עייפות החומר
קתרין הריסון ("כסא הקשירה") מתארת את היחסים בין המינים בסיפורים קיצוניים במיוחד. בספרה החדש, "אישה כלב ים", האובססיות של הגיבור המאוהב מעייפות, בסופו של דבר, את הקורא
באיי הים הצפוני, במקום בו השמש לעולם אינה מספיקה להאיר את החיים ולשמח אותם לפני שהיא נעלמת, במקום בו הקור מייאש וכלבי הים מרובים מבני אדם, מספרים אגדה שיש לה גרסאות רבות, אבל בתמצית היא נשמעת בערך כך: היה היה דייג, או צייד, או איכר. יום אחד, כשפסע לתומו על חוף הים, ראה עדר כלבי ים משתובבים ביחד, וביניהם – האשה היפה ביותר שראה מימיו. על החוף היתה מונח עורו של כלב ים, והאיש נטל את העור ורצה לקחתו הביתה. האשה התחננה בפניו שיחזיר לה את עורה, והוא סירב. במקום זה אמר לאשה, בואי לביתי ותהיי לאשתי. בצר לה הסכימה, מפני שלא יכלה לחיות בין בני-מינה בלי אדרת-עור ובין בני אדם בלי מגן.
הם חיו יחד שנים מספר בבקתה ליד החוף, ואף נולדו להם ילדים. אלא שבלילות היה האיש חש כיצד היא חומקת ממיטתו ויוצאת מן הבית ומשוחחת עם מן-דהוא בשפה שלא הבין כלל. יום אחד שכח האיש לנעול את המחסן בו שמר את העור מכל משמר, ובשובו הביתה מצא שהעור נעלם – ועימו האישה. לפעמים, כשילדיהם היו פוסעים על החוף, שחתה לעברם כלבת-ים שדגה בשבילם דגים צבעוניים והשליכה לעברם צדפים יפים.
וזה פשר שמו של "אישה כלב ים", The Seal Wife - של קתרין הריסון, ואכן יש בו אישה מסתורית שנעלמת ומדי פעם מתגנבים כלבי ים אל הדפים, אבל אין מדובר בעיבוד מודרני לאגדה, כי אם בפנטזיה קודרת מאוד על מקורות הבדידות והתשוקה של גבר אחד – ובהיענות האילמת ובהיעלמות של אישה אחת.
רודף העפיפונים
בשנת 1915, אלסקה היתה ערבת-השלג המסתורית הגדולה של העולם המערבי, מעבר להררי חושך, מעורסלת בערפילי אגדות צוננות, לגמרי בשולי התרבות. לאנקורג', אז עיירת ספר פראית, מגיע מתמטיקאי שהיה למטאורולוג, והוא אמור להקים תחנה לרישום וחיזוי מזג האוויר הקודר, האלים והקפוא. במלאכה הזאת הוא מצטיין עד כדי כך שהיא הופכת לאובססיה כשבדידותו מכריעה אותו, והוא בונה עוד ועוד עפיפוני ענק מרהיבים שמתרוממים לגבהים, מצייד אותם במכשירי מדידה עדינים ומדוייקים פחות או יותר ומקווה לדעת מה מתרחש שם בשמיים נטולי-אל, בין העננים.
בינתיים, על פני האדמה, הוא לא מצליח לקשור קשרי-קירבה עם התושבים המקומיים, בגלל פערים של השכלה או של השקפת עולם, בגלל שהם חסונים וארציים ממנו או בגלל שפשוט אינו יכול, כי הוא בוער בתשוקה מאכלת לאישה אחת, שאפילו שם אין לה בסיפור.
כל מה שאנחנו יודעים על האישה נחשף מתוך מבטו של ביגלו: היא אלאוטית, היא צעירה, הוא מוצא שהיא יפה בעיניו והכרחית לו, גופה נעתר לו וזמן מה היא שוכבת איתו בשקט, לא אומרת אפילו מילה אחת, וכשמעשיהם זה בזה מסתיימים היא מתרחצת ויושבת בשיכול רגליים ומעשנת.
ביגלו, שאנחנו אמורים לראות אותו כנציגה של תרבות מתקדמת יותר, אינו יכול לסבול את השקט המצמית הזה, אבל גם אינו יכול להינתק מן האישה או להפסיק לחשוב עליה.
כשהיא נעלמת, הוא נותר עם התשוקה, הבדידות שעל סף טירוף הדעת – והעפיפונים. ככל שהייאש גובר, העפיפונים משתכללים. המקומיים מתחילים לגלות עניין בביגלו, והוא מנסה לשכוח את האישה השותקת בחברתן של נשים אחרות, אבל נכשל – עד לעפיפון האחרון הנוסק לגבהים, עד לסופו של הספר הוא נכשל, והיא לא חוזרת.
האהבה שורפת (ולפעמים גם משעממת)
את קתרין הריסון אנחנו מכירים מ"הנשיקה" , ממואר מזעזע על גילוי עריות בין כומר לבין בתו הבוגרת, שמסופר מנקודת מבטה של הבת. עוד נחשפנו אליה ב"כסא הקשירה", רומן תקופתי שעסק בין היתר בנוהג הסיני לקשור את כפות רגליהן של נשים. באלה, וב"חשיפה" שטרם תורגם לעברית, התוודעתי ליוצרת שמנסה וגם מצליחה למפות את המישור הפוליטי של יחסי המינים בסיפורים קיצוניים שבהם המספרת הולכת עקב-בצד-אגודל אחר דמויותיה, ועצם הבחירה שלא להתערב במה שהן רואות ומה שהן יודעות, מאיר באור חדש גם את הפוליטיקה וגם את היחסים הללו.
כאן האור קודר במיוחד. בסוף הספר תדעו יותר מכפי שאי פעם חלמתם לדעת על אמנות חיזוי מזג האוויר בלידתה ובחיתוליה, תדעו המון על אלסקה בראשית המאה ותוכלו להעריך את מלאכת התחקיר היסודית של הריסון, כמו גם את יכולתה לטפל נכונה בפרטים הקטנים, שבהם, על-פי השמועה, מצוי אלוהים.
הצרה היא שהריסון אינה מוכנה לחלץ את מבטו של ביגלו מן האובססיה המצמיתה בה הוא נתון, והיא מחוייבת לגיבור שלה עד כדי כך, שהסקרנות שליוותה את תחילת הקריאה הופכת בהדרגה לשממון.
זה קורה כשמתברר כי העלילה לא מתקדמת כלל, והגיבור אינו יכול להיחלץ מן המעגליות של המסתורין: האישה האלאוטית לא תשוב, הגיבור אינו יכול שלא לעסוק בה, העיסוק בה הופך לשחזור של מבטים ומחוות חד-צדדיות, ובהיעדר אינפורמציה נוספת, מלבד מבטו-שלו, על האישה הזאת – הכל קצת הופך למעייף ומעיק.
אם תרצו, אפשר להגג על המוטיבים הפזורים בסיפור הזה וכיצד כל אחד מהם שזור סימליות מסורתית, גם היא חלק מן הפוליטיקה של יחסי המינים: הערגה הגברית הנוסקת לגבהים לעומת המעמקים שבהם נתונה האישה, המאבק בין עידן טכנולוגי לבין צורות-קיום קדומות יותר, הקולוניאליזם התרבותי של המערב הגברי לעומת מצבה של נשיות ראשונית, בראשיתית, על סף התוהו ובוהו. כל זה לא יתרום לתחושה, שמדובר בהחמצה גדולה ובתוכה כמה סצינות יפהפיות ומכמירות-לב בזרותן, והמון תיאורי נוף ואווירה מוצלחים ביותר. לקרוא? רק אם אתם מעריצים מושבעים של הריסון, של אובססיות או של עפיפונים.
בשביל מעריצים של הריסון
עטיפת הספר
מומלצים
