רעידת אדמה מאוחרת

שנים רבות לא תפשה את המערכת הפוליטית שלנו רוח תזזית כמו זו שנשבה בה השבוע. מדי יום - מדי מהדורת חדשות כמעט - התבשרנו על שחקן פוליטי נוסף שעוזב את מפלגתו ומצטרף לאחרת, או יותר מזה: על שפעת השחקנים החדשים שנכנסים לזירה מכל תחום שהוא - אקדמיה, עיתונות, בידור, צבא ומה לא. מדוע זה קורה דווקא הפעם? על מה זה מלמד? לאן זה יוביל?

בשפתם של פוליטולוגים (אלה המומחים לפוליטיקה), אנו עומדים בפני מה שמכונה "בחירות של הערכות מחדש" - Realignment Elections. כאלה היו הבחירות שעשו את פרנקלין רוזוולט לנשיא ארצות-הברית ב-1932, או שהעלו לשלטון את סילביו ברלוסקוני באיטליה של 1994. אלה הן בחירות שבהן לא רק משתנים יחסי הכוחות בין המפלגות, אלא מתחלפת המפה הפוליטית עצמה. הדבר קורה באחת משתי צורות: כאשר מפלגות ישנות מתפוררות ובמקומן צומחת מפה חדשה (כמו שקרה באיטליה), או כאשר הנאמנות המסורתית של רוב הבוחרים למפלגותיהם מתמוטטת, וחלק גדול מאוד מהם משנה את העדפותיו האלקטורליות (זה מה שקרה בארצות-הברית). בישראל של 2006, ייתכן מאוד שמתרחשים שני הדברים גם יחד.

מאז הבחירות לכנסת ב-1965 ועד ל-2003, כשליש מן הבוחרים בממוצע שינו את אופן הצבעתם ממערכת בחירות אחות לשנייה. השיעור הנמוך ביותר של מצביעים ניידים היה בסוף שנות ה-60 - אז רק אחד מכל ארבעה מצביעים החליף את הפתק ששילשל בקלפי בהשוואה לבחירות הקודמות. הניידות הגבוהה ביותר הייתה ב-1977: בשנה זו אחד מכל שני מצביעים החליף את הנאמנות המפלגתית שלו. כך נוצר המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון. כל הסימנים מעידים על כך שהפעם, שיעור המצביעים הניידים יגיע לשיא חדש. והסיבה לכך היא שמפת המפלגות משתנית: הליכוד התפצל ומה שנשאר ממנו זז ימינה; גם ממפלגת העבודה ניתק אגף והיא נעה מעט שמאלה; "המחנה הלאומי" עשוי להתאחד; והשינוי הגדול - קמה מפלגת מרכז חדשה, שתמשוך בוחרים מכל עברי המפה הפוליטית.

יתר על כן, הפעם הניידות לא תהיה כבעבר בעיקר בתוך כל אחד מן המחנות הפוליטיים - ימין, שמאל, מרכז או דתיים, אלא הרבה מאוד גם בין המחנות. בוחרים רבים יזוזו ממפלגה למפלגה בכיוונים שלא ראינו בעבר. מזרחיים יעברו מהליכוד

לעבודה (זה לא קרה מעולם), קיבוצניקים ואפילו חברי מרצ יתמכו הפעם בקדימה של שרון (גם זה אינו מחזה שגרתי). אחת הסיבות העיקריות לתזוזה הדרמטית הזאת היא ריבוי הדמויות החדשות שנכנסות למירוץ לכנסת ולממשלה: ברוורמן ורייכמן, יחימוביץ' ודיכטר, אילון ודיין - ומצעד הכוכבים הזה יימשך בוודאי במהלך השבועיים הקרובים (הטיפטוף איטי במכוון, כדי לספק לתקשורת רצף של כותרות). בסך הכל, זוהי אחת התופעות החיוביות והבריאות ביותר שקרו בחיים הציבוריים שלנו מזה עשרות שנים. כמי שהפסדו בפריימריז סלל את הדרך לכל זה, יכול שמעון פרס לטפוח לעצמו על השכם. אך המהלך הזה היה רק אקט סימבולי לפריצתו של דור חדש, ולהבשלה של תהליכים עמוקים בהרבה משינוי פרסונלי בהנהגת מפלגת העבודה. 

מזה מספר שנים נוצרה אי הלימה חריפה בין המפה הפוליטית שלנו לבין המפה החברתית. המערכת המפלגתית אינה משקפת עוד את החברה. המפלגות קפאו ונוצר משבר ייצוג. הוא בא לידי ביטוי בכך שרמת האמון במפלגות הולכת ויורדת משנה לשנה: ב-2005 רק 22 אחוזים מאזרחי המדינה הביעו בהן אמון (לעומת 65 אחוזים שהביעו אמון בנשיא המדינה, 72 אחוז - בבית-המשפט העליון ו-78 אחוזים בצה"ל). זהו שפל של כל הזמנים. לעומת הקיפאון במפלגות, הייתה החברה האזרחית תוססת. קמו עשרות ארגונים, מהכתומים דרך ארבע אמהות ועד לאנרכיסטים; נוצרו מאות עמותות חדשות, מאלה שנלחמות נגד אלימות בכדורגל ועד למתנגדי שימוש בפרוות; והיתה בה פעלתנות-יתר, מאלה שהקימו בתי-תמחוי ועד לאלה שמחנכים לשיפור תרבות הנהיגה. אבל כל התנועה הזאת התרחשה מתחת לפני השטח, בלי קשר למפלגות ולפוליטיקאים. הקרום הקשה של המפלגות המאובנות לא איפשר לפעילות הזו להשפיע על מפת המפלגות הממוסדות ועל הכנסת. נפילת פרס בעבודה והפרישה של שרון מהליכוד היו רעידת אדמה שקרעו את הקרום הזה. וכך הצליחה הלבה, שגעשה מתחת לפני השטח, לפרוץ ולעלות על פניו.

פרופ' יורם פרי, ראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב