כשניטשה גמר

מה יותר מזעזע מלדמיין את אמא ואבא שוכבים? מה יותר מחריד מלתפוס אותם באמת עושים את זה? ומה יותר טראומטי מזה שכולם, כולל אותך, רואים אותם במיטה מזדיינים, אוראלי, אנאלי, בנאלי? אז זה בול מה שקרה לילדי משפחת מלואו הצעירים, שבשבת סגרירית אחת הרחיקו עד למעלה ארון הספרים - ושלפו משם ספר שהנציח את הוריהם עושים סקס בגירסאות שאפילו את, ב-30 שנה של פעילות יצירתית, לא הגית. "התנוחה", שזה הספתח שלו, עוקב אחר המציאות המשפחתית שהשתנתה מאז אותו בוקר גורלי.

הספר שבתוך "התנוחה", שמוצג כמין קאמה סוטרה מערבי של בוגרי המהפכה המינית של הסבנטיז, מתעד את ההורים מתנים אהבים בכתב ובאיורים ריאליסטיים (מי מהקוראות שהצליחה ליישם את התנוחה "סליחה חשמלית", אגב, מוזמנת לשלוח תמונות פלוס הסברים למערכת) וגוזר את גורלם של המלואים. זאת לא סתם עוד משפחה כל-אמריקאית דפוקה, אלא כזאת שהדפיקות שלה מכווננת מינית: הבת הבכורה שרמוטה, הבן האמצעי אימפוטנט, זה שאחריו הומוסקסואל, הצעירה פריג'ידית מזדקנת, ההורים גרושים חרמנים וכולם מתברדקים ביחד ולחוד.

אלוהים יודע שכל חיי הצעירים והבגירים הצטמררתי מהמחשבה שמכילה באחת אבא, אמא וסקס. ואני לא רוצה אפילו להיזכר במקרה באותו הבזק שלכדתי באיזה לילה. פתוחה ככל שאהיה, גם היום את הפרקטיקה הזאת אני מעדיפה לשמור לעצמי ולחברות שלי. ככה שה"מצב" של משפחת מלואו דיגדג לי מראש במקומות מוכרים. הנחמד הוא שבמקום לגלם את הטראומה הזאת בטרגדיה פסיכולוגיסטית, "התנוחה" נירמל אותה על ידי הליכה למקום של הצחוקים. אז לא ניסחף ונאמר שמדובר ברומן חובה, או אף סמוך לזה, אבל הוא לבטח תענוג אינטליגנטי וקליל, שממחיז בשנינות למה זה לא בדיוק משנה מאיזה כיוון הדפיקות מגיעה - כך או אחרת, היא הכרח בכל משפחה בריאה.

"התנוחה", מג ווליצר, מאנגלית: רותי ונעם אור, ספרית מעריב.

המכללה לבחילה

בקולג' נשים קטן במסצ'וסטס, מתחת לצמרות העצים האפלות שבהרי ברקשייר, רוחש לו מעשה שטנים שגורם לקומץ נערות בנות טובים להתחרפן בזו אחר זו. שריפות מסתוריות שניצתות באישון ליל מתדלקות את הטירוף ואת הפחד; מה לעזאזל הולך שם? והאם זה יכול חלילה לקרות גם במעונות בתל אביב?

את סוד האימה פורצת ג'יליאן, סטודנטית לספרות וחברה בחוג המצומצם לשירה בהנהגת פרופסור אנדרה הארו. ג'יליאן זו מאוהבת חזק באותו מרצה אנורקטי, וכמותה שאר בנות הקורס ההופכות לשירה כתובה את כל הניצול והשפל שחוו בחייהן, ולו כדי שאנדרה יגיד להן שהן עשר. אה, וגם יזמין אותן הביתה, ככה שהוא ואשתו הפסלת יוכלו לשחק איתן קצת. במיטה. על הספה. בין התבשילים במטבח. וגם ג'יליאן רוצה צומי, אז בלילה שחור אחד, בין ברושים ושקמים, היא נעתרת לפרופסור והולכת שבי אחריו בנתיב השגעת שרבות הלכו בו לפניה.

אח, איזה תענוג. ג'ויס קרול אוטס, סופרת אמריקאית גדולה שאיכשהו לא תפסה פה חזק, רוקחת מסיפור אהבה סטנדרטי בין מרצה לסטודנטיות ריבת מרורים קודרת. אוטס אוספת את כל הפחדים, העיזבון, התלישות והכמיהה למצוא גואל שיהיה חזק לפחות כמו אבא, אם לא יותר, ובונה מכל הפרוידיאניות הזאת את טירת אשמדאי. אחרי הכל, אנחנו לא מדברות פה על עוד סתם פדיחה אתית אלא על מעשייה גותית למהדרין. ואלה, אם להציג מרחשי לבי, חסרות פה כל כך.

"חיות", ג'ויס קרול אוטס, מאנגלית: ערן שדה, זמורה-ביתן.

שלום, אני נוסע

אוקיי, בנות, הנה לכן ספר הבנות האולטימטיבי, ועוד אחד שלא ממותג בגבולות הצרים של ספרות טיסה. הסיפור הוא כזה - קלייר והנרי נפגשים בספרייה ומתאהבים כמעט על המקום. כמעט, כי בעצם הם נפגשו עוד הרבה קודם. הסיבה - הנרי סובל ממחלה שרק המדע הבדיוני עלה עליה: הוא נוסע בזמן.

במסגרת השטיק המוצלח שלו נוהג הנרי לזנק לחייה של קלייר, מאז שהיתה בת שש, מרגעים שונים בעתיד - פעם הוא בן 36 ופעם 42. בין לבין הוא מגלה לה את תוכנית העל שלהם, כאילו חתונה פלוס בית צמוד קרקע, שתצא לפועל ברגע ששניהם ייפגשו בהווה משותף. אז כשהם נפגשים "באמת", 14 שנה אחרי הדייט הראשון, קלייר כבר מאוהבת מעל הראש ואפילו יודעת שהחלום הבורגני סגור מבחינתה. מה שנקרא כיף לה: היא לא תפתח חרדות נטישה אם הוא פתאום יודיע לה שהערב הוא יוצא עם חברים.

על הרקע הזה עוסק הרומן באהבה גדולה מהחיים. באהבה פנטסטית. באהבה שהקיום שלה הוא לא תמהיל של נסיבות אקראיות, אלא של גורל קבוע מראש. כזאת שמגשימה הלכה למעשה את האמונה הקוסמית של "הכרתי אותו עוד לפני שנפגשנו". ואין מה לומר, למרות שהוא נשען על האמא של הקלישאות - הסיפור הזה כובש.

ממרומי המיטה

 הריקה אני עורגת לאיזה אהוב כזה שבעצם תמיד היה שם איתי. אבל כשהס.מ.ס מבושש להגיע, כל מה שנותר בידי הוא איזה רומן בינוני ומייגע, שממחזר את הגימיק שלו עד כלות, ובאמת עדיף כבר לקרוא משהו טוב. וחוץ מזה, אופיטימיות קוסמית זה הכי תמיר קמחי.

"אשתו של הנוסע בזמן", אודרי ניפנברג, מאנגלית: אסף גברון, כנרת-זמורה-ביתן.

צ'ינגיס חאן.

אם כבר דיברנו על משהו טוב, למה לא לקרוא את "ג'מילה" - נובלה קצרה על אהבה גדולה המשתרעת במרחבים הקסומים של ערבות רוסיה האסייאתית?

תחת שמי אוגוסט מעוטרי כוכבים, כשאבק לענה נישא בין צרורות שיחי ורד הבר, שומעת ג'מילה את שירתו של דניאר השתקן, והיא צרודה וצלולה, עמוקה ורחבה ומכילה אהבה. היא מושיטה יד לגעת. מניחה לחי רכה על כתף דוקרנית. וזהו, העסק חתום. ולא משנה שג'מילה היא בכלל אשת איש, ושדניאר הוא המוזר של הכפר, ושהמספר סאיט שרואה הכל הוא בכלל האחיין של ג'מילה, שנשלח לשמור עליה בדיוק מבלגן כזה. זה לא משנה, כי יש משהו כל כך מוחלט ברגע הזה, שעל הזין כולם. ואפילו הטבע נכבש בתוך מעשה האהבה המבזיק כמו ברק בעיניים, וברגע שנגלה לעולם, שום דבר כבר לא נראה כמו קודם.

צ'ינגיס אייטמטוב ("והיום איננו כלה") מספר את הולדת הרגש הטהור, בלי לקשט ולקשקש אותו במחוות מפורכסות. זה פשוט זה. ומהלידה הזאת מגיחה יצירה: הציור שסאיט מצייר, המנציח את זוג האוהבים שבבגידתם בכל השאר היו הכי נאמנים לעצמם. ומשם גם מגיח הסיפור שלו, שבמינימום דרמה משרטט מקסימום רגש.

"ג'מילה", צ'ינגיס אייטמטוב, מרוסית: דינה מרקון, ספריה לעם - עם עובד וכרמל