תעלומת קרואו

איך בדיוק הפכה שריל קרואו לאחת הזמרות האמריקאיות הפופולריות ביותר? תעלומה. יש לה קול לא רע בכלל, וכמה שירים חביבים, אבל זמרות כמוה אפשר למצוא באלפים בארצות הברית, משמשות כזמרות ליווי לכוכבים במקרה הטוב (וכך עשתה גם קרואו בתחילת דרכה), או מבצעות קאברים בפאבים נידחים במיזורי, עניין שקרואו הצליחה לחמוק ממנו.

אבל בעזרת הרבה עבודה קשה, קצת מזל, לא מעט אומץ (היא גנזה את אלבומה הראשון כיוון שלא היתה מרוצה מההפקה), קצת קשרים עם הגברים הנכונים (האקס אריק קלפטון והבעל לאנס ארמסטרונג), ולהיט אחד ענק (All I Wanne Do) היא הצליחה להפוך לחביבת האמריקנים, כשהיא משלבת בהצלחה רוק וקאנטרי עם נגיעות אישיות - אבל בלי להעיק יותר מדי על אף אחד.

מבחינה מוזיקלית, קרואו נתקעה בלב ליבו של המיינסטרים ולא מצליחה לצאת ממנו גם באלבום החדש שלה WildFlower, וזה כבר מתחיל לשעמם. למרות שלרגעים נדמה שהיא נמצאת בכיוון הנכון, היא לא מצליחה עדיין לייצר אלבום שלם ואיכותי. נראה שקרואו, בניגוד למשל לאיימי מאן שמשייטת בערך באותה טריטוריה מוזיקלית כמוה, לא רוצה באמת להתנער מחיבוק הדוב במוזיקלי של התעשייה האמריקנית. וכך היא שומרת לכל אורך האלבום על צליל אקוסטי מלטף ומרוכך - בלי לגוון כלל - כשעיבודי המיתר מציצים בכל פינה, ואף גיטרה לא מספקת למלודיות תמיכה של ממש, מעבר לליווי וקצב.

האלבום מכיל כמות סבירה של שירים טובים. I Know Why שפותח את האלבום דווקא מצליח להזכיר קצת את מאן וכך גם Perfect Lie שבא אחריו, שיר הנושא מלטף במקומות הנכונים, Chances Are חביב למדי, אבל שאר השירים די מעצבנים, והאלבום כולו לא ממריא, גם בגלל חזרה אינסופית על אותם שטיקים וגם בגלל כמה שירים איומים קלישאתיים ודביקים, שעדיף היה לקרואו לגנוז דוגמת Where Has All The Love Gone.

זה אינו אלבום רע - אבל הוא לא מצליח לשכנע אותי ראויה למעמד הרם אליו הגיע. אולי באלבום הבא, אולי עם מפיק קצת יותר נועז ופרוע, זה יקרה.

• האתר של קרואו