שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    מפלגת מצב רוח

    כשם שהקפיצה מהעבודה לליכוד עברה דרך ד"ש, הקפיצה מהליכוד לעבודה עשויה להיעצר אצל שרון. גם המפלגה הזאת עשויה להתפוגג, אבל את שרון זה לא מעניין - הוא רוצה היסטוריה כאן ועכשיו

    ב-1977 פרש אריאל שרון, אז אריק מלך ישראל - האיש שצלח את התעלה והצטלם, ראשו עטור תחבושת, על אדמת אפריקה - מן הליכוד, ורץ בראשות רשימת "שלומציון" לכנסת. "אנו רואים את עצמנו כמופקדים על הגדרה מחדש של ערכינו הלאומיים", אמר שרון כשהקים את המפלגה (וניהל עם יוסי שריד מגעים להצטרפות), "ומאמינים שנוכל לסחוף את העם כולו". זה נגמר, כזכור, בשני מנדטים.

     

     

    אבל באותה מערכת בחירות ממש יצרה מפלגת "מצב רוח" חדשה - שארבע שנים אחר כך כבר התפזרה לכל רוח - את המהפך הפוליטי הראשון בתולדות ישראל. ד"ש קמה מתוך תנועת מחאה (שינוי), אישים שהצטרפו מבחוץ למערכת ושברים של תנועות קיימות (המרכז החופשי של שמואל תמיר). התרומה העיקרית שלה היתה בכך שאפשרה לציבור של 15 מנדטים, שמאס בשלטון העבודה ורצה להביא לביטוי את זעמו על מחדל יום הכיפורים, לתת לכך ביטוי בקלפי - מכיוון שהרוב המכריע של חבריו לא העלו על דעתם להצביע ליכוד. יחד עם השינוי הדמוגרפי בישראל, נוצר מצב שבו בסופו של יום נדהמו רבים ממצביעי ד"ש לגלות שהעלו את מנחם בגין לשלטון – והחלו שלושים שנה של שלטון ליכוד, שהופרעו רק בתאונות מקומיות ב-1992 ו-1999.

     

    כל הסיפורים האלה רלוונטיים בניסיון ראשוני לנתח מה יקרה אחרי הרעש הטקטוני שיצרה הודעת הפרישה של שרון מהליכוד. מפלגות של איש אחד התפוגגו כאן בזו אחר זו – בן גוריון, דיין, ויצמן ושרון - רשימה חלקית של אנשים פופולריים שאספו בקלפי שניים-שלושה מנדטים. הן השפיעו באמת רק באותם מקרים שבהם היה בהן שסתום: הן אפשרו לציבור גדול יחסית לבטא משהו, שמחסומים של הזדהות פסיכולוגית ושבטית מנעו ממנו לבטא אותו אחרת. כשם שהקפיצה מהעבודה לליכוד עברה דרך ד"ש, הקפיצה מהליכוד לעבודה עשויה להיעצר אצל שרון. מצד שני, המהפך האמיתי לא היה בסופו של דבר במפלגה החדשה, שאורך ימיה לא חצה את הקדנציה השנייה, אלא בשינוי דמוגרפי או תרבותי עמוק.

     

    סקר סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" מבטא מהפך שכזה: הוא מנבא לשרון 28 מנדטים, ומנגד לגוש השמאל (עבודה בראשות עמיר פרץ, מרצ והערבים) עלייה של כששה מנדטים. כלומר, בחישוב נטו – בלי לעשות חשבון מדוייק מי לוקח מנדטים ממי – שרון יוצר את המפלגה הגדולה ביותר אך ורק ממנדטים שיאבדו לליכוד ולשינוי. מדהים עוד יותר הוא החישוב הבא: גוש המרכז-שמאל (עבודה, שינוי, מרצ והערבים) שווה בכנסת הנוכחית 51 מנדטים. על פי הסקר, הוא נשאר בדיוק בגודל הזה למרות פרישת שרון (בחלוקה פנימית אחרת), וכל המנדטים שמביא שרון, בחישוב נטו, באים מהימין.

     

    האמת, זה פשוט לא נראה הגיוני. אבל גם כדי להשיג פחות מזה - מעבר נטו של עשרה מנדטים, שיבטיחו לגוש הזה רוב חוסם בכנסת נגד ממשלת ליכוד-ימין - צריך לקרות משהו דרמטי. בואו נאמר שפרץ לוקח מהליכוד שניים-שלושה מנדטים במעוזים מסורתיים שלו, שנפגעו ממדיניות נתניהו ועכשיו אולי יהיו מסוגלים להצביע לעבודה. נשארו לפחות שבעה מנדטים, ששרון צריך להביא ממקום אחר. יש רק מקום אחד כזה, והוא שיכריע את הבחירות הבאות: הציבור הרוסי. מדובר בציבור שנאמנויותיו המפלגתיות אינן היסטוריות, וששרון נהנה בו מתמיכה עצומה, שרק אביגדור ליברמן מסוגל להתחרות בה. הוא לא יצביע לפרץ, אבל גם לא לנתניהו. אם יש את נפשכם לדעת מה יקרה בבחירות, תתחילו לקרוא עיתונים ברוסית.

     

    ועוד דבר: ב-1977, אחרי הכשלון, מצא שרון את דרכו חזרה לליכוד. בפעם הזו, אם תתפוגג מפלגתו לגודל של מפלגת המרכז - וגם זה יכול לקרות, אם ישכיל הליכוד להתעשת ולנהל מערכת בחירות מתוחכמת - איש לא ישכח ולא יסלח. המהלך הגדול שבו החל אתמול לא בהכרח מבשר מפץ מאריך ימים, ממש כמו מפלגתו, שלא ברור מה יהיה עליה ביום שאחריו. אבל את שרון עצמו זה לא מעניין: הוא רוצה לעשות היסטוריה עכשיו.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אורן אגמון
    עפר שלח
    צילום: אורן אגמון
    צילום: רויטרס
    שרון. רוצה לעשות היסטוריה
    צילום: רויטרס
    צילום: אורי פורת
    ליברמן. שרון צריך עצה ממנו
    צילום: אורי פורת
    מומלצים