שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    נגד כל הסיכויים
    המכרז החדש והתוכניות שבעקבותיו הפכו את ערוץ 2 לפופולרי מתמיד, וכבר קשה לזכור מתי הוא לא היה כאן. ובכן - בדיוק לפני 19 שנה השבוע, הוא עלה לאוויר, בגרסתו הניסיונית. קחו נשימה ארוכה ותצללו יחד איתנו להיסטוריה

    בספר דברי הימים של הערוץ השני יזכר אוקטובר 86' כחודש בו החלו צירי הלידה של הערוץ, אז שודר לראשונה השידור הנסיוני בתדר אולטרה גבוה UHF באפיק 22. השידור ההיסטורי היה למעשה סרט מנופי ארצנו שנמשך שעתיים, ועשוי היה להיקלט באזורי ירושלים וגוש דן אם למישהו מהאזרחים היתה אנטנה מתאימה. לא היתה. ב-26 בנובמבר באותה השנה עלה שידור התוכן הראשון של הערוץ, שלימים יהפוך למדורת השבט של עולם התקשורת בארץ. השבוע מלאו 19 שנה לשידור ההיסטורי ההוא.

     

    קחו צעד אחד אחורה בזכרון, ובואו לטיול לאורך שדרת הנוסטלגיה. שידורי הטלוויזיה היחידים בתקופה ההיא היו אלה של רשות השידור שתפעלו את הערוץ הראשון והטלוויזיה החינוכית. עולם תקשורתי של סולן אחד, בלי כבלים, בלי לוויין, בלי טלפונים ניידים, פקס ועל אינטרנט אף אחד לא חלם. בערוץ הראשון שידרה הטלוויזיה החינוכית עד השעה 17:30, שעה נוספת לילדים עד השעה 18:30, שידורי הטלויזיה בערבית עד השעה 20:00 ואז ארבע שעות למבוגרים בשפה העברית, עד ש"פסוקו של יום" והתקווה סגרו את השידורים בחצות. האלטרנטיבות לצפייה במשהו אחר היו ערוצי הטלוויזיה של ירדן וסוריה, שב-86' שידרו יותר משחקים מגביע העולם בו זכתה ארגנטינה עם דייגו מראדונה, מאלה ששידר אולפן הגביע של הערוץ הראשון עם יורם ארבל ואורי לוי.

     

    ההחלטה להקים ערוץ מסחרי בישראל התקבלה מוקדם יותר. בשנת 1979, כשוועדת השרים לענייני רשות השידור להחליטה לבחון הקמת ערוץ אלטרנטיבי. לשם כך מונתה ועדת קוברסקי, בראשות מי שהיה אז מנכ"ל משרד הפנים, ו - הפתעה - חבר בוועד המנהל של רשות השידור. בסופו של דו"ח ארוך ומפורט חיכתה המלצה חד משמעית: הקמתו של ערוץ שיתבסס על פרסומות ויופקד בידי זכיין פרטי מומלצת מאוד. המסקנות מאירות העיניים של הוועדה הזאת, כמה נוח, נגנזו.

     

    שמונה שנים מאוחר יותר העלה באוב את מסקנות הוועדה שר התקשורת דאז, אמנון רובינשטיין, וראה כי טוב. הוא מינה את אהרון פורז ואורן טוקטלי לנהל את החקיקה, וכדי לקדם את ההליך החליט לפצוח בשידורים נסיוניים. מגובה במשדר ישן של
     בזק ותקציב בגובה אפס, התבקש טוקטלי, לימים מנכ"ל ועדת המדרוג, להפיק את השידורים. לצורך העניין עמדו לרשותו שני מכשירי וידאו, מכשירי בקרת צליל ותמונה ומכונת כתיבה חשמלית. "הפעלנו שידורי ניסיון כביכול כדי לראות מה קולטים", אומר טוקטלי, "אבל בפועל המטרה היתה הפגנת נוכחות. צילמתי איזה סמל ישן של דואר ישראל, חיברתי לאיזו תעודה ישנה וזה היה הלוגו של הערוץ. הרצנו לופ של כתוביות שעתיים ביום עם מוזיקת מעליות, זה היה מאוד משעמם, אז החלטנו לנסות להדביק קליפים". ארבעה בתור התחלה. אילנית, אהוד בנאי, אסתר שמיר ואריק איינשטיין, עם קליפ בהשתתפות אייל גפן ודורי בן זאב.

     

    מכשיר וידאו אחד

     

    "ערב לפני השידור שובצתי לעריכה בחדר של אולפני קסטל", מספר קרליטוס גורוביץ, העורך והמפיק הראשון בערוץ. "נשאלתי על הידע שלי במוזיקת פופ והשבתי שאני בקי מאוד בתחום, כי בצעירותי הגשתי תוכנית פופ ברדיו בארגנטינה. התייצבתי בבוקר ולחדר נכנסו יהודה יניב, אחראי השידורים הראשון שהביא קלטות עם קליפים, וטוקטלי הממונה על השידורים, שהחזיק דיסקט עם ההודעות על שידורי הניסיון".

     

    בשעה 18:00 אחה"צ שודרה הקלטת הראשונה של הערוץ הנסיוני, קלטת בת שעה עם לופ של ארבעה קליפים שהצוות המצומצם הצליח לגרד מהמדפים של "אן.אם.סי" ו"הד ארצי". בין שיר לשיר עלתה שקופית עם הודעה על התדרים בהם ניתן היה לקלוט את שידורי הערוץ. מאחר ולרשות הערוץ עמד רק מכשיר וידאו אחד, הקלטת הוחזרה לתחילתה בכל פעם שהסתיימה שעת שידור, כשבזמן הזה נהנו הצופים, אם היו כאלה, מ-50 שניות של שלג.

     

    "בהמשך הצלחתי לערוך ארבע קלטות קליפים בכל יום, שגם הן שובצו לשידור עם מכשיר אחד ו'שלג' באמצע. מן MTV ישראלי", נזכר קרליטוס, "מי שנהנה מהחגיגה היו חברות התקליטים בארץ, שזמן האוויר היחיד שקיבלו בטלוויזיה אז היה ב'עד פופ' בהגשת אהוד מנור ז"ל, וקיבלו הזדמנות נהדרת לקדם את הזמרים שלהם".

