דברו בחילונית

השם הזמני שנבחר למפלגת שרון החדשה הוא "אחריות לאומית"; שם מגוחך, אם נזכור שהעומד בראשה ניהל מדיניות בלתי אחראית ובלתי לאומית. מתאים יותר השם "אדמה חרוכה". זה המצב שהאיש משאיר אחרי שהתנתק וגירש את המתיישבים שאותם יישב, אחרי שהתנתק והתנכר לבן שאותו הוליד, אחרי שהתנתק ממצע התנועה שאותה ייסד. לא מפליא שאחד מבעלי בריתו הוא חיים רמון, האיש שהשאיר אדמה חרוכה שוב ושוב: כמזכיר ההסתדרות שחק את כוחה; כשר הבריאות פגע אנושות במערכת הבריאות עד שהאזרח משלם יותר כסף עבור פחות בריאות; כראש מטה הבחירות של פרס ב-1996 תרם להפסדו מול נתניהו; כדמגוג בלתי נלאה הוביל לבזבוז מיליארדים על גדר "ביטחון" מסוכנת ומיותרת.

שרון נבחר להוביל לניצחון במלחמת אוסלו. בניגוד למנדט שקיבל פעמיים, הוא צירף לממשלתו את מי שגרם למלחמת

אוסלו, מינה אותו למשנה וביצע את מדיניותו המסוכנת. מדובר במלחמה שישראל הרשמית לא הכירה בה ככזו ובחובה לנצח בה. המאבק שהיה ושיהיה איננו על ההתיישבות ביש"ע, או של תושבי יש"ע על בתיהם. הוא על עצם הקיום וזכות הקיום של מדינת ישראל בארץ ישראל. הגדרה כזו של המאבק מחייבת שידוד מערכות ושינוי באסטרטגיה ובשפה שבהן משתמשים להצלת הציונות. האסטרטגיה שננקטה עד היום שגויה, ומשמשת נשק בידי מתנגדי הציונות.

הביטוי "חשבון נפש" מככב לעתים קרובות בשיח הציבורי, אם כי לרוב ללא כוונה אמיתית. הדוגמה הבולטת היא האופן שבו מתפקד המחנה שמימין לליכוד אחרי ה"התנתקות" ולקראת הבחירות. המגעים בין פלגי הציונות הדתית מוכיחים שלקח קיץ 2005 לא נלמד: שוב ח"כים ועסקנים מדברים גבוהה גבוהה על ארץ ישראל, אבל משחקים לידי שרון, שהוכיח שרק הוא יכול לבצע את מדיניות השמאל.

עוז לתמורה בטרם פורענות

המציאות שנוצרה מחייבת שידוד מערכות של המחנה הלאומי מול שתי מפלגות השמאל המתעוררות, זו של שרון וזו של פרץ. היא מחייבת עבודת צוות משותפת של הימין האמיתי. היא מחייבת שיתוף פעולה של אישים כמו בנימין נתניהו, עוזי לנדאו ואריה אלדד, שבכוחם להציב סכר מול הצונמי משמאל. היא מחייבת עוז לתמורה בטרם פורענות, כדברי מאמרו המפורסם של יצחק בן-אהרון לפני עשרות שנים.

רצח האופי וההסתה מצד השמאל הקיצוני, על ח"כיו ועיתונאיו, מטרתם לבודד את "המתנחלים": להוקיעם כמיעוט שולי המנסה לכפות רצונו על רוב הישראלים; להשמיצם כטפילים על חשבון ישראל וכמונהגים על-ידי רבנים קיצוניים, המנסים להפוך מדינה דמוקרטית נאורה למדינת הלכה חשוכה. אבל במקום להתלכד ולהציב חלופה אמיתית מול שרון ושאר השמאל, האסטרטגיה והשפה הננקטות על-ידי המחנה שמימין לליכוד נראות כמאבק על כיסאות בין מפד"ל א' למפד"ל ב', תוך התעלמות מרוב נאמני ארץ ישראל. ומדובר ב"חילונים", שאמנם לא כל-כך נראים בהפגנות הימין, אבל הם אלה שיכריעו בקלפי. הח"כים הדתיים שמימין לליכוד מתבשמים מסקרים המנבאים להם כ-20 מנדטים. האמת היא שאם ימשיכו בדרכם ויסרבו להעמיד בראשם את מי שהוכיח עצמו כבעל כושר מנהיגות ובעל יכולת לפנות גם אל הציבור שאינו חובש כיפה - תחזיתם תתבדה. אין מקום ל"עסקים כרגיל" ו"עסקנים כרגיל".

