שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שר החינוך
    "שר המלחמה" ו"המחנכים" הם שני סרטים שמנסים להיות גם קלילים ומהנים וגם פוליטיים, כמעט רדיקליים. למרבה ההפתעה, למרות כמה נפילות, שניהם די מצליחים במשימותיהם

    אתם יודעים מה מבאס בסרטים מיינסטרימיים שמנסים להיות גם פוליטיים? הם כמעט תמיד משתפנים בסוף. הם יספרו לכם בשמחה ובששון על מישהו שחי מחוץ לחוק, בעל אידיאליים קיצוניים, שמהתל בקונבנציות החברתיות, הם יגרמו לכם להזדהות איתו, אבל לעיתים רחוקות הם יתנו לו לצאת מהעסק בלי עונש. זהו דרכו של הקולנוע הממסדי להעמיד פנים שהוא גם חצוף, ומכאן פונה לקהל צעיר ומתוחכם, אבל גם מגן בסופו של דבר על הסדר החברתי הקיים, לא מטלטל את הספינה, לא יוצר פרובוקציות.

     

    המרד בקולנוע המסחרי הוא תמיד רק תקופה מוגבלת בחייו של הגיבור. לבסוף הוא יתביית, יתמסד ויתברגן. או שייכנס לכלא, שם יצטרך לעבור סוג של חינוך מחודש, או הארה. או, לפעמים, ימות. הקולנוע יודע שיש משהו מיתי והרואי במוות, משהו שהופך גיבורים פרינג'יים לקדושים מעונים (ע"ע "בוני וקלייד" או "תלמה ולואיז"), אבל בעיניי יש משהו ותרני ומתפשר בלהרוג את הגיבור שלך רק בגלל שהוא פעל מחוץ לחוק. דווקא להשאיר אותם בחיים היה הופך את הסרט לניהיליסטי יותר. אם הגיבור המהפכני נותר גם בחיים וגם מהפכן, תצאו מהקולנוע בתחושה שיש למהפכה עתיד, ושהיא לא נקטעה.

     

    אבל קולנוע מסחרי, הוליוודי או לא, אוהב מהפכנות כאקססורי אופנתי, לא כערך אידיאולוגי. אפילו להפך: מהפכנות מבהילה אותם. לכן כל כך הופתעתי מהסופים של שני סרטים מאוד חביבים שעולים השבוע למסכים: "שר המלחמה" האמריקאי ו"המחנכים" הגרמני. שניהם היו ממש לא רעים במהלך הצפייה, אבל ידעתי, פשוט ידעתי, שהסרטים יתנקמו לבסוף בגיבורים שלהם. למה? כי ככה הרגילו אותי. הייתי בטוח שהגיבורים ייהרגו או ייכלאו, ושהיוצרים ינמקו את ההחלטה הזאת בנימוק "כי ככה זה בחיים. המשטר מדכא מהפכנות". לכן, מה גדולה היתה הפתעתי שבשני הסרטים ציפיותיי לא התגשמו. הופתעתי לטובה. לא אספר כמובן, מה קורה למי בסוף, מי שורד ומי לא, מי נתפס ומי לא, מי מנצח ומי מפסיד, את זה תראו לבד. אבל מבחינה אידיאולוגית שני הסרטים האלה מפגינים אינטגריטי מרשים למדי, גם אם בדרך הם עושים כל מיני זגזגים מתסכלים.

     

    "המחנכים", החביב יותר מבין שני הסרטים, הוא סרט גרמני די מקסים על שלישיית אקטיביסטים שמנסים להילחם בבורגנות השבעה באמצעות שלל אמצעים הנמצאים על הגבול הדק והפריך שבין מעשי קונדס תמימים ובין טרוריזם מסוכן. הם פורצים לבתים של עשירים, לא גונבים דבר, רק מארגנים להם מחדש את הרהיטים ומשאירים פתק "ימי השפע שלכם הסתיימו". ככה הם רוצים להפיל חרדה על העשירים, שיהיו מודעים לפער המעמדות בעולם, ושיבינו שלפער הזה יש מחיר חברתי. באחת הפעולות האלה, כשהשילוב בין אדרנלין הפעולה והורמוני החרמנות מערפל את שיקול דעתם, נתקעת השלישייה עם איש עסקים חטוף.

     

    עד כאן היינו בסרט צעיר, עדכני מאוד, מעודכן פוליטית ומבוים בזריזות ובחן רב. מכאן מתחילה המערכה השנייה, האיטית יותר, שבה מנסה השלישייה להבין מה לעשות עם בן הערובה שנפל בטעות לידיהם. מן הסתם, בדיוק כמו ב"גן עדן עכשיו", הם מתפצלים לשלוש גישות: הזדמנות להקצין את המאבק, להוכיח את רצינותם המהפכנית על ידי מעשה טרור אמיתי, קרי הרג; או לברוח מכל העניין, ולהבין שהמשחק הזה יצא משליטה; או לנסות להתמקח, למצוא דרך של שלום להביא את התסבוכת הזאת לסיומה. בדרך מנהלים הארבעה דיונים ערכיים מנוסחים היטב. הסוף כאמור, הפתיע אותי. הוא נשאר נאמן לרוח הסרט, חצוף, שנון ולחלוטין משוחרר מכבלי הקונבנציה.

     

    "שר המלחמה" הוא סרט שאפתני יותר, אבל גם משונה יותר. ביים אותו אנדרו ניקול, יוצר נפלא בעיניי (סרטו "מה קרה בגטקה" הוא יצירת מופת קטנה שמעולם לא זכתה להכרה הראויה לה). סרטיו כבמאי וכתסריטאי, כולל "המופע של טרומן" ו"סימון", עוסקים בדורסנות הטוטליטרית של העולם המודרני, בייחוד בדרך שלהם למחוק זהות אינדיבידואלית ויצירת סכיזופרניה כלל עולמית. "שר המלחמה" שונה מהם, אבל הוא פועל בעולם דומה, גם אם העלילה עכשיו מציאותית ולא עתידנית. ניקולס קייג' מגלם סוחר נשק. הוא מתחיל במכירת רובי עוזי לגנגסטרים בברוקלין, ומסיים במכירת מסוקים וטנקים לדיקטטורים באפריקה. בדרך הוא משקר, מועל, בוגד ומזייף. והוא הגוד-גאי של הסרט!

     

    מדובר בסרט מעט משונה: אין לו עלילה ממשית ויציבה, רק רצף כרונולוגי של אירועים, וניקול מנסה להדביק אינפורמציה דוקומנטרית מתוחקרת על סיטואציות בדיוניות. יותר מזה, הוא מדגיש את המלאכותיות של סרטו על ידי שימוש מודע לעצמו של המצלמה וההעמדה. יש משהו מנוכר ותיאטרלי בכל שוט וסצינה, שתמיד מעוצבים באופן מדויק. אתם תמיד מרגישים שאתם בסרט, לא נסחפים פנימה, והקריינות התמידית של דמותו של קייג' שומרת אתכם במרחק סביר מהזדהות ממשית איתו. אבל כמו בסרטי הגנגסטרים, שבהם אנחנו מריעים לפורעי החוק ולא למגיניו, גם כאן יש בנו רצון מזוכיסטי משונה שהגיבור יצליח, למרות שסצינת הכותרות (המבריקה) מבהירה לנו טוב מאוד שההצלחות שלו הן המוות שלנו ושל ילדינו.

     

    במידה מסוימת, "שר המלחמה" (או "שר של מלחמה", אם התרגום לעברית היה שומר על שיבוש הלשון מהשם המקורי) מזכיר קצת את "תחייה ותהייה". יורי, דמותו של קייג', מתחזה ליהודי כדי להגר מאוקראינה לאמריקה. ובאמריקה הוא צריך להמשיך ולהתחזות ליהודי כדי לשגשג (ואחרי שמשמרות הצדקנות המקומיות יגמרו לטפל ב"גן עדן עכשיו", אולי הן יפנו מבט לכיוון "שר המלחמה" וישכנעו את הציבור שמדובר בעצם בסרט אנטישמי). הסרט הארוך מדי הזה רחוק מלהיות מושלם. לרגעים מצמרר כמה שהוא מפספס (והבחירות המוזיקליות שלו מזעזעות), ולקראת הסוף הוא גם מתחיל לחזור על עצמו. אבל, וכאן אני חוזר על עצמי, הסוף שלו פוגע בול במטרה. במסווה של סרט הוליוודי יקר, מסוגנן ורב כוכבים, יש כאן כתב מחאה די מרשים נגד מירוץ החימוש ומדיניות החוץ האמריקאית. זה לא "הסינית" של גודאר, אבל במושגים הוליוודיים זה הישג.

     

    עוד ב"סינמסקופ": קרב ה-די.וי.די בין "מלחמת הכוכבים" ל"מלחמת העולמות" ועוד - בגיליון "פנאי פלוס"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים