אקספרס לגיהנום

למרות שאני מנסה לראות כמעט את כל הסרטים עם יציאתם, מדי פעם יוצא לי לפספס. זה קרה לי, ומתוך רשלנות גמורה ובלתי מקצועית, עם שניים מהסרטים הקופתיים והמדוברים של השנה החולפת. תחילה עם "רכבת לקוטב", שיצא ממש בתקופה זו לפני שנה, ואז עם "מר וגב' סמית" שיצא בקיץ. כאשר אני מחמיץ סרט במסגרת עבודתי, אני הופך לצופה קולנוע מן המניין. כלומר אני שומע וקורא את הביקורות ומשבץ את סדרי העדיפויות על סמך מה שאחרים אומרים. ו"רכבת לקוטב" וגם "מר וגב' סמית" היו מהסרטים האמריקאיים שקיבלו השנה את הביקורות הקטלניות ביותר.

לגבי "מר וגב' סמית" התיעוב היה אוניברסלי. גם בארץ וגם בחו"ל נראה שהמבקרים פשוט שונאים את הסרט (באופן אירוני, המבקר היחיד שחיבב את הסרט הוא יקיר אלקריב מעיתון "תל אביב", אותו מבקר שהמפיצים האלה החרימו אחר כך כי ביקורותיו "חריפות מדי"). לבסוף ראיתי את הסרטים האלה בקולנוע, וכעת צפיתי בהם שוב בדי.וי.די. ופעם נוספת, אני חייב לשאול את חלק מעמיתיי: מה צריך לעשות בסרט כדי לרצות אתכם? נכון, שני הסרטים הם אולי לא יצירות אמנות חד פעמיות (אם כי על כבודו האמנותי של "רכבת לקוטב" אבקש להגן מיד), ובכל זאת, שניהם בהחלט מהנים. בצורה הבסיסית ביותר: כמו שנהנים מקרטיב משובח, כמו שנהנים מרכבת הרים לונה פארקית. אלה סרטים שמפעילים את בלוטות הטעם (במובן המטאפורי כמובן) וממריצים את זרימת הדם. הדרך היחידה להצליח בכך היא אם יש בעשייה הקולנועית מקצוענות ויותר משמץ כישרון.

כששמעתי את עמיתיי וידידיי משמיצים את "מר וגב' סמית" ניסיתי להבין מהם מה השתנה. "זה הרי סרט של דאג ליימן", הקשיתי, "אנחנו יודעים בדיוק למה לצפות ממנו. הוא הבמאי הגנוב שמקפיד על הגרוב. אין אפילו את זה בסרט?". הבטיחו לי שאין. ואז צפיתי בו (באולם קולנוע מעולה בפראג, מכל המקומות בעולם), בהצגה יומית, עם חבית פופקורן, ופשוט התמוגגתי. נכון, הסרט הזה נטול בינה. אבל הוא מהנה כצעצוע רעשני המתכלה במהירות. נכון, הסרט הזה כולו בידור קרקסי, ולא אמנות גבוהה. הכל נכון. אבל הוא חינני לחלוטין. כולו מחויך, לא לוקח עצמו לרגע ברצינות, והוא כולו מלא חדוות הרס שאי אפשר שלא לצהול מולו.

את סיפור הרקע בוודאי שמעתם: זה הסרט שבו נפגשו מר פיט וגב' ג'ולי, הפלירטוטים על הסט הפכו ככל הנראה לרומן מאחורי הקלעים, מה שפירק למר פיט ולגב' אניסטון את הנישואין. מה שמקסים הוא שבדיוק על זה הסרט. הצירוף "להחריב את הבית" מעולם לא היה מילולי יותר. זה כמו גרסה מחויכת של "מלחמת רוז ברוז" האפל והמקאברי.

בדרכו הנבובה מציע "מר וגב' סמית" דימוי פשטני אבל כריזמטי וסקסי להפליא למלחמת המינים בתוך התא המשפחתי. רצונו של הגבר לשליטה ונחלה, המתנגש ברצונה של האשה להתפתחות אישית, שעדיין לא מתקבלת כדבר מובן מאליו בחברה המערבית השוויונית לכאורה, אבל גם לקינון משפחתי. הבית הבורגני השבע והנינוח הופך כאן למלכודת מוות, במובן הכי מילולי של המילה. כל פריט מהסכו"ם הוא כלי נשק פוטנציאלי, כל רהיט הוא עמדת טיווח ויירוט, כל כפיס עץ הוא אביזר לקרב פנים אל פנים.

הסיטואציה היא כזאת: מר וגב' סמית הם רוצחים שכירים מוסווים של שתי סוכנויות ביון מתחרות (בלה בלה בלה, לא בטוח שמישהו התעמק בזה יותר מדי), הוא לא יודע מה היא עושה, היא לא יודעת מה הוא עושה, אבל הם נשואים. ובאושר. איך לא, הם ללא ספק הזוג הסקסי של השכונה. עד שיום אחד קורה דבר כפול: מתיחות בחיי הנישואין מובילה אותם ליועץ זוגי, ומחשבות על פרידה מתחילות לצוץ. ואז גם שניהם מקבלים משימה: לחסל זה את זה. מכאן - אחרי 35 דקות סרט - מתחיל למעשה סיקוונס קרב אחד ארוך, רועש בצורה שלא תיאמן, שהוא יותר מצחיק מאלים. זהו קרב הגלדיאטורים הגדול בין המינים. זו אולי הסיבה שהסרט, למרות הביקורות האיומות, הפך לאחד הלהיטים הגדולים בקופות בכל העולם. יש בו משהו לחלוטין משחרר, ובוודאי מעורר הזדהות. הוא תוקפני מאוד, אבל שוויוני. ובדרכו ההרסנית, הוא אפילו די רומנטי.

רכבת לקוטב טום הנקס

מה שמעלה את השאלה: אם ממילא הטכנולוגיה הזאת לא חוסכת את השימוש בשחקנים (טום הנקס במקרה של "רכבת לקוטב") למה בכלל צריך אותה, למה לעשות סרט אנימציה? ובכן, בשביל זה צריך לראות את התוצאה הסופית. אני מודה, הטכנולוגיה הזאת עדיין לא מושלמת. יש בדמויות האנושיות המונפשות משהו מעט מבעית, לרגעים חסר חיים. זה עובד יותר טוב בדמויות הקריקטורליות, כמו אלה של נהגי הקטר (בגילומו של מייקל ג'יטר, מי שגנב את ההצגה ב"פישר קינג", ומת מאיידס לקראת סוף צילומי "רכבת לקוטב").

"רכבת לקוטב", גם אם הוא עדיין לא יותר מתצוגת תכלית של שיטה טכנולוגית חדשה, הוא עדיין סרט וירטואוזי. זו לא יותר מאגדת ילדים פשוטה ונאיבית, על ילד שחוזר להאמין בקיומו של סנטה קלאוס, בערב חג המולד, אבל האופן שבו משתמש זמקיס במחשבים שלו כדי לספר את הסיפור הוא לא פעם עוצר נשימה.

למה לטרטר לכם בראש כשעכשיו יש לכם את הדי.וי.די בהישג יד ואתם יכולים להתרשם ממנו בעצמכם. בואו נתחיל את ההדגמה. דלגו לפני הכל, לתחילת פרק 5 בדיסק. 17 דקות וחצי מתחילת הסרט. הנה פראפרזה של זמקיס לאחת הסצינות שפרסמו אותו. "פורסט גאמפ" נפתח עם נוצה (דיגיטלית) המתעופפת ברוח עד שנוחתת למרגלות הגיבור המספר את הסיפור. ב"רכבת" זהו כרטיס מוזהב שמתעופף החוצה ויוצא למסע בשוט אחד. רגע קולנועי חביב ומודע לעצמו. זה היה מופע החימום. עכשיו דלגו לפרק 7 והריצו קדימה עד שתגיעו בדיוק ל-30:00 דקות מתחילת הסרט על המונה. כאן תראו את גיבור הסרט, הילד בחלוק הכחול, מגלה שחברתו למסע יושבת על כיסא נהג הקטר, והיא זו שנוהגת ברכבת (אל דאגה, היא רק מחליפה את הנהגים שיצאו רגע החוצה להחליף נורה). שימו לב מה קורה כשהילדה מסבירה לילד מה עושים כל מתג וידית. המצלמה עוברת מאחורי המתגים והצינורות, וחולפת מהצד שלו אל הצד שלה. זה שוט זמקסי לחלוטין - תמיד יש לו את הטריקים האלה שגורמים לכם לגרד את הראש בתסכול ולנסות להבין איפה בדיוק נמצאת המצלמה. אבל זה שוט שמתאפשר רק באנימציה. לא בטוח שאפילו בניית סט של קטר היתה מצליחה לייצר שוט יפה כזה. ומכאן, תנו לסרט לרוץ בדיוק עשר דקות. תגבירו ווליום. מדובר בטריפ מלהיב ומשעשע: המפגש עם הצבאים, הדהירה במורדות התלולים בשעה שהנהגים מנסים לחלץ פין פציל שנפל ושבלעדיו הם לא יכולים לבלום, ההחלקה על פסי הרכבת הקפואים. זה סיקוונס פעולה ממושך ופנטסטי שפותח כל כך הרבה אפשרויות קולנועיות, מהילדותיות ביותר ועד הסוריאליסטיות.

"רכבת לקוטב" - ואם אתם כבר שם, צפו בדיסק הבונוס המתאר את תהליך ההפקה הדי מפרך - הוא סרט ילדים קטן וחסר חשיבות לכאורה, אבל כזה שעוד עשוי להתברר לנו כאחד ששינה את פני הקולנוע.

עוד ב"סינמסקופ": על "צ'יקן ליטל", "חתונת הרפאים" ועוד - בגיליון "פנאי פלוס"