בעבר היה זה ח"כ אברהם פורז שגילה תבונה פוליטית וגדלות נפש, פינה את מקומו בראש שינוי לטומי לפיד, והביא להצלחתה הגדולה של מפלגתו. האם יגלו ראשי המפד"ל והאיחוד הלאומי תכונות חיוניות אלה, שבלעדיהן ימשיכו להתקוטט ביניהם על ציבור בוחרים מוגבל, במקום להצטרף למחנה אחד גדול מול שרון-פרץ-מרצ?

לא מבינים מפד"לית

במציאות הפוליטית בישראל, כשהקיטוב בין שמאל לימין מוצג - באופן שגוי ומגמתי - כחופף לקיטוב בין חילוניים לדתיים, יש חשיבות אדירה לשילובם של מועמדים חילוניים רבים במקומות בולטים במפלגת ימין. לעומת זאת, גיבוש רשימת ימין כמעט על טהרת הציבור הדתי (9 מבין 10 הח"כים הנוכחיים של האיחוד הלאומי והמפד"ל הם דתיים) וכמעט על טהרת המתנחלים רק יעמיק את התדמית הקיימת של הימין, תדמית המעוררת אנטגוניזם גם בקרב ציבור רחב של נאמני ארץ ישראל חילונים. ואלו הבוחרים שיכריעו את הכף, לשבט או לחסד. לא מיותר לציין שדווקא ציבור זה הוא רוב הבוחרים. רק גיבוש מחנה ציוני - מח"ץ - יכול לשמש כתובת להצבעתם של רבים, חילוניים ודתיים. המשמעות של אי ראיית צורך זה עלולה להיות אובדן ארץ ישראל.

המאבק נגד הטרנספר נכשל בין השאר בגלל שהגוף המוביל היה מועצת יש"ע. התמונה השגויה שהתקבלה הייתה כאילו

 המאבק הוא של יש"ע בלבד, ולא של מיליוני יהודים בתוך "הקו הירוק", שכביכול אין זה גם מאבקם. התייצבותה בקו הקדמי שירתה דווקא את תומכי הנסיגה, המנסים להציג את ההתיישבות כמיעוט מבוטל. המאבק נגד הגירוש נכשל בין השאר בגלל מאפיינים שגרמו לתחושת ניכור אפילו אצל הרוב החילוני התומך בהתיישבות: שפת הטיעונים הייתה "מפד"לית", ההפגנות היו ברוח "עוצו עצה ותופר", הסממנים הדתיים שלטו בכיפה, צעדת "יום פקודה" התחילה מקבר הבבא סאלי. כאשר אופי המאבק מנכר אפילו את הרוב החילוני ביש"ע, קשה לשדר לשאר הישראלים שמדובר במאבק של רוב הישראלים על מדינתם, ולא על "כיבושיה".

עוז לתמורה, כלומר שינוי האסטרטגיה והשפה, חיוני להצלחה. חלקים נרחבים ממגילת העצמאות, המסמך המוסכם והמשותף לישראלים, ושאין בו כמעט סממנים דתיים, יכולים לשמש כלי חשוב בשפה זו. בטרם פורענות, יש לשנות את הסגנון ולדבר בשפה "חילונית" במקום בשפה מפד"לית. יש לזכור שהמאבק איננו רק של יש"ע או של הציבור הדתי, אלא של מיליוני ישראלים בין הים לירדן, שרובם חילונים, בעלי זהות יהודית גם אם אינם חובשי כיפה ושומרי שבת.