חי או מת?

הוא מת!

לא, עפר שלח לא אומר שאין יותר קולנוע טוב. מה שהוא אומר זה הרבה יותר גרוע: שהקולנוע הפסיק להיות חשוב

אני זוכר את היום שבו "רומא" של פליני הגיע לתל אביב. הייתי בן 12, ואת הסרט הציגו בקולנוע סטודיו בכיכר מוגרבי. היו ימים שבהם לכל קולנוע היה שם משלו, וכיכרות בעיר נקראו על שם האולמות ששכנו בהם. היו ימים שידעת, לפי בית הקולנוע שאליו נכנסת, איזה סרט אתה הולך לראות ואיך: בפריז היו סרטי איכות ומסך זעיר, בצפון סרטים צרפתיים, בתמר פורנו. וכך הלאה והלאה, לרוחבה ולאורכה של העיר.

ל"רומא" הלכתי כמו שהולכים לבר מצווה. לא שהתלבשתי יפה, אבל באותה תחושה של חגיגיות, בידיעה שמשהו גדול עומד לקרות. זה היה סרט של פליני. וכשסרט של פליני, קורוסאווה, טריפו או היצ'קוק הגיע העירה - הרשימה יכולה להתארך אם לא תחזיקו אותי - ילדים בני 12 וההורים שלהם לבשו חג בתוך הנשמה.

כשהסרט נגמר, אחרי מסע האופנועים הגדול והרועש ברחובות, יצאתי החוצה. הייתי לבד, כי סרט חשוב רואים לבד. סרט חשוב זה לא אירוע חברתי, בידור עם החבר'ה, הזדמנות לנסות לתפוס למלכת הכיתה בצד הנכון של החזייה. הלכתי ברחוב אלנבי המכוער בדרך לאוטובוס, ופתאום הרגשתי שהרגליים שלי באוויר. לא ממש עפתי, אבל הייתי בטח 20 סנטימטר מעל האדמה. הראש שלי היה בעננים, הנפש שלי היתה ברומא, העיניים שלי היו מסך שהריץ את הסרט קדימה ואחורה, ישר והפוך.

זה לא רק הקולנוע שמת. זה רק הקולנוע שמת אחרון

במקום כלשהו בתוך הזיכרון, בין הגפרורים השרופים וחתיכות הזכוכית המפויחות ושאר השיירים הלא מסודרים של הילדות, נצרבה (מי הכיר אז את המילה הזאת במובן הזה? מי צרב אז משהו חוץ מאת אצבעות הידיים על הקרטושקע בל"ג בעומר?) התמונה של אנה מניאני מסתובבת אל המצלמה, מחייכת את חיוך הזאבה-האם שהניקה את מייסדי רומא, ואומרת לפליני בקול מחוספס "ויי דורמירה, פדריקו". לך לישון.

יצא לי להיות בן עשרה בעשור הכי חשוב של הקולנוע (אתם יכולים להתווכח על שנות ה-40 בהוליווד, אבל לא בכל שאר העולם). כל הענקים עוד היו בחיים, וכולם עוד יצרו: אנטוניוני וגודאר, פאזוליני ושברול, קובריק וטרקובסקי, ואלה שהזכרתי למעלה ואלה שלא. באמריקה לקח דור חדש של גאונים, דקה לפני שרבים מהם הפכו לזונות ולאחרים אבד הטאץ', את הטראומות של ווטרגייט ווייטנאם - ויצר מהן קולנוע אחר, פוליטי ואכפתי וחזק.

קופולה עשה את "השיחה" והסנדקים והתחיל את "אפוקליפסה עכשיו"; פאקולה את "כל אנשי הנשיא" ו"המעקב". קחו רק עוד במאי אחד לדוגמה: סם פקינפה התחיל את העשור עם "חבורת הפראים" וגמר אותו עם "שיירה". בין לבין הוא עשה עוד שבעה סרטים אדירים בשבע שנים. אם ייצא לכם, תתפסו פעם בדי.וי.די סרט קטן ונפלא שלו, שאז נקרא פה "האלוף", אבל אתם יכולים אולי למצוא אותו תחת השם "ג'וניור בונר", פנינה טהורה על אלוף רודיאו מזדקן, עם סטיב מקווין בתפקיד הכי נפלא שעשה בחיים. ועוד לא התחלתי עם "פט גארט ובילי הנער" ו"רוצחי עילית" ו"הביאו לי את ראשו של אלפרדו גרסייה". הרשימה יכולה להתארך אם לא תחזיקו אותי.

וזה היה חשוב. זה היה הדבר הכי חשוב בעולם (חוץ מההיא שלא נזכיר את שמה כי בטח היום היא אמא מכובדת לילדים ואישה עובדת, שנתנה לגמור בין הרגליים). זה היה נושא לשיחה וחומר לחלומות. ויותר מכל, זה גרם לילדים בני 12 ללכת באוויר.

האחים כהן הובלות

בזמן שאנחנו מדברים, בחדר השני טוחנת ומקרקשת ועושה נפלאות מכונה שאז אי אפשר היה אפילו לחלום עליה. קוראים לה די.וי.די צורב, והיא מקליטה ממש עכשיו, בזמן שאני נזכר, את "400 המלקות" של טריפו. יש לה תוכנית עמוסה: בין ששת ערוצי הסרטים שכל אחד מאיתנו יכול לקבל ישר לתוך הממיר, ועוד כמה פנינים שאפשר לדוג בערוצים אחרים, בנאדם יכול היום לשים בהארד דיסק שניים-שלושה סרטים כל יום. בסוף היום, כשכולם יירדמו, אני אתיישב עם השלט ואתחיל להוריד את זה לדיסקים חדשים. הכל ייכנס לקטלוג, לפי שמות ולפי במאים ולפי האל"ף בי"ת. זה הדבר היחיד בחיים שלי שמקוטלג ומסודר. את השאר אני מאבד.

המון מהסרטים שאני מקליט לא אראה עוד אף פעם. בנאדם לא יכול, אפילו אם הוא מאוד רוצה. הרבה אני מכיר בעל פה, הרבה אני פוחד לראות כי מי יודע איך הם נראים אחרי מה שעשו הזמן והבלאי להם ולי. אבל אני צריך אותם לידי, כדי לזכור מי אני. אני לא אדם של בעלות, דברים חומריים לא עושים לי את זה, אבל את הסרטים האלה אני צריך.

הילדים שלי לא יראו אותם. לא רק בגלל שמחזור הדם שלהם זורם בקצב אחר, אלא מפני שקולנוע לא חשוב להם כמו שהוא היה חשוב לי. לסרטים שהם רואים אין היסטוריה: את השם של הבמאי הם לא מכירים, הם לא זוכרים איפה הם ראו את השחקן הזה קודם. הם לא מדברים על הסרט אחרי שהוא נגמר, חוץ מלשאול אחד את השני אם נהנו. הנאה במובן הפשוט שלה, כמו ששואלים אחרי פלאפל או חרבון טוב. זה בסדר גמור, אבל אני חושב שהם מפסידים. לא מפני שהמגע המפורסם של ארנסט לוביטש, שהשבוע הנחתי את "נינוצ'קה" ו"החנות מעבר לפינה" שלו על אותו דיסק, הוא בדיוק מה שחסר להם - אלא מפני שאין להם לוביטש משלהם.

"נינוצ'קה" היה בן 21 כשנולדתי. הבת שלי, שנולדה ב-1991, לא תראה סרט מ-1970. היא אפילו לא תראה סרט מ-1991. היא לא תתווכח על סרט, לא תרוץ לאינטרנט כדי לדעת עליו עוד. ואל תספרו לי על הדיון העמוק סביב "מטריקס": אני אפילו מוכן לקבל שהסיבה שהטרילוגיה של האחים ההם עם השם שאי אפשר לבטא נראית לי כמו קשקוש למפגרים היא שאני זקן נרגן. אבל אחרי שעברנו אותם ואת הבולשיט הפסבדו-פילוסופי של "שמש נצחית בראש צלול", מה נשאר? מה עוד חשוב?

הרבה מהסרטים של פעם ראינו בסינמטק. הוא עוד עומד שם, אבל כמוסד תרבותי חשוב הוא מת - והסליחה עם אלון גרבוז, שומר הסף הנאמן והחכם שלו. הוא מת משום שכל הקונספט שלו בנוי על זה שהקולנוע חשוב. שבלי היסטוריה ועומק, איזוטריה ותגליות ממקומות רחוקים אין קולנוע. כמו שאין ספרות בלי לקרוא את הקלאסיקונים מצד אחד ואת האוונגרד מצד שני, כמו שאין ציור של עכשיו בלי להכיר את רמברנדט. זה לא רק הקולנוע שמת. זה רק הקולנוע שמת אחרון.

באווירה כזאת קשה לעשות סרטים חשובים. האחים כהן, שהתחילו את דרכם עם מאמץ לעשות מאסטרפיס, חילטרו את שני הסרטים האחרונים שלהם מהשרוול כי למי אכפת. איזה סרט חשוב באמת, כזה ששינה את הדרך שבה אתם תופסים את חייכם ורואים צבע של שמיים, ראיתם השנה? אולי אחד: "השיבה" של זוויאגינצב הרוסי. סרט ראשון של במאי צעיר מארץ מתחדשת, שעוד לא שמע את החדשות.

באווירה כזאת קשה להכיר בסרט טוב באמת גם כשהוא קורה. נקמת ההיסטוריה היא שסטיבן ספילברג, איש שהקולנוע באמת חשוב בשבילו אבל מי שאחראי לא מעט גם לגסיסתו, עשה בשנים האחרונות שניים מהסרטים היותר משמעותיים שלו: "דו"ח מיוחד" ו"מלחמת העולמות". כמעט אף אחד לא שם לב. באווירה כזאת אתה יכול לעשות את "האזרח קיין" החדש וזה לא ישנה: הדבר היחיד שיהיה חשוב זה כמה הוא עשה בקופות, וביציאה ישאל מוישה זוכמיר את אשתו אם היא נהנתה.

אחרי שאני מוריד את הסרטים להארד דיסק, אני מתלבט הרבה זמן לגבי ההעברה שלהם לדי.וי.די. מי מתאים עם מי? צריך לדחוס כמה שיותר, הספרייה גדלה כל יום, אבל איך אפשר לשים את "כלבי אשמורת" עם "החיים הם שיר" של רנה? מה, רק כי זה מתאים באורך? מתי כבר יהיה אפשר להקליט את "בר מזל" ולשים אותו על יד "והיה אם", הסרט שקדם לו? אני שובר על הדברים האלה את הראש, כי זה חשוב.

אנה גומרת ברבע מאה

ב-1972, השנה שבה ראיתי את "רומא" של פליני בקולנוע סטודיו (שהיום הוא מגרש חניה), ורנר הרצוג עשה את "אגירה זעם האל". בונואל הקשיש הלם עם "הקסם הסודי של הבורגנות", וקופולה המם את העולם עם "הסנדק". ארבעה סרטים כאלה בשנה אחת, שלא שונה משום שנה אחרת של אותם ימים.

ב-33 השנים שעברו מאז נוצר המכשיר שמאפשר לי לשמור אותם להרבה שנים על חתיכת מתכת ברוחב של חיידק, ולראות אותם מתי שמתחשק לי. ובאותו פרק זמן הפסיק הקולנוע להיות חשוב. עכשיו, כשאני ממקם את "נשיקות גנובות" במקום ראוי לו ורושם אותו בקפדנות תחת "טריפו, פרנסואה" ותחת מספר הדיסק ותחת השם שלו, אני לא שואל את עצמי מה הרווחנו ומה הפסדנו בתמורה הזאת. זה הזמן, אלה החיים. הילדים שלי כבר ילכו באוויר בגלל משהו. זה רק לא יהיה בגלל אנה מניאני.

תומר קמרלינג חושב שהקולנוע דווקא בסדר - אבל הקהל מת. עובדה שמגיעה לכאן הברקה כמו "אליזבטאון", ולאף אחד לא אכפת

להעמיד קונטרה לעפר שלח זאת לא משימה פשוטה. לכן בכוונתי לפנות ליתרונות היחסיים שלי, אבל הם מסתכמים בזה שלי יש שיער, אז נעזוב את כוונתי.

האמת היא שיש לי עוד יתרון, והוא שבניגוד לשלח, אני קראתי את מה שהוא כתב לפני שהתיישבתי לכתוב את הצד שלי: שמאל. סתם, הצד שלי הוא שהקולנוע חי וקיים. יותר מזה, שהיחס בין סרטים חשובים ולא חשובים וזבלים מוחלטים נשאר פחות או יותר יציב. מי שהידרדר זה הצופים, המבקרים וגם האולפנים, שעדיין עושים סרטים חשובים - אבל כבר לא יודעים לזהות אותם. וזאת בדיוק הבעיה, כמו שיכול להגיד לכם כל אחד שיודע מה טוב וראה את "אליזבטאון": שאף אחד כבר לא מזהה אותם.

אליזבטאון" - אולי הסרט החשוב הכי לא חשוב של השנה

עכשיו תרשו לי לנצל את היתרון השני ההוא, ולקבוע שמה שהצופים מסוגו של שלח - אני מתכוון לקירחים - מייחסים לקץ הקולנוע ששווה משהו, הוא בעיקר קץ הקהל.

רקוויאם לוודאות

לגבי דבר אחד אין לי שום ויכוח עם שלח: טפירו באמת היה צריך לוותר על המהלך האחרון נגד אשקלון. בעצם לגבי שני דברים, כי אני מסכים גם שפעם ידעת בדיוק מתי מגיע סרט חשוב. איך? ובכן, בעיקר לפי זה שסרט היה מגיע.

אחת הסיבות לכך שאני עדיין משתמש במרכך ושלח כבר לא, היא שאני צעיר יותר. אבל אפילו אחד כמוני, שהכיר את פליני, טריפו וקורסוואה רק בסינמטקים ובווידאו, זוכר איך פעם היו סרטים שהיו אירוע. אבל אם היום אין, אני בכלל לא בטוח שזה בגלל הסרטים.

לפני שנדון במה שקרה לקולנוע, הנה רשימה חלקית מאוד של אשכרה-סרטי-מופת שיצא לי לגלות רק בשנה האחרונה, וכשאני אומר "לגלות" אני מתכוון גם לראות באיחור וגם לחשוב שהם ממש אחלה:

1. "רקוויאם לחלום", 2000, ה"קאובוי של חצות" של המילניום השלישי. "קאובוי של חלום" אם תרצו, ולמה שתרצו.

2. "מוכה אהבה", 2002, ואני יודע מה אתם חושבים על אדם סנדלר. זה כי אתם טיפשים, אגב.

3. "בחורה טובה" (2002) ו"בחברה טובה" (2004), שום קשר חוץ מזה שהראשון מוכיח שג'ניפר אניסטון למדה לשחק, והשני שדניס קוויד לא שכח איך.

יכולתי להמשיך ככה, אבל אני מניח שזה מספיק כדי להבהיר את הנקודה: אם אני, מבקר קולנוע שמקבל בדי.וי.די את הסרטים שהוא לא מוזמן אליהם, מפספס כל כך הרבה קולנוע נהדר בזמן אמת - מה זה אומר על מצבו של הצופה הממוצע? אני אגיד לכם מה זה אומר: שהוא חרא.

פעם - והנה אנחנו חוזרים לתקופה שהקולנוע היה אירוע - החיים היו פשוטים. בשנות ה-50 כולם ידעו שהסרטים הכי טובים מגיעים מאיטליה עם הניאו-ריאליסטים שלה (שאולי נשמעים כמו חבורה של מתרוממים ממילאנו, אבל עשו קולנוע בן זונה). בשנות ה-60 זאת היתה צרפת עם הגל החדש, ובסבנטיז הפציע הדור הגדול ביותר של הבמאים האמריקאים, עם סקורסזה ואלטמן וקופולה וספילברג.

הבעיה של הקולנוע התחילה בשנות ה-80, כשהתוצרת האירופית נכנסה לנפילה חופשית וביפן קורסאווה התחיל להתעייף, ופתאום הסרטים החשובים היחידים דיברו אמריקאית. אבל בניגוד לנס הגדול של שנות ה-70 - והרבה כתוצאה מהקריסה של אולפני יונייטד ארטיסטס עם "שערי גן העדן" של מייקל צ'ימינו - הם שלטו גם בדולרית.

הרגע הזה, שבו הקולנוע ההוליוודי-מסחרי נשאר בודד בזירה, היה השבר הראשון בין הקהל לסרטים: הצופים המתוחכמים יותר, שהתרגלו להתייחס לסחורה אמריקאית כאל זבל, לא הצליחו להתרגל לרעיון שמעכשיו, הוליווד זה מה שיש. המבקרים מצידם בכלל לא ניסו, מה שהכניס את הקולנוע לאחת התקופות היותר מוזרות שלו: תקופת ה"שיט, בעצם זה היה אחלה סרט". ושלא יהיו לכם טעויות, התקופה הזאת עדיין נמשכת.

אנרכיה עכשיו

מבחינתי זה התחיל בטקס האוסקר של 1982. הייתי רק בן שמונה, אבל התעצבנתי לפחות כמו בן תשע וחצי כש"גנדי" המסריח גנב מ"אי.טי" הגדול את כל האוסקרים החשובים, ו"בלייד ראנר" בכלל יצא מושפל עם שתי מועמדויות מצחיקות (עיצוב, אפקטים) ושני הפסדים עצובים.

עכשיו, אחרי כל השנים, בואו נבהיר משהו: "גנדי" עדיין מסריח, "בלייד ראנר" הוא עדיין מסרטי המדע הבדיוני הכי גדולים - ו"אי.טי" מהכי גדולים, נקודה. לא מסכימים? זה לא משנה. גם כי מי שואל אתכם, וגם כי מאורעות 82' הם רק דוגמה. רשימת התגליות שמופיעה לעיל היא ההוכחה הכי טובה: אף אחד מהסרטים הנ"ל לא היה מועמד לאוסקרים הגדולים (להוציא מקרה אלן ברסטין, שהיתה מועמדת לפרס השחקנית על "רקוויאם לחלום" והפסידה), עשה כסף גדול או סתם הפך לקונצנזוס. אלה מהם שכן מקבלים היום ריספקט הפכו לחשובים רק בד.וי.די או אחרי שידור מתוזמן היטב בטלוויזיה - וזאת בדיוק הבעיה הכי גדולה של סרטים כמו "רקוויאם" ו"מוכה אהבה". הם נעשים בתקופה שבה מבחינת הצופים, זה בסדר גמור לוותר על סרטים.

אם דעיכת הקולנוע הלא אמריקאי היתה הסיבה הראשונה לנתק בין הצופים לסרטים, הרי שהקידמה עצמה היא הסיבה השנייה. זה התחיל בקטן עם הווידאו, זה ממשיך בגדול עם הדי.וי.די, ואני בכלל לא רוצה לדבר על שיתוף קבצים: פעם סרטים היו אירועים, כי אם לא הלכת לראות את החדש של פליני כשהוא יצא בקולנוע, היית צריך לחכות שלוש-ארבע שנים עד שהוא היה עושה סיבוב בסינמטק. כעבור שניים-שלושה עשורים הוא היה משודר בערוץ הבודד, וזהו. נשארו רק תהומות הווידאו. ובאופן אירוני, דווקא כשהווידאו עצמו הופך למשהו שגורם לילדים לשאול "מה?", זה בדיוק המקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו.

כשאין לך חמישה-שישה קליברים אירופיים שמייצרים מהומה קולנועית מדי שנה, כשבהוליווד עובדים רק עם גאונים שגם יודעים מה זה כסף (כאילו, בגלל זה קופולה לא עובד כבר 20 שנה), כשהראש של המבקרים עדיין בתחת של שנות ה-70 וכשסרט שלא הלכת אליו היום מופיע אצלך מחר בדי.וי.די או על המחשב, אתם יודעים מה מקבלים? את מה שהתנ"ך מכנה "איש הישר בעיניו יעשה", זה מה.

כשכל דביל עושה מה שבא לו, סרט לא יכול להפוך לאירוע בלי לעמוד בשלושת התנאים הבאים:

1. תמיכה מצד המבקרים החשובים, למשל מהסוג שטרנטינו קיבל ב"כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה".

2. זכייה בכמה פרסים רציניים, רצוי אירופיים לצד אמריקאיים - המודל המושלם הוא הזכייה של "סקס, שקרים ווידאוטייפ" בפסטיבל קאן בסוף שנות ה-80 - כי האירופים יודעים מה זאת איכות. אפילו אם הם לא עשו סרט טוב מאז שנות ה-60.

3. יציאה לאקרנים כשהקהל רעב בדיוק לסחורה הספציפית שהסרט מספק, אחרת הוא ילך למזווה הגדול של הדי.וי.די - לא משנה כמה הוא טוב.

הסרטים שהזכרתי כאן, שניים של טרנטינו ואחד של סטיבן סודרברג, הם לא בחירות מקריות: הם פשוט הדוגמאות היחידות שעולות לי בראש כשאני חושב על סרטים שגם נעשו ב-20 השנים האחרונות, גם הפכו לחשובים בזמן אמת - וגם הגיע להם.

בסדר, אז היו עוד כמה. ב-84' "אמדאוס", ב-99' "אמריקן ביוטי", כאלה. אבל בינתיים, עם כל שנה שעוברת נופלים בין הכיסאות של כולנו יותר ויותר סרטים שצריכים להיות חשובים. יכולתי להזכיר את "רוצחים מלידה" ו"רומן על אמת" ו"עיר החטאים", ואלה רק היחידים שקשורים איכשהו לטרנטינו, אבל במקום זה בואו נדבר על "אליזבטאון" - אולי הסרט החשוב הכי לא חשוב של השנה.

סרטי אשמורת

בעצם בואו לא נדבר על "אליזבטאון". על מה יש לדבר עם הכנסות של בקושי 20 מיליון דולר בקופות, ציון משוקלל של 6.4 במדד הגולשים של imdb.com  ו-30 אחוזי "אהדה" במדד המבקרים של  rottentomatoes.com? על איך שהצופים, שדווקא היו בסדר עם הבמאי קמרון קרואו ב"ג'רי מגווייר" ו"כמעט מפורסמים", שכחו באיזה עילוי מדובר ונטשו אותו אחרי "ונילה סקיי", עוד אחלה-סרט-רק-שלאף-אחד-לא-אכפת? על כמה שהמבקרים דבילים?

זה מאוד פשוט. כל עוד יש בעולם בעיקר קולנוע אמריקאי, הסרטים היחידים שלא נתפסים כמסחריים, כלומר כנחותים, הם אלה שבאים מערבות הקולנוע האמצעי. לכן "סקס, שקרים ווידאוטייפ" ו"כלבי אשמורת" הפכו לאירועים בזמן אמת, בלי טובות מסינמטקים; לכן "בלייד ראנר", הפקת ענק הוליוודית, התגלה רק בזכות הסינמטקים; לכן לסרטים כמו "אליזבטאון", שנעשים בעידן שבו רק אנשים בלי חיי מין הולכים לסינמטקים, אין שום סיכוי להיות חשובים.

אבל זה בסדר, "אליזבטאון" ינצח. כמו אלף פספוסים לפניו, הקומדיה-דרמה-פנטזיה-קינה הנהדרת הזאת על בנים ואבות תגיע לדי.וי.די ותתחיל לשוטט ברשת ותמצא את הקהל שלה, ובסופו של דבר תהיה חשובה במקום היחיד שבו הסרטים עדיין חשובים: בלבבות של הצופים. כלומר, אלה מהם שלא קוראים הספדים של עיתונאים קירחים.