אלבום בכיף

Girlfriend, השיר הפותח את Beautiful life, אלבומו החדש של שי נובלמן, הוא בלי ספק אחד השירים הכי קצביים ועליזים למשמע שנכתבו על התפרקות מערכת יחסים (בוודאי אם משווים אותו לאלבום הסולו המופלא והקודר של יובל שפריר שכמה משיריו עוסקים בפרידה מאותה בחורה בדיוק). גם בחלק מהשירים האחרים באלבום מקבלים טקסטים כואבים ואישיים מאוד עטיפה פופית נוצצת וממותקת - והתוצאה היא אלבום פשוט, אבל לא פשטני, שמצליח לעשות שמח באוזניים ובלב.

נובלמן לא שינה בהרבה את הקו שהציג באלבומו הראשון שיצא כבר לפני ארבע שנים. הוא עדיין נשאר נאמן למסורת הפאוור-פופ, עם השפעות סיקסטיז וסבנטיז כבדות מאוד. הנגנים המצויינים (גבע אלון, יותם בן חורין, איסר טננבאום) משחזרים היטב את הצלילים שניגנו לפניהם אלפי להקות, מבלי להתאמץ יותר מדי להיות מקוריים. יחד עם הכריזמה של נובלמן, שמפגין אישיות חצי לוזרית-חצי פרועה, נוצרת תרכובת פסאט-פודית, קלילה ונעימה.

שירים כמו Baby In The Rain או Animals עומדים בשורה אחת לצד להיטים שמגיעים אלינו מארה"ב או בריטניה, ויפה שגם בגלגלצ הכירו בזה סוף סוף. לא מדובר אמנם בשירים שייזכרו לדורות, אבל לכמה דקות ברדיו, וכבסיס להופעות פרועות, הם בהחלט עושים את העבודה. לצידם יש באלבום, שלא מצליח לשמור על רמה אחידה, גם כמה שירים חלשים יותר דוגמת words או שיר הסיום הגימיקי על בית"ר ירושלים, שיוצרים תחושה שנובלמן עוד לא הגיע לבגרות מוזיקלית של ממש.

האווירה הילדותית ששורה על הדיסק היא חלק מסוד קסמו, אבל יש בה גם משהו מעצבן במקצת, בעיקר בהאזנות רציפות (כך שהאלבום מתפקד יותר כיצרן סינגלים). עם זאת, בשירים היותר טובים באלבום, כמו שיר הנושא או wonderfull, מוכיח נובלמן שהוא יכול גם להתרומם מעל לסטנדרט הז'אנרי שבו הוא שולט כה טוב. נדמה לי שעם עוד קצת תעוזה ואומץ, יכול נובלמן לקפוץ מדרגה נוספת, בדרך להפוך ליוצר משמעותי בפופ המקומי, ואם קצת מזל, אולי גם העולמי.