סגול בועט

זה מזכיר עמוד אחורי בעיתון, בסגנון שאהוב כל כך על עורכי הלילה הוותיקים. בתמונה גדולה וצבעונית רואים צמד קשישים מלבינים, לופתים זה את זה באחיזת איתנים, תחת הכותרת הדביקה: "שני האחים/הדודנים/החברים נפגשו אחרי 50 שנה". והקורא מזיל דמעה, וריח יידישקייט באוויר, והכל טוב. זו האסוציאציה הראשונה למראה היצור המוזר הזה, שנקרא "תקליט חדש של דיפ פרפל" (או "סגול כהה", בלשון האקדמיה).

נפתח בבשורות הטובות: הרוקיסטים הקשישים עשו תקליט לא רע בכלל. די בועט אפילו, פה ושם. מסחרי בהחלט, שלא תטעו, ולא ממש כזה שיפרוץ גבולות במוזיקה כמו שעשו החבר'ה לפני שלושים שנה ויותר. אבל בהחלט כזה שיצלח בקלילות את מבחן האוטו (הניעו את הראש בחוזקה מעלה-מטה תוך ניסיון לא לעשות תאונה) ומבחן פאב החיילים (אחי, איזו מוזיקה סבבה, בנאדם! מה? מה? אני לא שומע!).

לאלו שמצפים לשמוע את דיפ פרפל ה"היסטורית", מצפה אכזבה. קודם כל, משום שהליינאפ, בפעם ה-300, התחלף לו. למעשה, נותרו שלושת חברי הלהקה הוותיקים – הסולן איאן גילאן, המתופף איאן פייס והבסיסט רוג'ר גלובר. אליהם נוספו שניים – הגיטריסט סטיב מורס, שהוקפץ להחליף את ריצ'י בלקמור האגדי שפרש בעצבים, והקלידן דון איירי, שהגיע לשמש כאצבעות מחליפות לג'ון לורד הנפלא.

ללֶניה זה לא הכל

לפני שנגיע לאלבום החדש, כדאי לעצור ולתת הסבר קצר, לטובת מאזיני גלגל"צ, המשוכנעים ששני השירים היחידים של דיפ פרפל הם "ללניה" השקט ו"המנון" (ANTHEM) המלודי. אלה, יש להבהיר, שני השירים הכי לא מייצגים של הלהקה. שוב, הרדיפה אחרי המיינסטרים הקליט עושה עוול לאחת הלהקות המדהימות ביותר בהיסטוריה של הרוק, שסייעה להזריק לתוכו את המונח "כבד" (יחד עם לד זפלין, כמובן).

פרפליסטים מושבעים יספרו לכם שללהקה בשיאה היו שתי תקופות: זו של סוף שנות השישים, שבה עדיין כיכב הסולן רוד אוואנס, שבה שילבה רוק, מלודיה, מוזיקה קלאסית ועוד (כן, משם לקוחים "ללניה" ו"המנון", וכן – יש שם שירים טובים הרבה יותר, רוצו לשמוע לבד). הלהקה הוציאה שלושה אלבומים יפהפיים – ואז ביצעה סיבוב חד לתקופה השנייה. איאן גילאן הצווחן (זה מהאלבום שבו אנו דנים) הובא כדי להחליף את אוואנס השמנוני, הבסיסט גלובר החליף את ניק סימפר הרכרוכי – ותקופת הרוק הכבד נולדה. זהו העידן של "עשן על המים", "לילה שחור", "ילד בזמן" ועוד ועוד. אם אתם רוצים להנות ממנה כמו שצריך, רכשו בזריזות את ההופעה החיה "Made In Japan", אחת מהופעות הרוק הטובות של כל הזמנים מ-1972. גם התקליט "Machine Head” נחשב לאחת מאבני הבסיס של הרוק הכבד, לפני שהאחרון הידרדר למפלצת של סולואים וצווחות סתמיות.

כל זה הסתיים באמצע שנות ה-70. איאן גילאן פרש בפעם הראשונה, ומאז ניסו החברים ב"דיפ פרפל" הרכב אחר הרכב בניסיון לטעום שוב את התהילה. כדי לחסוך זמן, לא נמנה את כל 800 ההרכבים והסולנים (הם היו גם אצלנו, בפארק הירקון, כשהסולן היה בחור צעיר ששמו פרח מזכרוני. אבל היתה הופעה פיצוץ) – נאמר רק שההרכב של 2005 מספק את הסחורה.

זה כל הקסם

"Rapture Of The Deep” הוא אלבום שיכול לשבת יפה על כל מדף רוקיסטי שמכבד את עצמו. הוא נפתח בשיר "Money Talks” המופתי, שכבר מסמן את הכיוון: יחידת הקצב הנפלאה של פייס את גלובר, שעליה יושבים הגיטרה החשמלית המדויקת של מורס והקלידים של איירי – ומעל הכל, הקול. הצווחה האדירה של איאן גילאן, שמשדרת צמרמורת של תענוג לכל מי שלבו חפץ במה שתואר בלצון בסרט ספיינל טאפ כ"עוצמה ה-11 של המגבר".

רצף השירים הטובים נמשך, כמעט בלי נפילות (אחת, מעצבנת במיוחד, ממתינה בשיר מספר 5, "Clearly Quite Absurd”, שנשמע כמו בון ג'ובי רע), ושיאה בשיר הנושא של האלבום ובשיר "Don’t Let Go", שמזכיר את הזמנים הטובים ומהווה סינגל לא רע לכל הדעות – לידיעת תחנות הרדיו שבהן עדיין משדרים רוק, לפעמים.

מילה על הגיטרה של מורס. הבחור עושה את העבודה, אם כי לי חסר קצת הצליל "המלוכלך" של בלקמור, שידע להרביץ עבודת כיסוח נאה יותר. גם הסולואים, גיטרה וקלידים כאחד, לא ארוכים כמו בשנות ה-70. החוקים המסחריים של היום מכתיבים מספר תיבות מוגבל.

ולסיום, כמה מילים על "הרוח הרוקיסטית", אותה אחת שנדמה שכמה אמנים ולהקות כבר שכחו מהי: בראיון לאתר מעריצים סיפר המתופף של פרפל, איאן פייס, שהעבודה הבסיסית על האלבום החדש נמשכה כשלושה שבועות, מכתיבה ועד הקלטה. שלושה שבועות? בעידן של מיקסים ורמיקסים ודאבינג ושמאבינג? פייס התפלא על השאלה. "את כל האלבומים הגדולים שלנו הקלטנו ככה, עוד מ'Machine Head' בשנות ה-70", הסביר. "תראו, אפשר לעשות עוד ועוד הקלטות של השירים, שוב ושוב ושוב, 15-20 פעם, עד שזה מנוגן מושלם. ואז אתם מקבלים טרקים מושלמים, משעממים ומעצבנים. הקסם היה שם בטייק הראשון, שבו הכל היה חדש וטרי. זה הולך לאיבוד בהמשך. אין לזה לב ונשמה".