     

    אלא שהשידורים נתקלו בבעיה קטנה, אנטנות. את שידורי הערוץ השני אפשר היה לקלוט רק באמצעות אנטנות UHF קטנות שהונחו על החלון או מכשיר הטלוויזיה. יזמים פרטיים שהחלו למכור אנטנות כאלה היו הסנונית הראשונה, סימן לשורת סנוניות שעומדות להעיר את ענק רשות השידור מתרדמתו, ובעיקר לעצבן אותו כהוגן.

     

    בזכות דמאניוק

     

    המפנה החשוב הראשון שהעיד על נחישותם של אנשי הערוץ התרחש בתחילת שנת 87', בעקבות מאמר מערכת שפרסם העיתונאי שייקה בן-פורת. במאמר קרא בן-פורת לנצל את שידורי ערוץ 2 כדי לשדר את משפט דמאניוק

     שנערך אז. טוקטלי ופורז אימצו את הרעיון, אבל כפי שעוד עתיד לקרות לא פעם, נתקעו בשלב התקציב. "עד שגילינו שמשרד החינוך הקצה תקציב מיוחד לטלוויזיה החינוכית כדי לתעד את המשפט", נזכר טוקטלי, "הם אמרו שאין להם זמן אוויר בשביל זה, אבל היה להם את המימון, אז כל מה שנשאר לנו זה לשדר. עברנו לשדר מהבוקר, בזמנים שכמעט חפפו לזמני השידור של הערוץ הראשון". במקביל המשיך הערוץ להשקיע בטכנולוגיית-מקגוויר מאולתרת. שני משדרים שצה"ל לא עשה בהם שימוש נרכשו ממשרד הביטחון והוצבו בעכו ובבאר-שבע, מה שהקנה לערוץ פריסה ארצית. "פריסה ארצית במרכאות. לדעתי היה לנו פוטנציאל צפיה של 60 אחוז מהאזרחים", מהמר טוקטלי. "כלומר 60 אחוז מהאוכלוסייה יכלה לצפות בנו מבחינה טכנית. כמה באמת צפו אי אפשר היה לדעת".

     

    השידור של משפט דמאניוק המריץ את אנשי הערוץ להניח ידם על תכנים נוספים. מאוחר יותר השתלב בתפקיד מנהל התוכן אורי שנער, היום נשיא "קשת" בדימוס, אז בעל חברת הפקה פרטית שבהעדר תעשייה מקומית עבדה בעיקר עם גורמים מחו"ל. חברת ההפקה של שנער בדיוק סיימה לעבוד על סרט אנימציה קצר בשם lights, שהוקרן בערוץ. "כשפנו אלי לשמש כמנהל תוכניות אמרתי לעצמי 'כמה פעמים בחיים יוצא לך להקים יש מאין?'", נזכר שנער, "וזה היה ממש אין. התקציב של הסרט הזה היה גדול יותר מהתקציב השנתי של הערוץ הנסיוני".

     

    בתחילת אוגוסט 1987 הגו הערוצניקים הנועזים רעיון למשדר מיוחד בראש השנה: פרח בד"ש, שהתבסס על ד"שים מצולמים מחיילים בחזית הצפונית, בשילוב אירוח של אמנים באולפן ושידור קליפים. רשימת האמנים כללה בין היתר את יהודית רביץ, עפרה חזה, משינה, יאיר ניצני, משה בקר ובחורה צעירה ומבטיחה בשם סי היימן. חברי להקת משינה שהשתרעו על הספה היחידה שהיתה באולפן ("פחדנו שהם לא יגיעו, כי מי בכלל הכיר אז את ערוץ 2?"), נדהמו לגלות שהערוץ כולו מנה שני מפיקים וכמה אנשי מנהלת.

     

    "צריך להבין שלערוץ כמעט ולא היה תקציב להפקות", מדגיש קרליטוס, "אבל רצינו להיות שונים. רצינו להתחרות עם גוף שידור שהיה במרחק 50 מטר מאיתנו עם בניין של 8 קומות ו-800 עובדים. רצינו להפוך את הערוץ החדש למשהו רלוונטי בנוף התקשורתי של ישראל. לפני השידור הצעתי לקנות זר פרחים כדי לתת לזמרות, אבל לא היה גרוש בקופה קטנה. קניתי בעצמי פרחים, חילקתי אותם למוזמנים ויהודית רביץ אמרה לי: 'בערוץ הראשון מעולם לא נתנו לי כלום כשבאתי לאולפנים שלהם, אתם עושים לי טוב בלב'. עפרה חזה בירכה אותי אישית על היוזמה הקטנה ונתנה לי נשיקה בלחי כשקיבלה את הפרחים".

     

    "פרח בד"ש" יועדה לשידור בראש השנה, אבל ההפקה מבית של הערוץ הרגיזה את רשות השידור, שהתלוננה אצל השר הממונה. בישיבה של הרשות והנהלת הערוץ נקבעה סדרת עקרונות לפיה הערוץ השני יורשה לשדר רק שידורים חוזרים של תוכניות שכבר שודרו בטלוויזיה הישראלית. נאסרה עליו הפקת תוכניות מקוריות, שידור חדשות או תוכניות ראיונות ומגזינים למיניהם. הערוץ השני הסכים בלית ברירה. וכך התחיל הפיקוח של האח הגדול על הערוץ הנסיוני.

     

    מה זה פרומו?

     

    זה לא היה קל. מדי שבוע צעד שנער אל בניין רשות השדור ונפגש עם מנכ"ל רשות השידור, כדי לקבל את אישורו ללוח השידורים של הערוץ השני. " יום אחד אני בא לפגישה עם האיש, ומדובר במישהו די מפורסם שאני לא אנקוב בשמו", משחזר שנער, "והוא אומר לי 'אני מאשר את הלוח בתנאי שאתם תפסיקו עם ה'לקראת שידורים' הקטנים האלה'. הוא התכוון לפרומו. 'זה נראה כמו פרסומות' הוא אומר לי, 'תוכנית בטלוויזיה זה חצי שעה או שעה, אל תתן לי את הקצרים האלה'. ואני מדבר אתך על סוף שנות ה-80, כבר היתה טלוויזיה בעולם, כבר היו איזה פרומו-שניים. אבל התפיסה בארץ היתה תקועה רחוק מאחורה".

     

    מחדר המנהל היה שנער מפליג אל מרתפי הארכיון של רשות השידור, מפשפש ומוצא סדרות איכות שזכויות השידור שלהן אפשרו שידור נוסף, אבל לא נעשה בהן שימוש בערוץ הראשון, כמו "ההגדה לבית פורסייט" לדוגמא. "הייתי מכניס אותן ללוח השידורים", הוא נזכר. "וכל שבוע אחרי שהייתי גומר את הארגז הייתי חוזר לשם ומביא סדרות אחרות".

     

    בקרב אנשי רשות השידור נבטה לאיטה ההכרה במתחרה קטן שצמח להם ממש מתחת לביסקוויט ולתה, כשבמקביל התקרבה החקיקה שתסדיר את שידורי הערוץ השני. המונח רייטינג לא היה אז שגור בפי כל עולל טלוויזיה, "אבל היתה תחושה שעלול לקום להם פה ערוץ מתחרה שיקח מהם צופים", מסביר שנער. "הערוץ הראשון היה אז מה שנקרה 'הטלוויזיה'. כשהוא קרא לעצמו ערוץ 1 אנחנו חגגנו, זה היה מבחינתנו ניצחון מאוד גדול כי הוא מיצב את עצמו מולנו. היתה בזה סוג של הכרה שהוא לא היחיד. כי היחס כלפינו הוא אפילו לא היה מזלזל, אנחנו פשוט לא היינו קיימים עבורם".

     

    כמה ימים לפני השידור המיוחד של "פרח בד"ש" התברר שאחד מהחיילים שהוקלט למשדר נפל בלבנון. משפחתו של החייל התקשרה למשרדי הערוץ כדי ליידע את הצוות על נפילתו, וביקשה לצפות בצילום האחרון. "הם חיכו בכליון עיניים למשדר", נזכר קרליטוס. אלא שאז התרוממה מרבצה רשות השידור והסתייגה מהמשדר, בטענה שהחוק לפיו שני הערוצים יפעלו "בעצה אחת", לא כובד. טוקטלי ניסה להפעיל קשרים משלו, כשבמקביל קפצו קרליטוס ואקל סיוון, מנהל התוכניות הראשון, לבניין ממול, ביתה של הרשות, כדי לדבר על לבו של מנכ"ל הטלוויזיה, חיים יבין. הוויכוח הארוך הוכרע בסופו של דבר בזכות בקשת המשפחה לצפות בבנם שנפל.

     

    המשדר לא השפיע על הצופים שרובם המכריע ממילא לא יכלו לקלוט אותו, אבל תזוזה קלה ניכרה בכל זאת בכוחות שוק-הבידור בארץ. חברות התקליטים הגדילו את ייבוא הקליפים של אמנים זרים והחלו בהפקות מאוד ראשוניות של קליפים לאמנים ישראלים (בימים בהם הופעת אורח של אמן ב"סיבה למסיבה" היתה קליפ). מכבסת הקליפים משכה בעיקר קהל צעיר, אבל הערוץ עדיין לא תפס מקום בתודעה של הצופים. משהו היה עדיין חסר.

     

    לטעת אשליה

     

    דרישתה של רשות השידור לפעול ב"עצה אחת" עם הערוץ הנסיוני, שבעקבותיה התאפשרה לערוץ גישה אל מאגרי התכנים של הרשות, לא היתה הפעם הראשונה בה פילס הערוץ הממלכתי את דרכו של הערוץ הנסיוני במו ידיו. הפעם הבאה היתה שביתה ממושכת של שידורי הערוץ הממלכתי, שפרצה באוקטובר 87'. השביתה שיחקה לידיהם של אנשי הערוץ השני, כששר התקשורת דאז, גד יעקובי, ב"עצה אחת" עם מנכ"ל הרשות אורי פורת, שרצה לשבור את השובתים, החליט להעביר את שידורי ערוץ 2 באמצעות התדר של הערוץ הראשון. הערוץ השני זכה לחשיפה ארצית שסינוורה את צוות מנהלת ההקמה, ואילו רשות השידור זעמה. "מצער במיוחד הניסיון לטעת בלב הצופים את האשליה", טען אז ב"ידיעות אחרונות" אריה אורגד, מבכירי עובדי הטלוויזיה הישראלית "שערוץ 2 כמו שהוא נראה עכשיו, מהווה תחליף לטלוויזיה של ממש".

     

    השביתה המשיכה עד אירועי ליל הגלשונים והסתיימה ללא הישג ממשי לשובתים, אבל כל עוד היא נמשכה היא המריצה את אנשי הערוץ לנצל את הבמה שקיבלו. המנהלה יצאה למצוד אחרי תכנים, בין היתר בעקבות הבטחה של השר יעקובי לצופים כי באופן חריג יאפשר לערוץ לשדר סרט קולנוע מדי יום. "היינו מקבלים את החומרים ממש רגע לפני העלייה לאוויר", נזכר קרליטוס. "לפעמים היינו משדרים אותם בלי צפייה מוקדמת עד שבאחד מסרטי הקולנוע היה איזה קטע ארוטי. ציצים בפריים טיים, אוי וויי! השר נזעק ודרש שנצפה בכל קלטת, ואז התחיל השיגעון. לפעמים החלק הראשון של הסרט כבר היה בשידור כשבחדר המקביל נצפה לאישור החלק השני. לוח השידורים השתנה כל הזמן, המכשיר של הכתוביות עבד רק אחרי שקיבל כמה כאפות טובות, ואז הכל היה נמחק מה'פלופי דיסק'".

     

    במקביל למצוקת התכנים נערך גיוס כללי של כוח אדם, במסגרתו העובדים עברו לגור בקומה ה-17 ולא יצאו ממנה במשך כמה ימים. הקשר עם היחצ"נים התהדק ופרח, "כולם הביאו חומר קד"ם, קליפים וקטעי ראיונות שערכו באולפנים פרטיים", ממשיך קרליטוס, "וכו-לם רצו שזה יעלה לשידור ב-8 בערב, מה שלא תמיד התאפשר כי הפריים טיים בכל זאת מוגבל. באחד מהימים קיבלתי בקשה מיוחדת לשדר ספיישל עם קובץ שירים של עפרה חזה לקראת צאת אלבומה החדש ומכיוון שאהבתי אותה מאוד התאמצתי להעלות אותה בשמונה בערב. גרתי אז ברמות בירושלים, ובפעם הראשונה מזה ימים חזרתי הביתה. מכל הבתים בקעה המוזיקה של עפרה חזה, כולם צפו בערוץ 2. כשהגעתי הביתה אשתי ביקשה שאמהר להיכנס הביתה לענות לטלפון כי מישהי 'מהטלוויזיה' מחפשת אותי, זאת היה עפרה חזה בעצמה, שהתקשרה אישית להודות לי על השידור".

