רודנות או דמגוגיה

אחרי בלותה הייתה למערכת הפוליטית עדנה. הפרישה של שרון וה"פוטש" של עמיר פרץ הפיחו רוח חיים בזירה הפוליטית; היא משדרת היום לעם תקוות חדשות ובשורות חדשות, ומדינת ישראל צהלה ושמחה. לשני האירועים יש מכנה משותף כפול - אישי ועקרוני.

הראשון קשור לאישים שבמרכז הארועים: שרון ופרץ, שתי דמויות כוחניות ואגוצנטריות מאוד, לימדו אותנו שיעורים חדשים. אם פעם חשבנו שאופוזיציה גם בתוך מפלגה היא דבר מועיל, ושמנהיגות איננה דיקטטורה, בא שרון ולימד אותנו שדעתו שונה. אם פעם למדנו שהכרת תודה היא ערך, לימד אותנו פרץ שבפוליטיקה אין הדבר כך. שרון פרש מן המפלגה שנתנה לו בית וגיבוי במשך שנים ארוכות של חרם ונידוי, לאחר שהתקשה להתמודד עם המיעוט שחלק על דרכו. ואילו פרץ פילס את דרכו לצמרת אחרי שהפר הבטחה ופסע על גופתו של שמעון פרס, שפתח לפניו את דלתות המפלגה רק לפני שנה. שני השיעורים שלימדו אותנו השניים אינם בדיוק חינוך לכבוד, יושר ונאמנות. 

מעבר למכנה המשותף האישי, יש לשני האירועים מכנה משותף פוליטי רב-חשיבות. המערכת הפוליטית הדמוקרטית נתונה בתהליך מתקדם של ניוון וריקבון. כבר זמן רב ניכרת ירידה ברמה האישית של רוב הפוליטיקאים, נעלמו ממנה היושר וההגינות, והאינטרסים הלאומיים פינו את מקומם לשיקולים וחשבונות אישיים. פרישת שרון וניצחון פרץ אינם תחיה של הדמוקרטיה אלא להיפך - הם פירות הבאושים שלה. פירות אלה ידועים ומוכרים מן העבר: ניוון הדמוקרטיה מוליד רודנים או דמגוגים. בנסיבות המיוחדות שלנו קיבלנו גם את זה וגם את זה.

פוליטיקה כשדה קרב

שרון צועד בנתיב הרודנות. דמוקרטיה נשענת על הכרעת רוב: המנהיג או המפלגה פורשים את רעיונותיהם והעם מכריע. גם קיום אופוזיציה שמעוררת מחשבה, דיון וויכוח הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה אמיתית. דמוקרטיה מחנכת לסובלנות ומתינות, שכן המנצח בבחירות זוכר ויודע: אף כי השלטון היום בידי, מחר אולי יהיה בידיך, ואם ארמוס אותך היום - מחר תרמוס אותי. כל אלה זרים לשרון. הוא מסתיר את תכניותיו ומתעב אופוזיציה, אל הזירה הפוליטית הכניס תרבות של מלחמה ועבורו, הזירה הדמוקרטית היא שדה קרב. ובשדה הקרב צריך להשאיר את האויב בערפל מתמיד לגבי הכוונות והתוכניות, לתקוף ברגע המכריע בכל העוצמה ואחר-כך למחוץ את האויב עד תום. כך נוהג שרון תמיד, כך נהג גם בהתנתקות ובהחלטה לפרוש.

התנהגותו לא רק שאינה תואמת התנהגות דמוקרטית, היא מנוגדת לה לחלוטין, שכן בדמוקרטיה אמיתית, מנהיג נושא באחריות למעשיו לפני העם. וכדי לשאת באחריות, עליו להבהיר את תכניותיו וציפיותיו, אז יוכל העם לשפוט אם השיג את מטרותיו אם לאו. רק בצבא או במול עם של עבדים אין צורך בכל זה. המנהיג אינו צריך להסביר ולהבהיר, לכל מה שיעשה מוחאים כפיים, ואם התוצאה מאכזבת - כנראה צריך להחליף את העם או את המפלגה. הנהירה של חברי-כנסת וציבור רחב אחר שרון כשלעצמה משקפת אכזבה מן הדמוקרטיה, חיפוש אחר "איש חזק" שיפתור את הבעיות במקומנו ותרבות של עם עבדים.

עלייתו של עמיר פרץ מלמדת על פרי באושים אחר של הדמוקרטיה שלנו - הדמגוגיה. הדרך שבה כבש את מפלגת העבודה בסערה אינה מהפכה, אף לא מהפך, כי אם "פוטש". פרץ עמד בראש ההסתדרות, שכבר שנים היא גרוטאה חסרת ערך בהגנה אמיתית על זכויות העובדים. אם יש עוני ואם זכויות העובדים הולכות ומתכרסמות, להסתדרות חלק נכבד בכך. היום היא אינה אלא מנגנון שאפשר להשתמש בו, ופרץ עשה בו שימוש יעיל ורב-רושם. את הבחירות במפלגת העבודה הכריע מנגנון ההסתדרות, על כן זהו "פוטש" לכל דבר ועניין. פרץ זיהה את האופנה החדשה: הדאגה לעניים ולנחשלים. אין לו הצעות רציניות ולא ניתוח מעמיק כיצד צמח העוני, וכדי לרצות את בעלי ההון ומקורביהם המתחככים בו, כבר נקט - עוד בטרם עלה לשלטון - צעדי הרגעה: הוא לא יפגע בתחרותיות ולא בשוק החופשי. אם אכן כך, במה ובמי יפגע ומה יחלק לעניים? אבל בחברה ששבעה אכזבות והסכינה לשקרים, גם דמגוגיה מסוג שונה נראית כבשורה חדשה.

כוכבי הגלריה הישנה 

שתי קבוצות במדינה אמורות להבין את סכנת הרודנות והדמגוגיה ולהתייצב נגדן. האחת - הציבור הדתי-לאומי, ובמרכזו

המתנחלים. אלה הוכו ישירות וקשות ולמדו על בשרם רודנות מהי. אפשר היה לצפות אצלם להופעת כוחות מנהיגותיים חדשים, שיכירו בערך הדמוקרטיה וישלבו את עקרונותיהם הציוניים עם קבלת עול הדמוקרטיה. אולם ציבור זה נותר קפוא ודומם, למרות המכות האנושות שהוכה. אין בו שום התחדשות מנהיגותית או רעיונית, וכל שנשמע מכיוון זה הוא שוב הקריאה לאיחוד השורות וגיבוש המחנה מול האויב - והכל כמובן בראשות המנהיגות הטובה והישנה, שלא למדה דבר ולא שכחה דבר.

המחנה האחר הוא "הליכוד". לכאורה, פרישת שרון צריכה הייתה להביא עמה ברכה. שרון נטל עמו את כל עבדיו הנרצעים ואת כל הקרייריסטים והצבועים, שמכרו את אמונתם והפרו את הבטחתם לבוחריהם. עכשיו הזמן לנקות את המפלגה מכל אלה, לבחור מנהיגות שמייצגת את ההיסטוריה האמיתית של התנועה ולפנות אל העם עם פנים חדשות וישרות יותר. במקום זאת, מציגים לעם שוב את כוכבי הגלריה הישנה, שרובה היה מכור לשרון ושותף לרודנותו, או מתחרה כעת בדמגוגיה של פרץ.

בבחירות הבאות ניתנת לאזרחי ישראל בחירה קשה בין רודן שאיש אינו יודע לאן מועדות פניו, לבין דמגוג שהוא עצמו אינו יודע לאן יגיע. האם כל זה מגיע לנו? האם אכן אנו עם עבדים שכל רודן יכול להוליכו באף אל הבלתי-נודע, וכל דמגוג יכול לכבוש את ליבו בהבטחות חסרות כיסוי? אם עוד יש בארץ הזאת אזרחים שהחופש והכבוד יקרים להם - שיקומו.

ד"ר יעקב חסדאי, אלוף-משנה במיל', היסטוריון ומשפטן