שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    להיאבק על המובן מאליו
    אינני יכולה שלא לשאול את עצמי מדוע על האוכלוסייה הערבית בנגב להילחם על עצם קיומה של תחבורה ציבורית ברהט? למה עלינו להתמודד דרך קבע עם אפליה, הדרה, חוסר שיוויון והכרה?
    עבור רובנו, תחבורה ציבורית הינה דבר ברור מאליו. אנו רגילים שישנם אוטובוסים שלהם זמני נסיעות, תחנות ותעריפים קבועים. כאשר ברצוננו לברר כיצד להגיע ממקום למקום אנו מתקשרים למודיעין. מה הבעיה? הרי מדובר בשירות נגיש ולא מסובך באופן מיוחד. האמנם? תלוי את מי שואלים. אם תשאלו את תושבי רהט המבקשים להגיע מרהט לבאר שבע, או אפילו לנוע בתוך היישוב משכונה לשכונה, התשובה שלהם לא תהיה פשוטה כל-כך, מאחר וברהט אין תחבורה ציבורית.

     

    כן, קראתם נכון. בשנת 2005 ישנם עדיין אזורים במדינת ישראל ה'מתקדמת', אליהם לא מגיעה תחבורה ציבורית. או ליתר דיוק התחבורה הציבורית לא מגיעה ליישובים הערבים בישראל, או לפחות לרובם המכריע. וכך, תושבי רהט נאלצים להיות תלויים בזמני 'נהגי הטרנזיט', תחבורה פיראטית שהתפתחה מתוך אותו ואקום ובעיקר מתוך צורך של האוכלוסייה שזקוקה למענה כלשהו.

     

    האוכלוסייה הזו מונה כ-45,000 תושבים, סובלת מאחוזי האבטלה הגבוהים בארץ (כ-60 אחוז) וממצב סוציו-אקונומי ירוד. כך שעבור רבים ברהט רכישת רכב פרטי היא מותרות שהם יכולים להרשות לעצמם. במקום זאת, עליהם להסתפק בתחבורה הפיראטית ששעות הפעילות שלה אינן מוסדרות, תעריפיה יקרים ולא אחידים, ונעה רק בין רהט לבאר שבע ולא בתוך העיר. אך כנראה שכך מתנהלים העניינים כאשר אין הרבה ברירות, ונאלצים להתמודד עם מה שיש.

     

    מציאות עגומה זו הביאה מתנדבים ממרכז הזכויות שמפעילה "ידיד" ברהט לארגן, בשיתוף ובמימון "יוזמות קרן אברהם", קבוצת מנהיגות קהילתית שתפעל לקידום הזכות לתחבורה ציבורית. הקבוצה ביצעה סקר רחב היקף בקרב התושבים, שמסקנתו הברורה היתה כי רהט זקוקה לתחבורה ציבורית מוסדרת.

     במקביל לסקר החלו התכתבויות מול שר התחבורה במטרה להביא לפרסום מכרז לתכנון תחבורה ציבורית ביישוב, ואכן המכרז פורסם והחברה שזכתה בו החלה את עבודתה.

     

    קבוצת המנהיגות נאבקה במשך שנתיים על הזכות האלמנטרית הזו, ולפני כשבועיים אף קיימה כנס ברהט שאליו הוזמנו ח"כים, נציגי העירייה, שר התחבורה מאיר שטרית וצוותים מקצועיים של משרד התחבורה ושל החברה המתכננת. המטרה: להציג את האופן שבו ישותף הציבור בתכנון התחבורה הציבורית העתידית. למרבה ההפתעה, לאחר שאנשי משרד התחבורה אישרו את הגעתם לכנס, סמנכ"ל המשרד קבע שמדובר בכנס פוליטי בשל השתתפותם של ח"כים ערבים, והורה לצוות המקצועי להחרים אותו. הביטול לא מנע מאיתנו לקיים את הכנס, שהיה מוצלח ונכחו בו כ-250 איש.

     

    בעיני, הדבר המרכזי היה קיומו של הכנס בתוך העיר רהט, לכשעצמו אקט מעצים בו מגולמת אמירה חזקה מאוד של קבוצת המנהיגות ושל התושבים - המבקשים לעצב את גורלם ולקבוע מהו סדר היום החברתי עבורם, עם או בלי נוכחות משרד ממשלתי או שר זה או אחר. נכון שעבור רבים נוכחותו של שר בכנס עשוייה להיות אטרקטיבית ואף להביא קהלים נוספים, בעיקר 'עסקנים' למיניהם ו'מקורבים' מכל הקשתות החברתיות.

