטרן, אבל לא היסס להכות על חזהו הקולקטיבי: "טקס הטיהור של 'עגלה ערופה' לא נעשה. פעם אחר פעם בדור האחרון אנו מוצאים עצמנו במוקד הסערות. היום, יותר מאז, אנו זקוקים לחשבון נפש נוקב. התשתית המסוכנת ההיא קיימת - ואף התחזקה".

שתי ציביליזציות

פרופסור שטרן, העוקב אחר תהליכים שעוברת בעצם הימים הללו הציונות הדתית, מוטרד מאוד ממגמות ההסתגרות, ההתכנסות בעצמה עד כדי "התחרדות" - לעיתים תוך ניסיון להשתלט על מוסדות המדינה מבפנים. "יש הרואים רק ברבנים את ההנהגה, באים לאקדמיה רק לצורך פרנסה, מתייחסים לדמוקרטיה ולנושא זכויות האדם כעוינים בשל אימוצם על-ידי החילוניות. יש כאן שתי ציביליזציות שאינן זהות - הדתית-מסורתית, והחילונית-מערבית. וחומות הגטו רק הולכות וגובהות". לדידו, השפה הדתית הפסיקה להיות מוסרית והיא מסתפקת בהיותה הלכתית, ממש כשם שהשיח הציבורי נוטש את המוסריות ונוטה להתמקד בסוגיות של חוק ומשפט. קשה להבין למשל, הוא אומר, מדוע אין התייחסות הלכתית לנושאי מפתח כמו מדינה, בג"ץ, מנהיג נבחר וחילוניות, בעוד שבענייני מדינאות וביטחון קונקרטיים (השטחים, ההתיישבות) יש אקטיביזם גורף". בוואקום הזה, סבור פרופסור שטרן, פעל יגאל עמיר. 

במהלך הדיונים עלתה שוב ושוב ההתנגשות הערכית בפניה ניצבים חובשי הכיפות בלובשם מדים ובשלבים נוספים בחייהם. פרופסור יפה זילברשץ, דיקן הפקולטה למשפטים בבר-אילן, קבלה על הדילמה הבלתי אפשרית שהציבו הרבנים בפני צאן מרעיתם, וקראה להם להימנע מלפרסם פסקי הלכה בנושאים פוליטיים רגישים. דוד לנדאו, עורך "הארץ", ביקש להזכיר כי "הקיצוניות הקטלנית התהלכה במסדרונות האוניברסיטה, וגם אם התנתקה מכאן - עודה מסתובבת במקומות המקושרים לציבור הזה".

במהלך הכנס, בו השתתפו בעיקר מומחי משפט על היבטיו השונים, גלש הוויכוח לתפקידו (או לדעת רבים, התפקיד שנטל לעצמו) בית-המשפט העליון בחברה הישראלית. הרב יובל שרלו - שביקש לשים את הדגש לא רק על הסוגיות הביטחוניות-מדיניות, אלא גם ובעיקר על השחיתות והאלימות המתפשטת ברחובות, בכביש ובבית-הספר - הביע תרעומת על האקטיביזם השיפוטי המפורסם. אם בית-המשפט העליון לא מסתפק בשפיטה ובפרשנות לחוקים, אלא גם נוגע בסוגיות הליבה של החברה הישראלית ובמבוא לחוקה, מן הראוי שלא רק משפטנים מובהקים יישבו בו, אמר.

דווקא כמי שמעיד על עצמו שהתנגד בשעתו להפגנות נגד בית-המשפט העליון, ושילם על כך מחיר אישי, סבור הרב שרלו ששיטת ה"חבר מביא חבר" אינה תורמת לתחושות של ניכור שחשים ציבורים גדולים ביחס לרשות השופטת במדינת ישראל.