     

    היוזמה הראשונה שלקח על עצמו הערוץ במהלך השביתה היתה שידור האירוע התקשורתי הלוהט של סוכות באותה השנה: סיקור הגעתה לארץ של מסורבת העלייה, אידה נודל. טלפון אחד למשרד ראש הממשלה שנתן אור ירוק גרר בעקבותיו את השידור החי הראשון בתולדות הערוץ. השידור התבסס על ניידת שידור ושתי מצלמות, וכיסה ביומרנות מארבע נקודות שידור כשהמצלמות מדלגות מנקודה אחת לשניה. "הבעיה הטכנית המרכזית היתה איך לתת רצף של שידורים ממקום למקום עם 2 מצלמות", משחזר קרליטוס, "אז החלטנו שבכל פעם שמצלמה אחת תתנתק כדי לשנות מיקום, מהמטוס לחדר האח"מים או לרחבת נתב"ג, שם ארגוני זכויות האדם חגגו את ההגעה של נודל, השידורים יעברו לאולפן לשידור קטעי וידאו ישראליים".

     

    תכנון לפרטי פרטים שלווה בתפילות להתנהלות חלקה של השידור לא עשו רושם על התקלות שלא אחרו להגיע. בעיות תקשורת עם הניידת, צפיפות איומה בחדר האח"מים ושלל שיבושים אחרים הכניעו את הצוות הבלתי מנוסה. אשתו של אחד העובדים הגנה בגופה על מושב בחדר קבלת הפנים כדי שהצלם יוכל להתמקם בו מאוחר יותר. הפרס על המאמץ היה משפט אחד בעברית מפיה של נודל, "אני מאוד שמחה שחזרתי הביתה", וכמה נאומים וראיונות של אישי ציבור. בין העיתונאים בלטה כתבת צבאית צנומה שהרבתה בשאלות, אילנה דיין שמה. "היא עמדה לפני המצלמה היחידה שלנו", נזכר קרליטוס, "ובכל פעם שהיא התרוממה לשאול שאלה פשוט שידרנו את הגב שלה. ביקשתי ממנה שתזוז הצידה ותאפשר לנו לצלם, כי אנחנו משדרים בשידור חי בערוץ השני". דיין לא התרשמה. "איזה ערוץ זה ערוץ 2?", היא הקשתה. "ערוץ ישראלי או ערוץ זר?". העיתונים שסיקרו את השידור התרשמו אפילו פחות. "אידה נודל לא נראתה באותו השידור יורדת מהמטוס" נכתב בעיתון למחרת, "במקום זה שוחחו עם שרנסקי או עם פרשן. ראינו יותר אוטובוסים חונים מאשר את העולה המפורסמת".

     

    אלימלך רם, כתב הערוץ הראשון שניתח את שידור הבתולין של הערוץ השני, העביר ביקורת על הכתב, הצילום וההיערכות מבעוד מועד. "אפשר היה לצפות מראש ששולץ יצלצל, ולברר איפה יהיה הטלפון", ציין רם וחתם בביטחון ש"אני בטוח שהם יצברו נסיון ואולי יום אחד יהיו להם שידורים טובים ומקצועיים כמו שיש לנו". רק בבוקסה קטנה בעיתון חדשות בירך דן בן-אמוץ על "קבלת הפנים שעשה ערוץ 2 לאידה נודל".

     

    "השידור קיבל הרבה כיסוי עיתונאי", נזכר בהנאה קרליטוס. "היו כאלו שקטלו את רמתו הטכנית, היו שאמרו שזה היה שידור קיקיוני ובוסרי, היה גם מי שניבא עתיד שחור לערוץ 2 אם זאת רמת השידורים שלו. אבל רק מעטים הבינו שמפת התקשורת הישראלית כבר לא תחזור להיות מה שהיתה. אנחנו היינו מאוד גאים ומרוצים. ידענו שהיו פאשלות, אבל לא היה איכפת לנו כי ההישג היה אדיר. הצלחנו לעלות שידור חי ראשון, לתת כבוד לאידה נודל, להתגבר על כל המערכות הפוליטיות שהתנגדו לכל מילימטר של התקדמות שלנו ולהוכיח שעם רוח קרבית של קומץ משוגעים מסורים אפשר להרים פרויקטים גדולים בתקשורת האלקטרונית".

     

    יש ערוץ?

     

    הערוץ המשיך לגרד תכנים וחי מהיד לווידאו, כשאף גורם ממשלתי לא טורח לתקצב אותו. משרד התקשורת שמימן את תפעול השידורים לא הפריש תקציבים לתוכן כי "או-טו-טו עובר החוק", ומשרד האוצר נהג כמוהו כי "גופי שידור פרטיים יפעילו את הערוץ ואין צורך שהמדינה תוציא על זה כספים". חוק הערוץ השני שאמור להסדיר את פרסום המכרז וחלוקת ימי השידור (על פי מודל שהיה נהוג באנגליה) עלה להצבעת מליאת הכנסת ב-1 באפריל 88', אבל הבדיחה היתה על חשבון הערוץ השני. החוק לא עבר, פקידי האוצר שבדקו את ספר התקציב הודיעו למנכ"ל טוקטלי ש"אין סעיף תקציבי בשם ערוץ 2, משום שאין בישראל ערוץ 2". הערוץ היה לטעות סטטיסטית בתקציב המדינה.

     

    אדי הדלק של התקציב שלא היה המשיכו להזין את הערוץ, שנע מכוח אינרציה אידיאליסטית, שלא לומר ערכים של ממש, והבטחה שבסופו של דבר, כשהערוץ יקום, זה ישתלם לכולם. "עשינו את זה כי רצינו להעמיד אלטרנטיבה במדינה", מתעקש טוקטלי, "לשחרר את תעשיית הטלוויזיה. הצלחנו להדביק באמונה שלנו הרבה מאוד אנשים בארץ ובחו"ל. בזכות זה הצלחנו להשיג חומרים למרות שהתקציבים היו אפסיים. אמרנו להם שכשנגדל ישתלם להם לעשות איתנו עסקים. לא רצינו סתם לשרוד. היה חשוב לנו לעשות דברים בעלי ערך, כדי לעשות טלוויזיה טובה וגם כדי להציב רף גבוה לערוץ הראשון ולתעשייה".

     

    לא מקל אחד ולא שניים הושמו בגלגלי חוק ערוץ 2, שנקרא אז "חוק הרשות העצמאית לטלוויזיה ורדיו". מלבד רשות השידור שהיתה הקטגורית הגדולה נלחמו בחוק גם העיתונים הגדולים, שחששו שהערוץ יגזול מהם שטחי פרסום, התאחדות בתי הקולנוע עם חשש דומה ופוליטיקאים שנתרעו מערוץ תקשורת שלא יסור למרותם.

     

    ההצלה הגיעה דווקא מהמגזר העסקי הפרטי. חברות תקליטים וחברות נוספות שהבינו את הפוטנציאל בשיתוף הפעולה עם הערוץ הפיקו תכנים על חשבונן ומסרו אותם לערוץ חינם, תמורת השידור בלבד. חברות הפקה קמו, מגישים התמקצעו ואנשי שיווק הפנו תקציבים להפקות ומבצעי קידום מכירות בערוץ. בניגוד למה שאפשר היה לצפות, דווקא המפרסמים שהיום נאבקים על כל דקת פרסום אפשרית בטלוויזיה, לא סייעו לדחוף את העגלה. "הכי הרבה שעשו היה סטיקר שתומך בהקמת הערוץ, שהפיק על חשבונו משרד פרסום פלד", נזכר טוקטלי. "אבל היו הרבה ביטויים מורליים עממיים שבהחלט עודדו אותנו. התבטאויות של אנשים, נכונות לתת את מה שיש בלי כסף, ולסייע בשירותים. אפילו עובדי רשות השידור אמרו לנו 'בלבנו אנחנו אתכם, כי אנחנו יודעים שעתיד התעשייה זה במה שאתם עושים'".

     

    לוח השידורים של הערוץ התרחב והתגוון. בשבוע הראשון של דצמבר 1988 הגיעה חבילה מאנגליה אל משרדי ערוץ 2 במגדל העיר בירושלים. היא הכילה ארבע קלטות וידאו שנערכו ממאות שעות צילום ממסע ההופעות העולמי למען ארגון אמנסטי. חברת ההפצה הבינלאומית של המופע הסכימה למכור את זכויות השידור במחיר סמלי עד כדי גיחוך, כדי לתמוך בארגון. את המעות הדלות האלה השיג הערוץ מחברות התקליטים בארץ, שרצו להתיישר עם התעשייה המוזיקלית בעולם וגם הבינו דבר או שניים על יחסי ציבור וחשיפה. סטינג, פיטר גבריאל, ברוס ספרינגסטין, טרייסי צ'פמן, ויוסו נ'דור שרו על המסך הערוץ שתיימי במקביל לשידורם בשאר העולם החופשי, שלוש שעות רצופות של מופע שהערוץ הראשון דחה בנימוס.

     

    ואחר כך באו עוד. התוכנית "קליפ מי יודע", שהתהדרה בתואר התוכנית האינטראקטיבית הראשונה בערוץ, כללה קטעי וידאו קליפים שהוסוו בעזרת אפקטים שהצופים אותגרו לפענח בעבור חמישה אריכי נגן. אחר כך הגיעה גם "ערוץ לערוץ 2" - מירב אופיר (אז קריינית בגל"צ, היום עובדת "קשת") קריינה מכתבים ששיגרו הצופים ואפשרה למערכת לענות על שאלות. אליהן הצטרפו תוכנית טיולים עם דורי בן-זאב ותוכנית אירוח עם דודו דותן ז"ל.

     

    ככה הגיעה לעולם גם תוכנית הבישול הציונית הראשונה, "פינת המתכונים של ערוץ 2" שרצה לאורך 250 תוכניות. ככה נולדה גם "קול הפופ" בהנחיית אחד, יואב קוטנר, שתפסה מקום של כבוד כפרסומת הסמויה הראשונה בערוץ השני, כשמומנה על ידי חברת המשקאות קוקה-קולה. במאי 88' טען אורי פורת, מנכ"ל רשות השידור דאז, ששידורי הערוץ הם "הפקרות", ותבע לחזור לימי השקופית, אבל כבר היה מאוחר מדי. הערוץ כבר שעט קדימה ודחה כל ניסיון לרגרסיה שתחזיר אותו לארון.

     

    בבחינת התנחלות

     

    "שידורי הניסיון של ערוץ 2 היו בבחינת התנחלות", מסביר שנער. "אם ערוץ 2 הנסיוני לא היה מפגין נוכחות, רשות השידור היתה קוברת את החקיקה. הרי במשך שנים הרשות טרפדה בהצלחה גדולה מאוד הקמת ערוץ מסחרי. מהרגע שהממשלה החליטה על הקמת ערוץ מסחרי עד שהוא עלה עברו 15 שנים. ובאותה תקופה, רק לשם השוואה, בעולם המערבי היו שלוש מדינות שלא היה להם ערוץ מסחרי: ג'יברלטר מלטה וישראל".

     

    ב- 89' הגיע אל מנהלת ההקמה של הערוץ קומיקאי צעיר ומצליח בשם דודו טופז, עם רעיון לתוכנית טלוויזיה לילדים. כמו כולם גם טופז התדפק על דלתות הערוץ הראשון, וכשזה נפנף אותו בנחישות החליט לנסות את האלטרנטיבה. אורי שנער, מנהל התוכניות דאז, קלט את הפוטנציאל, אבל ידע שאין לו תקציב הפקה אפילו לשמונה דקות בהן דודו טופז מספר סיפור לפני השינה לבובת פרווה כחולה. אז הוא הלך לאולפני "מימד", שאז הסתכמו באולפן קטן בדירת מגורים ברחוב דיזינגוף בתל-אביב, והציע להם לגדול ביחד. "מימד" נידבו לטובתו יום צילומים בשבוע ועל הדרך הרימו פס ייצור של מרצ'נדייז, שהביאו לעולם את שוקו גולו, הצבעים של גולו, קלטות גולו ושאר מוצרי גולו שהתגלגלו למדפים.

     

    "החלטנו לשבץ את התוכנית בשעה עשרה לשמונה כי זה התאים לעיתוי של השכבת ילדים קטנים, וגם כי עשר דקות אחר כך התחיל השידור למבוגרים בערוץ הראשון", מתאר טוקטלי את החשיבה שחנכה את הפרוגרמינג הראשון בערוץ. "דודו מספר לגולו" עלתה לאוויר לראשונה באוגוסט 89', כשהמבקרים מכנים אותה "תגלית ענקית". "התקציב שלנו היה אפס", מספר שנער. "דודו לא קיבל משכורת, היתה תחושה של מחתרתיות. 'דודו מספר לגולו' היה ראשוני, כי בפעם הראשונה היתה תוכנית יומית שלא היתה חדשות. נוצר הרגל צפייה שקשור לאורח החיים של הצופים, להשכיב ילד לישון, חלק מדפוס החיים בבית". "דודו מספר לגולו" הוכתר כהצלחה, ואחרי שדודו גמר לספר לגולו הגיעה "שלומפי", הספין-אוף, בהשתתפות שלמה ארצי וציפי שביט.

     

    התחרות בין הערוצים הפכה יותר ויותר מוחשית. בדצמבר 89' התפוצץ המו"מ בין רשות השידור ואיגוד הכדורסל על שידור משחקי הליגה. האיגוד הכריז שהוא עובר לנהל מגעים עם הערוץ השני, ואכן להפתעת כולם הסכם בין שני הגופים נחתם חודש מאוחר יותר. ביוני 90' קיבץ אליו הערוץ השני את פליטי המונדיאל ששודר בערוץ הראשון, בתקווה שמי שיבוא בגלל האין ברירה, ישאר בגלל האלטרנטיבה. "הערוץ מתח את שעות השידור שלו", כתב העיתונאי עמנואל בר-קדמא, "מגיש סרטים באיכות משביעת רצון וסדרותיו אינן יותר תפלות מאלו של ערוץ 1". בקרב הצופים מתחיל זמזום תלונות על שהערוץ נקלט רק במרכז הארץ ("האם באמת המדינה נגמרת באזור נתניה?"), דוקא כש"נחיצותם של ערוצים נוספים מורגשת, נוכח התמסרותו של הערוץ הממלכתי למשחקי גביע העולם בכדורגל".

     

    מצד שני נכנסו לתמונה הכבלים. ICP עקפה את הערוץ השני ורכשה את זכויות ההקרנה של הלהיט "שכנים שכנים" ששודרה עד כה בערוץ 2. שנער הודה שהחליטו להימנע ממלחמה מול הכבלים על הסדרה, אבל שהם מרגישים ממורמרים. במקביל נובטים סימנים ראשונים לרגולציה - ועדת תיאום מוקמת על מנת למנוע "תחרות פרועה בין הרשתות".

     

    חילופים ראשונים בצוות הבכיר של מנהלת ההקמה מתרחשים בהמשך כשהמנכ"ל טוקטלי עוזב את הערוץ ואת מקומו תופס ניסים משעל. בתור התחלה יזם משעל את השידורים החיים ממליאת הכנסת, "במהלך שנבע מהבנה פולטית עמוקה שלי אף פעם לא היתה", נזכר שנער. "וזה היה הדבר הראשון שבאמת הכניס כסף לערוץ". עוד קצת כסף הגיע גם מתשדירי השירות והחסות, שגם עליהם נלחם הערוץ בכנסת מול רשות השידור. "קיבלנו את אותם התנאים שקיבלה הרשות, מה שעצבן אותם", ממשיך שנער. "הם הבינו שזה הולך לקרות, הילד המושתן הקטן ממש הולך לקרות".

     

    צמד חמד

     

    ארבע שנים אחרי השידור הנסיוני הראשון, חקיקה לא נראתה באופק וההכרה שהניסיון הזה יכול להימשך עוד שנים החלה לחלחל. ארז טל ואברי גלעד היו אז שני יוצאי גל"צ, שהניסיון הטלוויזיוני שלהם התמצה בתוכנית פורים חד-פעמית, במסגרתה נערך גמר ה"כשרופון". גמר ה"כשרופון" צולם במעונות הסטודנטים ברמת-אביב, אליהם התקבצו המתחרים בפינת הכשרונות ההזויה ששודרה בתכנית היומית של השניים בגל"צ, "סנדוויץ'". מפעל הפיס מימן את הצילומים ושידורי הניסיון של הערוץ, כרגיל, לא היו בררניים בתכנים. טל וגלעד, שכבר החזיקו בסטוק מהפכה תקשורתית אחת ("מה יש") וגרופיז שמילאו עבורם - ועבור סמי וסוסו - את כיכר דיזינגוף, קיבלו הצעה שאי אפשר לסרב לה. ב-4 בנובמבר עלתה התוכנית הראשונה של "העולם הערב" למרקע הערוץ השני.

     

    "השנה 1990 ומסביב רק חול וחול", משחזר טל, "כשהערוץ שהתחיל כרצף קליפים (שלושה) הפך לרצף אקלקטי של תוכניות שמומנו בדרכים אפלות. הבמאי אבי כהן קרא יום אחד לאברי ולי והודיע שיש מישהו שמוכן לממן לנו 20 תוכניות של מה שבא לנו, שישודרו בערוץ המוזר הזה".

     

    למה לו לעשות דבר כזה?

     

    "כי הוא רוצה לזכות במכרז ערוץ 2 כשיהיה כזה והוא רוצה שיכירו אותו. המישהו הזה, אגב, היה דורון אברהמי, לסדרת התוכניות קראנו 'העולם הערב' והתנאי היה שאת 20 התוכניות הראשונות נעשה אנחנו בחינם ואחר כך נראה".

     

    הסכמתם.

     

    "כן. בסופו של דבר יצרנו בערך 140 תוכניות, שכדי לסייע במימון שלהן תרמנו את פרצופנו לוופלים נחותים למדי, התפעלנו בתוכנית מטריינינגים מכוערים, המצאנו את תחרות 'כיף-כף הזהב' ומכרנו יומנים. שני בחורים חביבים שעד אז עסקו בעיקר בצילומי חתונות ובר-מצוות והחליטו בחוצפתם לפתוח אולפן טלוויזיה תרמו את האולפן והציוד. הם קראו לעצמם אולפני "מימד" (היום אימפריית אולפנים והפקות מהגדולות בישראל). את מערכון התחנה המרכזית צילמנו במצלמה ביתית ששכרנו בברטר מ'וידאויומית' (בתמורה הוכנסה לתוכנית הפינה 'מכתבוידאו'). העריכה היתה cut to cut והרקעים היו שקופיות שהקרנו על קיר האולפן. היינו עניים וזה היה מזמן אני ואברי והילד רובי הקטן. יצאו דברים שהיו לעיתים איומים, לרוב מוזרים ולפעמים מצחיקים. וזה העולם הערב".

     

    "כשהעלנו את 'העולם הערב' ארז ואברי כבר היו כוכבים בגל"צ", משחזר שנער, "אבל אף אחד מהם לא עשה ממש טלוויזיה. ארז היה לחוץ בעניין, הוא לא חשב שהוא יכול להופיע במדיום הזה. היום זה נראה נורא טריוויאלי בשפה הטלויזיונית, אבל 'העולם הערב' היתה מהפכה. זה לא היה דומה לכלום ואף אחד לא ידע איך לאכול את זה". באופן מפתיע 'העולם הערב' היתה בדיוק מה שהרופא רשם לערוץ השני בכל מה שקשור ליחסי ציבור. התוכנית הכתה גלים ועשר דקות יומיות של מערכונים בשקל הפכו בדיעבד לנקודת המפנה בשפה הטלויזיונית.

     

    "אוכלוסייה של צעירים שלא היה להם כלום בטלוויזיה מצאה מישהו שדיבר בשפה שלהם", נזכר שנער."אנשים נחרדו מ'העולם הערב', ככה לא מדברים, פויה. התקשרו אלי כל מיני אנשי ציבור, ואני הייתי בשוק כי אף פעם לא התקשר אלי חבר כנסת. מי בכלל מכיר אותך, זה אלף, ובית - מי בכלל צופה בך? הערוץ היה הכלאה מוזרה כי מצד אחד היו שם תכנים נסיוניים, כל מיני דברים מ- MTV, מצד שני היו תכני צ'אנל פור, הכי עמוק והכי רציני, 'אפוסטרוף' של פיבו".

     

    המבקרים התמוגגו. "ערוץ 2 אם לא יזהר, עוד יהיה חביב הקהל", התריע בצהלה "ידיעות אחרונות", "הערוץ השני הוא צ'אנל פור הישראלי" נכתב במקום אחר. שנער, שהחזון שלו כלל את אותה ההגדרה בדיוק, התרגש. "זה היה גן שעשועים", הוא אומר היום. "אתה עושה מה שבראש שלך. לא היה רייטיינג, לא הייתי חשוף ללחצים ופוליטיקאים, לא דופק חשבון לאף אחד, אין מוסדות, אין רגולציה אין כלום. זה היה החלום הרטוב של אנשים שחשבו טלוויזיה. לא היה תקציב, נכון, אבל אם היה לך איזה רעיון לעשות תוכנית, איכשהו היית עושה אותה".

     

    ואם העתיד לא נראה ורוד מספיק, הגיעה מלחמת המפרץ שהעניקה שיניים של ממש ל"העולם הערב" בפרט ולערוץ בכלל. אם עד מלחמת המפרץ שידר הערוץ 5 שעות ביממה, הרי שעם פרוץ המלחמה התרחבה היריעה לשידור רציף של 18 שעות. שעות שידור שהיה צריך למלא בתכנים, והרבה. שנער ארז מזוודה, נסע לפסטיבל מונטה-קרלו, וחזר עם 2,500 שעות שידור שחברות מחו"ל כמו CBS ו-FOX סיפקו לו במחיר נמוך, ג'סטה צנועה למאמץ המלחמתי של העורף הציוני האמיץ, שהיה נתון תחת מצור הסקאדים. "ההיסטוריה הטלוויזיונית של ישראל רצופה במלחמות", הוא מפרש. "הטלוויזיה הישראלית קמה בתקפת ששת הימים את החינוכית הביאה מלחמת שלום הגליל ואנחנו פרחנו במלחמת המפרץ".

     

    איך הרגשתם את ההשפעה של המלחמה?

     

    "קודם כל הבאזז של 'העולם הערב' הגיע למימדים של אטרף, כי זאת היתה תוכנית חשובה שמגיבה בריל טיים ופוגעת בכל קודשי הקודשים. במקביל עשינו גם את 'הבוקר במפרץ' שהיתה משמעותית כי היא היתה תוכנית החדשות הראשונה. וכשיש חדשות זה כבר לא איזה ערוץ חתרני, אלה כבר real stuff". סקר שהתפרסם בתקופה ההיא קבע: 60% מצופי הערוץ השני צופים ב"העולם הערב", ו-82% מהם צופים בתוכנית "הערב במפרץ". בסוף מרץ כבר הוגשה עתירה לבג"צ של אזרחים שתבעו להפעיל משדרים של הערוץ השני בכל הארץ. ריח נצחון עלה באוויר.

     

    כולם במעגל

     

    היתה זו שעת בין הערביים של המונופול החד-ערוצי. יורם ארבל, איש הערוץ הראשון, חתם על הסכם עם הערוץ השני ובתגובה סירב הערוץ הראשון להתיר לו לשדר את המשחקים של מכבי תל-אביב. כשארבל הגיש בערוץ השני משדר ספורט חד פעמי בשם "שם המשחק", הוא הזמין את אורלי יניב, גם היא אשת הערוץ הראשון להנחות לצדו. יניב הגיעה בשושו מוחלט לאולפנים, כדי למנוע לחצים מצד אנשי הערוץ הראשון. כל כך בשושו עד שהפעם הראשונה שמנהלי הערוץ הראשון התוודעו למהלך היתה כשצפו ביניב ישובה באולפן הערוץ השני.