     

    אולם במבחן התוצאה העשייה הקהילתית היא זו שקובעת, והתעוררות האוכלוסייה שמוחה על אי השוויון היא החשובה. בעיקר לנוכח העובדה כי התארגנות מסודרת היא כנראה הכלי היחידי שנותר לנו כמיעוט מודר. התארגנות כזו תעלה את המודעות בקרב התושבים לחשיבות המאבק הציבורי ותגייס לשורותיה עוד ועוד קהלים. אולי זה הסיכוי היחידי להוציא את האנשים מאדישותם ומתחושת חוסר האונים שאליה נקלעו לאחר שאיבדו אמון בפוליטיקאים ובמשמיעי הסיסמאות למיניהם. אלה מתיימרים לייצג את האוכלוסייה הערבית בנגב, אך למעשה אין להם מושג קלוש צהם הצרכים האמיתיים של התושבים.

     

    אינני יכולה שלא לשאול את עצמי מדוע יש לנהל מאבק ציבורי על דבר מהותי ואלמנטרי כל-כך, על זכות בסיסית? מדוע לא ברור מאליו שיש לספק שירותים בסיסיים לאזרחי מדינת ישראל באשר הם? מדוע על האוכלוסייה הערבית בנגב להילחם על תחבורה ציבורית, להיאבק שלא יפנו אותה מביתה, שלרשותה

     יעמוד פקיד דובר ערבית בסניף המוסד לביטוח לאומי ברהט? למה אנו מתמודדים דרך קבע עם סוגיוית האפליה, ההדרה החברתית, חוסר השיוויון וחוסר ההכרה?

     

    מדוע אני לא שומעת התרעמות גורפת מצדם של מי שמתיימרים לייצג את האוכלוסייה הערבית, או מהרוב השולט במדינה? האם מדובר בסוגייה שרלוונטית רק לתושבי רהט, או שמא האוכלוסייה הערבית הפכה להיות מובלעת בתוך מדינת ישראל עד-כדי התעלמות טוטאלית מזכויות כה בסיסיות?

     

    ההדרה החברתית ברורה כשמש, אך כנראה שכשמדובר באוכלוסייה הערבית מדובר באופרה אחרת. אופרה שמתנגנת לה לאט-לאט, אם בכלל. אופרה שהתקליט שמשמיע אותה מזייף עד כאב, כאבם של אלה המבקשים את שוויון הזכויות המגיע להם באופן טבעי וברור, ללא צורך במאבק של שנתיים בכדי שמשרד התחבורה יוציא מכרז לתכנון תחבורה ציבורית. עד מתי, כאזרחי מדינת ישראל, נצטרך להתחבט בסוגיות השוויון וההכרה ולהיאבק על קיומונו, עד מתי נמשיך לזעוק את זעקתנו בכדי שתישמע? האם נצטרך להמתין עוד 56 שנה בכדי לקבל את השירותים הבסייסים המגיעים לנו?

     

    דבר אחד ברור. עלינו לקחת את גורלנו בידנו ולהיאבק על זכויותנו. אך אם אנו, כאוכלוסייה ערבית, לא נתעורר מהתרדמת שבה אנו מצויים ונכיר בעובדה שקיומנו כאזרחים שווי זכויות איננה טריוויאלית וזקוקה יותר מכל ללובי חברתי ולמאבק לשינוי מדיניות, ואם המדינה תמשיך במדיניות ההדרה וחוסר השוויון כלפינו, ולא תפנים שסיר הלחץ בו מצוייה האוכלוסייה הערבית עשוי להתפוצץ בפניה, היא לא תוכל להאשים איש מלבד עצמה.

     

    • ראויה אבורביעה היא מנהלת מרכז "ידיד" ברהט

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלברטו דנקברג
    "אמירה חזקה מאוד של קבוצת המנהיגות ושל התושבים". כנס התחבורה ברהט
    צילום: אלברטו דנקברג
    צילום: אלברטו דנקברג
    "מדוע יש לנהל מאבק ציבורי על דבר מהותי ואלמנטרי כל-כך, על זכות בסיסית?". כנס התחבורה ברהט
    צילום: אלברטו דנקברג
    רוח טובה
    יד שרה
    כיתבו לנו
    מומלצים