פרץ בשפת הפריץ

כבר היינו בסרט הזה בדיוק עם דוד לוי. אבל בישראל 2005 לא יפה ולא מקובל לתקוף פוליטיקאי רק משום שהגיע מעיירת פיתוח, או כי הרקע שלו אחר, או משום שהוא - הס מלהזכיר - ממוצא מזרחי. אז הגזענות מוצאת לעצמה נתיב אחר. וכך, גם אחרי שראינו איך המדינה שורדת עם שר חוץ שנעזר במתורגמן בעת הביקור התורן בוושינגטון, ואיך נשיאי צרפת ורוסיה מצליחים לנהל את ענייני ארצותיהם הקטנות מבלי לדעת אנגלית, זו עדיין נתפשת בעינינו כחובה.

ומה יש בכלל בדרישה המטופשת הזאת לדעת אנגלית? הלא ישראל מדינה זעירה, דוברת עברית וערבית. אלו שתי השפות הרשמיות שלנו - שפתם של היהודים ושפת הערבים אזרחי המדינה והשכנים. ממילא לאנגלית אין פה דריסת רגל טבעית. אז מדוע דווקא היא זכתה בכבוד? כי אנגלית זו שפת האימפריה, ומכאן שהיא גם שפת הכוח. וככל שהדבר נוגע לנו, לא לשלוט ברזי השפה הזאת זה חולשה ובושה. כי פה זה הגולה ואלה הם חוקי הגולה: מנהיג השבט, כדי להנהיג, חייב להיות מקובל על הפריץ, לקבל את אישורו וברכתו. והפריץ של הכפר שלנו מדבר אנגלית. 

העברית הטובה מייצגת את הקשר של היהודי המודרני עם היהדות מאז ומעולם, ואת הבחירה של העם היהודי היושב בציון בדרך ייחודית, נבדלת, עצמאית. דווקא העובדה שרוב הישראלים לא יודעים ערבית מסמלת את ההתנכרות שלנו כלפי חלק ניכר מאזרחי המדינה, כלפי שכנינו וכלפי המרחב הגיאוגרפי בו אנו מתקיימים, וגם את התנכרותם של חלקים מן האוכלוסייה, יוצאי מדינות ערב, כלפי ההיסטוריה הפרטית שלהם.

בכל הקשור ליחסינו עם העולם, נשארנו הילד הקטן שרק רוצה חיבוק ושיבינו אותו. אבל בפוליטיקה העולמית לא מחבקים ואין חיבוקי חינם. ישראל מנהלת כבר שנים מדיניות שערורייתית שמרחיקה ומבודדת אותה מהעולם המערבי. האבסורד בכל זה הוא שככל שאנחנו מבודדים יותר, כך הדרישה לדעת אנגלית גוברת; אם אנחנו כבר מתעקשים להתנהג כמו הבריון של האזור, לפחות נעשה את זה בליווי הסברה מנצחת, באנגלית שוטפת ובלי גמגומים.