שתף קטע נבחר

ספר הגמגום הפנימי

בפרקי התבוננות חכמים ויפים מפענח הסופר האיטלקי ארי דה לוקה ב"לא עכשיו, לא כאן" את יחסיו עם גמגומו ועם אמו

"לא עכשיו, לא כאן" הוא ספר מעודן וחכם, לעיתים חכם להפליא. הוא אינו סוחף במובן העלילתי המקובל, ולמעשה אין לו עלילה והוא כולו פרקי התבוננות קצרים, נרגשים אך מאופקים, של הסופר ארי דה לוקה בילדותו, ובעיקר ביחסיו המורכבים עם אמו, שאליה הוא מרותק גם ממרחק השנים: "זקופת גו, מתנכרת לַהלוך ושוב של האנשים... העצבים כיסו את פנייך יותר מהרעלה את פני הערבייה".

 

דה לוקה הוא מתבונן ענו בעולם וזה המקור העמוק לחוכמתו. הוא קולט במלואם את המראות ("היינו הולכים אל השמש כמו לכיכר שיורדים אליה כדי למלא שקים ריקים"), את ריח האקונומיקה בידיים וריח האוויר הנקלֶה מעל הבוטנים, את עלבון המשרתת ואת תפארת התנועה של החבר השחיין, את ההזדקנות. "ראיתי נשים שקרסו אל הגיל המתקדם כמו שנופלים ממדרגה שטעינו במיקומה, משום שנאחזו יותר מדי בגיל שכבר חלף-עבר".

 

גמגום אהובי

 

זהו הספר הראשון של דה לוקה שפורסם (בהיותו בן 39), אם כי לא הראשון שכתב. השם "לא עכשיו, לא כאן" לקוח מן הגערה ההורית המוכרת, ששמע מאימו כילד בביתם הצר והדומם, שבו מצאה המשפחה מחסה מרחובות העוני הרועשים של נאפולי (אף שבספר הדברים בהחלט מוקמים לתחייה "כאן ועכשיו"). באותה שכונת עוני נבטה ילדותו העשירה, ודווקא כשהוריו התאוששו כלכלית ועברו לבית מרווח ואמיד, הוא נעשה פחות מאושר. "לפתע תם העוני יחד עם הילדות".

 

הוא היה ילד מגמגם ועדין, קשוב לאנשים אך עצמאי לחלוטין, מוסרי מאוד, וגם קשוח. את מראהו הוא מתאר בדייקנות נושכת: "הייתי זעיר, בעל שיער שחור, פרצוף של מנקה ארובות וחיוך מאולץ". היתה לו יכולת הזדהות יוצאת דופן עם האחר. כששמע ילדים בוכים מעבר לקיר מכאב המכות שספגו (אותו לא היכו), "עלה בגרוני הדחף לצעוק יחד איתם, כמו שעושים החמורים, הכלבים".

 

לא היה בו בדל תלונה על הגמגום הקשה שלו - שבכמה מובנים היה מקור חוזקו. פעם אימו האשימה אותו שלא בצדק במשהו, והוא, מופתע, בחר לשתוק במקום להתגונן. "הפכתי לי למחיצה את הפגם הפיזי, כדי לשמר את ההתרגשות המוזרה של אהבה עצמית, שהתבססה על חפותי הסודית". כשגילתה האם שטעתה וייחסה את אי-תגובתו לגמגום, היא באה מלאת צער לנחמו. הוא בכה תחת זרועה, אבל מסיבה אחרת, "על שהטלתי בך אשמה, כי את היית הצדיקה ואני העמקתי את טעותך לצורך ההתרגשות של ההתנכרות. החפות יכולה להיות סוג של חוצפה".

 

הגמגום שלו תרם ליכולתו המילולית ("זה היה שיגיון של גמגמן, להקפיד על משמעות המילים") ולנטיית הכתיבה שלו ("דיבור הוא הליכה על חבל, כתיבה היא שליטה בו, התרתו"). אימו תמיד חשדה בו שהוא אחראי לגמגומו והיה בזה משהו,

כי כילד רגיש לצדק, הדרך ליישב את רתיעתו מרוע אנושי עם האחווה הבסיסית שחש כלפי אנשים, היתה ליצור לעצמו מרחב שתיקה. בנערותו, כשאביו הלך והתעוור, הלכה וסרה ממנו מכשלת הדיבור, כמדומה מתוך איזו אחריות משפחתית, ושלווה חדשה נולדה בחייו.

 

אבל היה גם צד רוחני מפתיע לגמגום שלו. אימו, קתולית מאמינה, נהגה לצאת איתו לטיולים לאורך הים ולשפוך בפניו, המאזין השתקן, את מרי ליבה על סִבלות העולם (על מצוקותיה הפרטיות לא התלוננה מעולם): רעידת אדמה שהחריבה כפרים, זוג זקנים מקצה הסימטה שסולקו מדירתם, התייקרות דגי האנשובי. עד כדי כך, שבשלב מסוים הוא החל לראות את עצמו כאחראי לרוע בעולם ואת אימו כמבקשת דין וחשבון. ברגע מסוים בספר הוא מדמה זאת ליחסים "בין מריה דואבת ותובענית לבן שהאמין בדממה כי נשלח אל העולם ואבי העולם שכחו". כלומר, דה לוקה גמגם כי לא היה לו מה להשיב לאמו ולעצמו. "מן הקדרות הזאת עשויות אילמויות".

 

היופי נמצא בפשטות

 

בגיל שלושים הוא למד עברית ובהמשך תרגם כמה מספרי התנ"ך. גם היום, בן 55, הוא פותח את יומו בשעה עם ספר הספרים ("כעת אני קורא בצפניה"), כפי שסיפר למתרגם, אלון אלטרס, בראיון ב"הארץ". לפני שהתפרסם כסופר עבד כסבל וכפועל במפעלי פיאט.

 

הבושה שחש כילד על שלא היה עני כמו שכניו, אלה שמגיל חמש עבדו לפרנסת המשפחה, התגלגלה בחלקה, כמדומה, לפעילותו כמנהיג פועלים. העינוי שעבר כילד עם מדרסי הברזל בנעליו השתחרר, כמדומה, בתחביב טיפוס ההרים שפיתח בבגרותו. וכשחושבים על אהבת התנ"ך של האיש החכם ורודף הצדק הזה, הענו והמגמגם-לשעבר (צירוף המזכיר במשהו את משה כבד-הפה, שהיה "ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה"), קשה שלא להיזכר בכאב איך הודח התנ"ך מלבנו כאן, בארץ העברית.

 

תרגום הספר בידי המשורר אלון אלטרס הוא יפה ביסודו (כמה מהשורות המצוינות ובעלות האיכות השירית הודגמו כאן), אך מלווה גם בלא מעט סרבולים לשוניים ואף משפטים סתומים ממש, כגון: "שזה כבר לא תצלום, אני מבין מן האף”. גם שפת התרגום גבוהה מעט: "בריות" במקום "אנשים", "ליטול חלק" במקום "להשתתף", וכן: "בחורף היו המעילים הזְבוֹרית המינימלית נוכח זרמי הרוח" (זבורית היא המשקולת המקרקעת כדור פורח). זה קצת חבל, כי הספר של ארי דה לוקה ראוי לעברית פשוטה וצלולה לכל אורך הדרך, כזו שתשקף את מלוא עומקו ויופיו.

 

"לא עכשיו, לא כאן", מאת ארי דה לוקה, תרגם: אלון אלטרס, הוצאת הספריה החדשה, 119 עמ'
לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת הספר
"מן הקדרות הזאת עשויות אילמויות"
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים