שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    קריאת רשות

    שלוש מסות קצרות מאת המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996, על האנס כריסטיאן אנדרסן, אלפרד היצ'קוק וסיגריות. מתוך "קריאת רשות"

    אגדות

     

    לסופר אחד, שניחן בדמיון ערני, הציעו לכתוב דבר-מה לילדים. "מצוין," השיב בשמחה, "יש לי איזה רעיון עם מכשפה." הגברות מההוצאה לאור נופפו בידיהן: "רק לא מכשפות, אסור להפחיד את הילדים!" – "ומה עם הצעצועים בחנויות," שאל הסופר, "הדובונים הפוזלים הללו מקטיפה שעירה?"

     

    באשר לי, אני חושבת על זה מזווית אחרת. ילדים אוהבים אגדות מפחידות. יש להם צורך טבעי לחוות התרגשות גדולה. אנדרסן הפחיד ילדים והם לא נטרו לו על כך, גם לא בבגרותם. אגדותיו היפהפיות שופעות יצורים על-טבעיים, בלי להביא

    בחשבון את בעלי-החיים המדברים ואת הדליים הפטפטניים. לא כל החבורה הזאת נחמדה ובלתי-מזיקה. יותר מכולם מופיע המוות, דמות חסרת-רחם. לפתע פתאום הוא פולש אל לב-ליבה של השמחה ונושא עימו את הטובים ביותר, את האהובים מכל.

     

    אנדרסן התייחס לילדים ברצינות. הוא מספר להם לא רק על הצד השמח של החיים אלא גם על מצוקותיהם, דאגותיהם, ומפלותיהם הלא תמיד מוצדקות. אגדותיו, המאוכלסות ביצירי דמיון, ריאליסטיות יותר מטונות של ספרות ילדים בת זמננו, השומרת על סבירות ובורחת מן הפלאי כמו מאש.

     

    לאנדרסן היה אומץ לכתוב אגדות עם סוף עצוב. הוא חשב שצריך להיות טוב, לא מפני שזה משתלם (תפיסה המשוּוקת בעקשנות במעשיות-מוסר-השכל בנות זמננו, והרי במציאות זה לא תמיד כך) אלא משום שמקור הרוע במוגבלות חשיבתית ורגשית, וזאת הצורה היחידה של דלות שממנה יש לסלוד. והיא מצחיקה, כמה שהיא מצחיקה! אנדרסן לא היה סופר גדול בלי חוש ההומור שלו, הנוצץ בכל גוני הקשת – מטוּב לב ועד לעג. אבל הוא לא היה מוראליסט גדול אילו היה בעצמו התגלמות טוּב הלב. הו לא, היו לו גחמותיו וחולשותיו, ובחיי היומיום היה בלתי-נסבל. דומה שדיקנס הוא שבירך את היום שבו אנדרסן בא לבקרו והשתכן בחדרון שהתמלא פרחים לכבודו. ואחר-כך בירך את היום שבו יצא האורח אל עבר ערפילי קופנהאגן. אפשר היה להעלות על הדעת שסופרים הדומים זה לזה מבחינות כה רבות היו צריכים להסתכל איש בעיני רעהו עד יום מותם. נו, מה לעשות.

      

    • האנס כריסטיאן אנדרסן, אגדות, מהדורה חמישית, תירגמו סטפניה ביילין וירוסלב איוושקביץ', ההוצאה הלאומית לאור, ורשה 1969.

     

    ילד קטן ורע

     

    היצ'קוק היה בוודאי אימת כל הדיאטנים. הוא הגיע לגיל מבוגר למרות שכל חייו הבוגרים נשא כמה עשרות קילוגרמים של משקל עודף. הוא אכל כמויות עצומות של בשר שמן, רטבים סמיכים וממתקים. האלכוהול ליווה אותו מתחילת הבוקר עמוק אל תוך הלילה. בנוסף לכך הוא חי במתח מתמיד. נכנס למאבקים עיקשים עם מפיקים, תסריטאים ושחקנים. הוא היה דוגמא מהלכת לדרך שבה לא צריך לחיות מי שרוצה להיות בריא ויצרני בעבודתו. ועם זאת, עבד כמו שעבדו רק מעטים בין יוצרי הסרטים.

