שני סיפורים טובים
סטודנטית אחת הצליחה לשנות את המדיניות של סירקיוז. קבוצת פעילים שינו את הקו של עיתון בפלורידה. לפעמים ההסברה גם מצליחה
נפתח באזהרה: הטור השבוע אינו מומלץ למיואשים שאוהבים להתבכיין כמה התדמית של ישראל רעה, כמה שונאים אותנו בעולם וכמה מצב ההסברה בקאנטים. כי השבוע אני מביא לכם דווקא שני סיפורי הסברה אופטימיים. גיבורי הסיפורים הם לא דיפלומטים מצוחצחים או דוברים משופשפים, אלא סתם אנשים טובים באמצע אמריקה, אוהבי ציון שנתקלו בתופעות אנטי-ישראליות והחליטו להיאבק. כמעט כל יום אני נתקל באנשים כאלה – אנשים רגילים לגמרי – שאוהבים את ישראל ונלחמים על כבודה. כיף לשמוע את הסיפורים האלה, וכיף לחלוק אותם עם אחרים.
אחת הסוגיות שהכי מטרידות את קהילה הפרו-ישראלית היא שאמריקאים רבים מדי מנועים מללמוד בארץ. בארצות הברית מקובל שסטודנטים לומדים סמסטר או שניים באוניברסיטה מחוץ לארה"ב, ועד שהאינתיפאדה פרצה, ישראל היתה יעד מועדף עבור הרבה סטודנטים יהודים. אבל אז החלו המהומות, ה"סטייט דיפרטמנט" שם את ישראל ברשימת המדינות המסוכנות לנסיעה עבור תייר אמריקאי, ובתגובה אוניברסיטאות רבות (חלקן גם יוקרתיות מאוד) מנעו מהתלמידים שלהם ללמוד בישראל.
מבחינתנו, מדובר קודם כל בקטסטרופה תדמיתית, שכן שהאזהרה של הסטייט דיפרטמנט שמה את ישראל במועדון מצומצם ומפוקפק שבו חברות מדינות כמו לוב, איראן, עיראק וסודן. ויש פגיעה נוספת, גם אם היא לתווך קצת יותר ארוך: איבדנו "שגרירים". מחקרים הראו שמי שמתגורר בישראל כסטודנט נוטה להיות מעורב ופעיל למען ישראל גם בחייו הבוגרים. אבל אותם שגרירים בפוטנציה בילו במקום זה סמסטר בפירנצה או בריו או בלונדון.
רוע הגזרה
אוניברסיטת סירקיוז, בצפון מדינת ניו-יורק, היא אחת האוניברסיטאות שהשעו את הלימודים בישראל. לא בגלל אנטישמיות או רוע, סתם כנראה רצו שם להיות "און דה סייף סייד". רוב הסטודנטים השלימו עם רוע הגזרה, אבל אחת עקשנית במיוחד - קרלי מנגל שמה - החליטה להיאבק. קרלי היא אחת הפעילות הפרו-ישראליות בקמפוס (פגשתי אותה כשעזרה לארגון "ישראל בלב" להרים את המופע של "שוטי הנבואה" באוניברסיטה) והחלום שלה היה ללמוד בארץ. "מאז שביקרתי בישראל היתה לי כמיהה ללמוד שם" היא מספרת, "התאהבתי בתרבות הישראלית וברעיון של מדינה יהודית".
היא החליטה לפעול: יחד עם כמה חברים, היא כתבה להנהלת האוניברסיטה, הגישה מכתבים נרגשים של סטודנטים שרוצים ללמוד בישראל, ובנתה תיק שלם של מסמכים, דוחות, והמלצות של אנשים שונים ומגוונים שקוראים לאוניברסיטה לשנות את המדיניות שלה. וראו איזה פלא: זה עבד. לפני שלושה שבועות החליטה אוניברסיטת סירקיוז שבעצם לא כל-כך מסוכן ללמוד בארץ, והתירה לסטודנטים שלה ללמוד בישראל. קרלי זוכרת את הרגע שבו בישרו לה שהמאבק הצליח: "זו תחושה נפלאה לגלות שאדם בודד יכול לשנות את המצב", היא מספרת, וקצת עצב מתגנב לה לקול: קרלי עצמה, שנבחרה להיות נשיאת ארגון הסטודנטים היהודי של סירקיוז, מחוייבת להישאר במקום וכבר לא תוכל לנצל את ההיתר המחודש. אבל חוץ ממנה, יש שם עוד 3,000 יהודים. גם אם יבוא אחד, היה שווה.
והנה סיפור מפלורידה, מדינה עם אקלים חם ואנשים חמים לא פחות. לא מזמן ביקרתי באחת הערים בפלורידה שבה קהילה יהודית קטנה – אך פעילה - וחיים שלווים. לפני כמה שנים, מתישהו בתחילת האינתיפאדה, היהודים המקומיים החלו לשים לב לתופעה מכעיסה: העיתון המקומי, כך היה נדמה להם, נטה לדווח על הנעשה בישראל בישראל באופן פרו-פלסטיני מובהק. אותם יהודים החלו לגזור כתבות, לספור דיווחים, להעריך כותרות ולבחון תמונות. ואז גילו שהסטטיסטיקה מאשרת מה שהבטן אמרה להם כל הזמן: העיתון מוטה לכיוון הפלסטיני, ועל כל כתבה פרו-ישראלית, העיתון פרסם ארבע-חמש כתבות שציירו את המדינה באור שלילי.
כמה מילים על עיתונות מקומית בארצות הברית: במדינה הענקית הזו מתפרסמים אלפי עיתונים. בארץ מכירים בעיקר את החשובים שבהם - כמו הניו יורק טיימס - אבל הרבה אמריקאים צורכים את החדשות שלהם כמעט אך ורק מהעיתונות המקומית. מדי פעם משתרבבת לעיתון מקומי גם איזו ידיעה על מדינה רחוקה – נניח, ישראל – והידיעות הספורות האלה מרכיבות את מה שאותם אמריקאים יודעים על הנעשה בעולם. ובמלים אחרות: מאוד חשוב מה כותבים עלינו באותם עיתונים.
בחזרה לפלורידה: כתב העת הבולט בעיר המדוברת הוא עיתון מקומי המגיע למאות אלפי אנשים, ומהווה עבור רובם מקור יחיד לחדשות מישראל. ומה שהם ראו היה חד-צדדי באופן בוטה: הישראלים תמיד תוקפנים, הפלסטינים תמיד קרבנות. אם היו בעיתון צילומי הלוויות, אלו היו הלוויות של פלסטינים. עורכי העיתון אהבו לשבץ תמונות של ילדים יתומים ונשים בוכיות, אבל לא כשמדובר בקורבנות מהצד הישראלי. במקרה אחד, אחרי פיגוע במרכז בילוי שגרר פעולה צבאית ישראלית, הכותרת זעקה "ישראלים הרגו פלסטינים". והיו עוד הרבה דוגמאות.
בקיצור, כשכבר היה ברור שמסתמנת מגמה, התכנסו כמה מיהודי המקום והחליטו לפעול. אחד הציע להטיל על העיתון חרם מודעות של עסקים בבעלות יהודית, אחר העלה אפשרות של ביטול המוני של מנויים. דרך הפעולה שנבחרה בסוף היתה הרבה פחות כוחנית והרבה יותר פשוטה: החבר'ה ביקשו להיפגש עם העורכים – ונענו בחיוב. הם התייצבו במשרדי העיתון, הציגו את מאזן הכתבות, וביקשו סקירה הוגנת יותר. "לא ביקשנו שהעיתון יהיה פרו-ישראלי", אמר לי אחד הפעילים המרכזיים בקבוצה, "ביקשנו שיהיו הוגנים". הם הציגו לעורכים נתונים על הטרור, סיפרו על הצד הישראלי של הסכסוך, וניסו להבהיר את מורכבות הסיטואציה. וראה זה פלא: העורכים הבטיחו להיות זהירים בדיווחים. הבטיחו וקיימו: לאט-לאט, בתהליך שלקח חודשים, היהודים המקומיים החלו לראות שינוי: המאמרים הפכו יותר מאוזנים, כותרות נהיו מאופקות, והסכסוך כולו זכה לכיסוי הוגן יותר. "אנחנו כבר לא מפחדים לפתוח את העיתון ולקראו איזה אנשים רעים הם הישראלים", אמר לי אותו פעיל, "הבנו שאם אף אחד לא קם להגן על ישראל, אנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו".
איתן שוורץ זכה בתוכנית "השגריר" בערוץ 2 והוא עוסק בהסברה מטעם ארגון "ישראל בלב".