     

    במאי 91' עלה דן שילון עם המעגל לאוויר, הוא שודר פעמיים בשבוע והניח עוד אבן דרך בתרבות הטלויזיונית של מדורת השבט. המעגל היתה התוכנית הראשונה שזכתה לתקציב של ממש מהערוץ, חמש שנים אחרי הקמתו. בהמשך נבטו בערוץ הנסיוני גם "החמישייה הקאמרית" ודן מרגלית עם תוכנית בריאות, "נייס גיא" שאפשרה ליוני להב וגיא מרוז להתבטא ולפרוק מטענים, ו"חכם בלילה", הלייט נייט שהגיש רון לוונטל, שדרן גלי צה"ל.

     

    "כל דבר כזה היה פרויקט", מתעקש שנער. "לכבוש עוד טריטוריה, להמציא שפה, ליצור הרגלי צפייה, לדבר אל קהלים שאף אחד לא דיבר אליהם. בלי להישמע דרמטי, היה בזה סוג של חלוציות. היינו הילדים הבכורים שפורצים את הדרך בשביל האחים שיבואו אחר כך. הרגשנו שאנחנו עושים משהו ראשוני".

     

    העיתונות התפייטה על דוד וגוליית ושאר דימויים הסתדרותיים, כשביחידת הקומנדו של שנער, צבא חכם וקטן, עבדו בהתנדבות מוחות רעננים ורעבים לתקשורת חדשה כמו אושרת קוטלר וגלעד עדין, וכל אחד מהם עשה הכל. מירב אופיר הקליטה קריינות, שנער עשה את המיקסים וקרוליטוס היה עורך. כל הדברים האלה נעשו בלי אישור חוקי למעשה, עדיין מתוקף חוק רשות השידור.

     

    שנת 90' הביאה איתה סוף סוף את אישור חוק הערוץ השני המיוחל, כשהערוץ כבר היה עובדה מוגמרת ונהנה מהצלחה מוכחת בקרב הצופים. הרשות השניה נאלצה להמתין והוקמה שלוש שנים מאוחר יותר, בפברואר 93'. "אני נזכר בישיבה הראשונה של מועצת הרשות השניה אי פעם", מחייך שנער. "הם לא הבינו מה זה העניין הזה. כמו בכל המדינות המתוקנות, הישיבה של גוף אחראי-תקשורת התקיימה אצל שר המשטרה, אז רוני מילוא. באופן טבעי הוא היה אחראי על התקשורת, זה הגיוני, הרי מדובר בעניין פלילי, לא? הרי עד היום אין מכונית לכל פועל אבל יש שר לכל ערוץ. על רשות השידור אחראית היום ציפי לבני, על הלימודית יש את לימור לבנת, ושרת התקשורת היא דליה איציק. כמובן רק נשים, כי הרי מדובר בצעצוע. זה לא עניין רציני כמו ביטחון.

     

    "אז הגיעו קבוצה של 15 עב"מים לפגישה והתחילו לדבר איתנו. היתה להם ביקורת על תוכנית של מיכה פרידמן שעסקה בעולים החדשים מרוסיה. הם התלוננו שלא עושים תוכנית כזאת גם באמהרית כי יש גם עולים מאתיופיה. אף אחד לא התייחס לזה שהערוץ היה בכלל ערוץ פיראטי, שלא עבד מתוקף איזה חוק. היינו אמורים לעבוד תחת חוק רשות השידור, אבל בשלב מסוים הרשות התנערה, נתנה לנו גט כריתות ושקלה מהלך משפטי שיפסיק את השידורים".

     

    הרשות השניה הוציאה את המכרז הראשון של הערוץ השני, 8 קבוצות ניגשו למכרז, שלוש זכו. "רשת" ו"קשת" החדשות בתחום, ו"טלעד" שכבר היתה חברת הפקה ותיקה. ימי השידור חולקו בין הזכייניות, מיכה לימור, המנכ"ל האחרון של הערוץ הנסיוני, מסר את המפתחות בשידור חגיגי והערוץ השני יצא לדרך. רוב הקלטות עם שידורי הערוץ, אגב, נזרקו למרבה הצער ברגע שהחגיגה הסתיימה רשמית. את דברי הימים של הערוץ הנסיוני, שלדברי רבים ממקימיו לא זכו להכרה ולמקום של כבוד בתולדות מדינת ערוץ 2, תוכלו אולי לקרוא בספר הזכרונות שחיבר אורי שנער, ואולי עוד יראה אור יום אחד.

     

    "מהתקופה ההיא אני לוקח הרבה סיפוק וגאווה", מהרהר טוקטלי. "סייענו להקמת ערוץ 2 מוקדם יותר, אבל תרמנו להתפתחות תרבות הטלוויזיה בישראל. למרבה הצער הדברים האלה לא קיבלו ביטוי מספיק בהמשך. מבחינת יחסי הציבור הזכרון של שידורי הנסיון אצל הציבור הישראלי טושטש ונבלע. הקרדיט שהגיע להם לא ניתן".

     

    למה?

     

    "זה קשור לתהליכים של פוליטיזציה. כשעלה השידור המסחרי לאוויר הוא פמפם ש'עד עכשיו לא היה כלום, והנה אנחנו באים ויוצרים תחרות' תוך גימוד כל מה שהיה קודם. זה קרה גם תוך כדי השידורים, כשאני סיימתי את תפקידי טרחו אחרי לבוא ולהגיד הנה עכשיו מתחיל ערוץ 2 האמיתי".

     

    "בעיני זו אבן דרך מאוד משמעותית בהתפתחות של הטלוויזיה בארץ", אומר שנער. "אני אישית שומר אל התקופה הרבה חום, התחושה שאתה כובש שטח בתולי לגמרי גם היתה מאוד תמימה. היו גם לא מעט שלבים שחשבנו שזה לא יצא לפועל, יותר מפעם אחת חשבתי שהבולדוזר הזה של הרשות עם כל הזרועות הפוליטיות שלו ימוטט אותנו. אבל היינו צוות לויאלי ורעב. היום אין הבנה למשמעות שהיתה לערוץ 2 בבניית מפת הטלוויזיה בארץ. אנחנו מדברים על תקופה שנראית היום פרה היסטוריה אבל זה לא היה כל כך מזמן. זאת היתה תקופה מדהימה ויצירתית, תקופה קשה מאבק הישרדות יומיומי. ללא ספק היינו בצד של הטובים, ובתור מישהו שהתרגל בשנים האחרונות להיות הבאד גאי יש בזה משהו מאוד נעים". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים