שלום מרים רות. הסיפור שלה הוא הסיפור שלנו
"הייתי נכנס לחדר השינה של הפעוטות ופותח באותו ריטואל קבוע וידוע מראש. האם קיוו ילדיי שערב אחד ישתנה גורלם של הבלונים?". אבא עדי אהרוני, שמדי לילה נפרד מחמישה בלונים, ביקש להיפרד כאן גם ממרים רות, שהעניקה לו את ילדותו השנייה
אני שייך לדור שגדל על "איה פלוטו", "סיפורים לניבי" ו"שיר הגדי". משנולד בני הבכור מיהרתי לרכוש את ספרי ילדותי, כדי להתחיל איתו את ילדותי השנייה. משיחות עם הורים צעירים אחרים, ובשיטוט בין מדפי הספרים נוכחתי לדעת שמאז ילדותי הראשונה נוספו עוד ספר או שניים לרשימת הקריאה. וכך, יחד עם ילדיי גיליתי גם את מרים רות, ושלושה מספריה הפכו לאורחי קבע בביתנו, ולחלק מהטקס היומי לפני השינה.
כמו אצל כל פעוט ממוצע, גם אצלנו עלתה הדרישה לשמוע אותו הסיפור ערב אחר ערב. משפתחתי ערב אחד במשפט "אמא של רותי הביאה מתנה", ידעתי שנגזר דיני לשנן לדור הבא מדי ערב בשנים הקרובות את אותו הסיפור שוב ושוב.
האם קיוו ילדיי שערב אחד ישתנה גורלם של הבלונים? זאת לא אדע, אבל מצאתי עצמי ערב ערב נכנס לחדר השינה של הפעוטות ופותח באותו ריטואל קבוע וידוע מראש. יחד העפנו את הבלון הירוק אל על שוב ושוב, ניפחנו את הבלון הצהוב, ושרטנו את דפי הספר והבלון הסגול. חיבקנו חזק חזק את הבלון הכחול, ונופפנו לשלום בסוף כל ערב לבלון אדום ודמיוני שריחף מעלה מעלה עד לתקרת החדר. מדי פעם שיכללנו את ההצגה, ואילתרנו מעט, אבל כמו טקס הדלקת המשואות ביום העצמאות, גם הטקס הלילי נותר כמעט ללא שינוי.
אדרנלין וקפיצות לפני השינה
סיפור לפני השינה מטבעו מעביר את הילד מעולם מלא אדרנלין וקפיצות, לשלב של רגיעה שתסייע בעדו להירדם ומהר, כדי שלאב הממוצע יהיו לפחות 10 דקות לעצמו (בניכוי של "אבא פיפי", "אבא חיבוק" "אבא אור" ו"אבא אמא"). ובכן, באיזה טון מרגיע ניתן להקריא את השורה האלמותית "והנה ופתאום, בום טרח, מה קרה?" בכל ערב עלו מחדר הילדים קולות צחוק מתגלגל של אב ובן, עת נפרדנו לשלום מכל בלון, והשינה נפרדה מעלינו גם היא.
באחד הערבים ניסיתי לשנות מעט את האסטרטגיה ולקראת סוף הסיפור עברתי לטון מונוטוני: "שלום שלום בלון אדום", אמרתי וחזרתי על עצמי שוב ושוב, עד שהעיר אותי בני בצהלות שמחה: "הבלון כבר עף אבא, אפשר עוד סיפור?"
אם קיוויתי שבעזרת סיפור נוסף אגיע אל המנוחה והנחלה, הרי שהבחירה שלי הוכחה כטעות. יחד עם אופיר, שחף, לירון, יהב ("מה, יהב מהגן שלי בסיפור?"), צור ואלית, יצאנו לחפש תירס חם. הבלונים זה מכבר נגוזו, ואנחנו, בקצב הבים בם בם איבדנו כל סיכוי להרדים את הילדים. יחד יצאנו למסע מהמיטה למטבח, יחד כעסנו על אופיר, שלא סיפק את הסחורה, ויחד שמחנו שסבא בא בסוף עם הרבה תירס חם ויכולנו ללכת לישון עייפים אך שבעים.
כשהגענו ל"בית של יעל" נרגעו מעט העניינים. מרותקים עקבנו אחרי יעל בניסיונותיה למצוא לה בית שיהיה רק שלה. קצת דאגנו ביחד כשמצאה יעל את הארגז. "מה יקרה?" שאלתי את הילדים, "אם ישימו עוד ארגז על הבית של יעל כשיעל בתוכו?". סוף טוב הכל טוב, ולמחרת בנינו יחד בית לתפארת מתחת לשולחן, בלי שאמא תקפל את המפה.
לשמחתי הצלחתי להנחיל לילדיי את אהבת הספר. ערב שעובר בלי סיפור לפני השינה הוא ערב לא שלם, ותירוצים על עייפות או יום קשה בעבודה לא מתקבלים בהבנה. ילדינו גדלים, הספרים מתחלפים, ויחד איתם אנו נודדים בין העולמות הקסומים של מאיר שליו, מרים ילן-שטקליס, דויד גרוסמן, לאה גולדברג ועוד רבים וטובים. ועדיין, מדי פעם אנו חוזרים אחורה גם אל מרים רות, אל ילדותי השנייה, לסיפורים שהפכו חלק משגרת יומם של ילדינו. ובכל יום הולדת, בלון תורן מתפוצץ וגורר אחריו את המשפט: "אל תצטער רוני רון, זה סופו של כל בלון".
עיניים שובבות ומוח חריף
לפני כשנתיים וחצי סגרנו מעגל. יצאנו לחופשה בבית ההארחה של קיבוץ שער הגולן. לאחר שביררנו במזכירות הקיבוץ, קיבלנו הוראות כיצד להגיע לביתה של הסופרת מרים רות. אמא, שלושה ילדים שווי נפש, ואבא אחד נרגש לרגל המפגש הצפוי. בקיבוץ מעט היססו כיוון ש"היא לא במיטבה" כפי שניסחה זאת אחת החברות, אבל אנו ניסינו את מזלנו בכל זאת.
נקשנו בעדינות על דלת ביתה של מרים, וכשנקראנו להיכנס, עמדנו מול אישה מאירת פנים, בעלת עיניים שובבות, חיוך רחב, ומוח צלול וחריף. ביקורנו אצל מרים ארך כחצי שעה, שבמהלכה דיברה עם הילדים בגובה העיניים, התלוצצה איתם, וגילתה להם איך נולד סיפור: "קודם חושבים את הסיפור בראש", אמרה, "אחר-כך מספרים אותו לילדים, מורידים את הקטעים הלא טובים, מוסיפים את מה שהילדים אומרים שצריך, משנים, ואז כותבים. והנה סיפור".
דיברנו על חייה בקיבוץ. על ימיה הראשונים בבקעת הירדן, החום והיתושים, על רון שגדל והיה לטייס קרב, סיגלית, שכמדומני היתה למורה (וסליחה אם איני מדייק), וצור ואופיר ורותי ואלון ושחף, שכולם ילדים אמיתיים, וכולם גדלו ועזבו את הקיבוץ.
דיברנו עוד, עד שהגיע הזמן להיפרד בלחיצת יד וחיבוק עם שלושה ילדים שקצת מתביישים, ואבא ואמא, שוב ילדים, שמאוד מאוד מתרגשים.
אמש חזרנו שוב אל הסיפורים שלה, אלא שהפעם הפרידה מכל בלון היתה עבורנו גם פרידה ממרים.