     

    הוא יצר חמישים ושלושה סרטים עלילתיים, שכמה מהם נכנסו לנצח להיסטוריה של הקולנוע, ויותר מזה – עד היום הם עוצרים את נשימתם של הצופים. נוסיף על כך תוכניות טלוויזיה רבות, נו, וסרטים שלא זכו להתגשם, למרות שתיכנן אותם במשך חודשים ארוכים. בסוף הוא מת, אבל – אם אינני טועה – מקרים כאלה קורים גם לאנשים ששומרים על עצמם...

     

    על אודות תופעה מעין זו אי-אפשר לכתוב ספר דק, ומשום כך הביוגרף, דונלד ספּוֹטוֹ, כתב ספר עבה. עבודתו של היצ'קוק על כל אחד מסרטיו מתוארת ומנותחת לפרטי פרטים. יש לנו כאן גם לא מעט ביקורות וקטעי זכרונות של אנשים שהכירו

    אותו ובמשך זמן-מה נאלצו לסבול, מי בשחוק מי באימה, את גחמותיו. לבסוף לפנינו גם התבטאויות ספורות של הרב-אמן עצמו. הייתי שמחה אילו היו יותר, שכן אלה הרגעים הכי מלהיבים בספר. כשהיצ'קוק נדחף לחשיפה אישית, תמיד חמק ממאזיניו, תמיד הפתיע אותם במשהו. אף פעם לא ידעת במאת האחוזים מתי הוא מתבדח ומתי הוא רציני. וכך צריך היה להשאירו בביוגרפיה הזאת. אף-על-פי-כן הכותב ניסה לפצח אותו, לראות מה באמת הסתתר באגוז הקשה הזה. אילו חרדות, כאבים, מעצורים וסיבוכים היו שם. ובאמת, הוא עלה על כל זה אבל, הממ, מה זה נותן?

     

    ידוע, למשל, שתיאבון שאינו בר-כיבוש הוא לעיתים קרובות תגובה על חוסר הצלחה בתחום הארוטי. אבל גם ידוע שתמיד היו בעולם המון זללנים שהתאהבו ללא תוחלת בבלונדיניות יפהפיות, אז מדוע רק אחד מהם יצר את "חלון אחורי" ואת "הציפורים"? סוד הכישרון נשאר בגדר סוד. בלי קשר למספר הסרטנים שנאכלו בייאוש והושקעו בכל סרט...

     

    אך הבה נחזור אל היצ'קוק ואל יצירתו. מצד אחד הוא היה בר-מזל, שכן כבר משחר נעוריו החשיבו אותו בחוגי הקולנוע כמקצוען מעולה. מצד שני, לעיתים רחוקות ובאי-רצון ראו בו אמן אמיתי. רק תגובותיהם הנלהבות של במאים אירופים הוכיחו שהוא ראוי לתואר. לא אחת היו סרטיו מועמדים לאוסקר, אבל אף לא אחד מהם זכה. "תמיד כשושבינה אף פעם לא ככלה," נהג להתבדח, אבל זה כאב לו בוודאי. אינני יכולה להתאפק מלצטט עוד משהו. הוא חיבר לעצמו כתובת-מצבה: "זה מה שקורה לילדים קטנים ורעים." מהיכרותי עם החיים ועם ה-savoir-vivre של בתי-העלמין אני מניחה שהדבר מעולם לא התגשם. או סיומו של איזה נאום שנשא בפני ציבור אלגנטי במחשופים ובחליפות ערב: "אמרו לי שרצח מתרחש בכל דקה, אז איני רוצה לבזבז את זמנכם היקר. אני יודע שאתם רוצים להתחיל במלאכה. תודה."

     

    • דונלד ספּוֹטוֹ, אלפרד היצ'קוק, תירגם מאנגלית יאן סטניסלאב זַאוּס, הוצאת אלפא, ורשה 2000 (הספר ראה אור בעברית תחת הכותרת "היצ'קוק, צידה האפל של הגאונות", תירגם מאנגלית עודד דגן, דביר 1991).

     

    בהזדמנות

     

    הפתיעו אותי כותרת הספר והעובדה שלפני שנים אחדות הוא היה רב-מכר בארצות-הברית. זאת אומרת במדינה שבה הפכו את המעשנים לאזרחים סוג ב', כי בשום מקום לא מרשים להם לעשן – לא בעבודה, לא במקומות ציבוריים, לא במקומות מיוחדים שהוקצו לשם כך, כי אלה אינם קיימים. לכל היותר בבית, אבל גם שם השטח זרוע מוקשים, כי העישון של בן-הזוג

    הוא עילה לא רעה לגירושים ולתשלום דמי מזונות גבוהים. מישהו שמנסה להשיג משרה חשובה ונתפס על-ידי צלם בשעת עישון נפסל מייד, בלי להתחשב בכישוריו...

     

    אני סבורה שכותב הספר הוא היסטוריון של הספרות. הוא דולה ממנה קטעים על אודות עישון טבק שיצאו מעטם של סופרים נודעים. ואף-על-פי-כן הערותיו משעממות ופסיכואנליטיות עד כדי גיחוך. אני לא משוכנעת שהספר הוא אכן רב-מכר ומודה בצער שלא סיימתי לקרוא אותו. אבל בה בשעה אני רואה שנשארו לי מקום והזדמנות לומר משהו משלי בקשר להרגל הזה.

     

    יש לי וידוי אחד ושתי בקשות. ותחילה לווידוי: אני מעשנת, ואני עושה את זה כבר הרבה זמן. אני מצטערת על כך מפני שזו תלות, כלומר אובדן חלקי של החירות האישית. אני מכבדת אנשים שאינם מעשנים, ולעולם לא אשכנע מישהו לעשן. כשאני מתארחת אני שואלת אם מותר להדליק סיגריה, ואם ברגע זה מישהו מהנוכחים נאנח בכבדות אני עוברת בלי לקלל לחדר אחר או לשירותים או לחדר המדרגות או למרפסת או לגינה.

     

    כאדם בוגר די הצורך אני יודעת שסיגריות מזיקות לבריאות. הכיתוב על החפיסות לא מגלה לי דבר חדש. ואפילו נניח שרק מעשנים מתים משבץ לב ומגידולים ממאירים (דבר שאיננו אמת), גם כך יש לטבע עוד אלף רעיונות מצערים כיצד לסלק את כולנו מהעולם. ייתכן שלמי שאינם מעשנים הוא מתיר לשהות בו קצת יותר – אך זה כל מה שאפשר לומר בנידון.

     

    ועכשיו לבקשה: לא-מעשנים יקרים! בלהיטותכם לשכנע, להזהיר ולאסור, אל תזכירו בנשימה אחת התמכרות לטבק יחד עם אלכוהוליזם ונרקומניה. זאת דמגוגיה. עוד לא שמעתי על מישהו שתחת השפעת ניקוטין דרס הולכי רגל בכביש או שדרך קבע נהג בביתו לטבוח את אישתו וילדיו. יתרה מכך, הנרקומניה מתבססת על התעופפות מן המציאות. לעומת זאת המעשנים מנסים, יחד עם הלא-מעשנים, ליצור את המציאות הזאת. פעם טוב יותר, פעם רע יותר, אבל זה כבר תלוי בכישורים, באפשרויות ובאופי, ולא באם מישהו מעשן או לא מעשן בעבודה.

     

    ובקשה שנייה: אם בחברתכם תימצא כבשה שחורה, כלומר מעשן, אל תעשו מזה עניין לכל הערב ואל תהפכו את הדבר לנושא שיחה יחיד איתו. הרי העישון אינו תכונתו היחידה. יש לו גם איזה מקצוע, השקפות עולם, תשוקות, התנסויות, הבחנות, והוא בא אליכם כי אתם מעניינים אותו לא רק כאנשים המשוחררים מן ההתמכרות אלא כנראה גם מסיבות אחרות. אני חוששת שבקרוב יגיעו הדברים לידי כך שאם בחבורתכם יופיע אחד ש – נגיד – הגיע עירום לקוטב הצפוני וחזר משם בלי כוויות קור, אבל אחר-כך, בחוסר זהירות, חשף עצמו בפניכם בצורה גרועה בהרבה שכן שלח ידו לסיגריה, תשומת ליבכם הערנית תתרכז אך ורק במחווה הזאת. ולא יהיה סוף לשאלות: למה הוא מעשן, ממתי הוא מעשן, האם ניסה להיגמל, ולמה עוד לא הפסיק. חבל.

      

    • ריצ'רד קליין, הסיגריות הן אלוהיות, תירגם מאנגלית יאצק ספּוּלני, הוצאת צ'יטֶלניק, ורשה 1998.

     

    לאתר הוצאת חרגול.

     

     

    מתוך "קריאת רשות", אסופת מסות מאת ויסלבה שימבורסקה, תרגום: רפי וייכרט, הוצאת חרגול וקשב לשירה
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים