יאללה מכות

"מהומה בשנחאי". לא יודע מאיפה הגיעה שנחאי לשם הסרט - אולי כדי שתחשבו שמדובר בהמשך ל"שנחאי נון" ו"צוות שנחאי" עם ג'קי צ'אן ואוון ווילסון. אין בסרט הזה שנחאי ואין ג'קי צ'אן. זהו סרטו של סטיבן צ'או, כוכב העל הנוכחי של הקולנוע ההונג קונגי (והסרט הזה אגב, כבר היה מתוכנן לצאת בארץ בקיץ, טריילרים שלו כבר הוקרנו בבתי הקולנוע, ואז הוא פשוט נמוג). "מהומה בשנחאי" הוא הסרט הקופתי בתולדות הונג קונג והזוכה הגדול בפרסי האקדמיה לקולנוע שם השנה, וגם זכה אתמול (ג') למועמדות לגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר (מחזיק השיא הקופתי הקודם של הונג קונג, "Shaolin Soccer", הוא סרטו הקודם של צ'או. גם הוא לא הגיע ארצה). הסרט, שכבר הפך בארץ ללהיט פולחן לא קטן בקרב מורידי הסרטים באינטרנט, הוא קומדיית פעולה וירטואוזית ומצחיקה מאוד שמחזירה את ה"סלאפ" ל"סלאפסטיק".

צ'או - שהפיק, ביים כתב ומככב בתפקיד הראשי (למעשה, בתפקיד המשני שהופך לראשי במערכה האחרונה) - מתחיל את סרטו כמערבון, עובר מיד לסרט גנגסטרים, ממשיך למיוזיקל, חותך לסרט בורקס עממי ומגיע לבסוף לסרט קונג פו כמעט מסורתי. וכל זה בעשר הדקות הראשונות. אם בימינו האנימציה הדיגיטלית שואפת להיות יותר ויותר פוטו-ריאליסטית, הרי ש"מהומה בשנחאי" הוא סרט עם שחקנים בשר ודם שמנסה להיראות כמו קרטון מצויר, מעין רוד-ראנר אסיאתי. העלילה המפוזרת עוסקת בחבורת גנגסטרים המסתבכת בקרב עם דיירי שכונת עוני שבה גרים בהיחבא מאסטרים אגדיים של קונג פו. צ'או מגלם את סינג, צעיר פוחז שלא מצליח להחליט האם הוא רוצה להיות גנגסטר קר דם או קונג פו מאסטר משכין שלום. אך הסיפור משני ומקוטע ועיקר הסרט, ממש כמו במיוזיקל הוליוודי, הוא קטעי הקרבות והכוריאוגרפיה המרהיבים והמצחיקים נורא (בניצוחו של יואן וו פינג, האיש מאחורי עיצוב הקרבות של "מטריקס" ו"נמר, דרקון", העושה בסרט תפקיד קמע קטן, לצד לא מעט במאים סיניים שצ'או מעריץ). הציטוטים הקולנועיים הם אינסופיים והסרט הוא כולו סיקוונס קומי אלים אחד ארוך, העשוי במיומנות עוצרת נשימה, ומספק הנאה כמעט מושלמת. (הסרט מוצג בדיסק גם בגרסתו דוברת הסינית וגם בדיבוב מאוד מבדר לאנגלית, עם תרגום לעברית. הבונוסים לא מלהיבים במיוחד, וכוללים ערוץ קומנטרי מחופף של צ'או וצוות שחקניו במנדרינית בתרגום לאנגלית. יש גם פספוסים וראיון של צ'או עם עיתונאי אמריקאי, שבו נראה שהאיש שעשה סרט כה מצחיק הוא מרואיין די יבשבש).

"לאייר קייק". המפיק של "לוק, סטוק ושני קנים מעשנים" ו"סנאץ'" החליט כנראה להראות לגאי ריצ'י מאיפה משתין זה שישן עם הדגים, ובדרך גילה כוכב. מתיו ווהן, שותפו של ריצ'י לפשע בסרטיו טרום חתונתו למדונה, יצר סרט גנגסטרים לא פחות מרהיב מאלה של ריצ'י, אבל הרבה יותר עמוק. אם ריצ'י הפך את הגנגסטרים שלו לכוכבי רוק נהנתנים, החיים עבור הכסף, הסמים והבחורות, הרי שווהן מציג גנגסטר מיוסר, איש עסקים הסוחר בסמים, שתקוע בעולם שהוא לא נהנה ממנו. ריצ'י יצר דאחקות קולנועיות מרהיבות וקליפיות, ווהן משאיר את הצד המרהיב ומוסיף לו ממד טרגי סבוך. אך זה עדיין סרט פשע קליל, עשוי למופת ולרגעים בלתי מובן לחלוטין (מרוב דמויות לא רואים את היער, מרוב פלאשבקים לא זוכרים את ההווה, מרוב טוויסטים כבר לא מבינים מי זה מי). ובכל זאת, קשה שלא להתמוגג מולו.

דניאל קרייג, שכבר התגלה קודם ב"אמא" וב"סילביה", הוא הסוחר שמנסה להיחלץ מגורלו. מפיקי ג'יימס בונד, כך דווח, ראו אותו בסרט הזה וליהקו אותו כבונד הבא (ליהוק משונה קצת, האמת). הסרט קצת מתחכם מדי, לרגעים זחוח מרוב שביעות רצון (מוצדקת, יש לומר, הוא וירטואוזי ללא תקנה), והוא שם קצוץ על אלגנטיות סיפורית (וגם קצת גונב יותר מדי מ"אושן 11"). ובכל זאת, הוא מענג (ווהן, שזהו סרטו הראשון כבמאי, הוזמן לביים בעקבותיו את "3 X Men", אך פרש שבועות ספורים לפני הצילומים).

הדי.וי.די הכפול והמעולה מכיל קומנטרי לא רע, גם אם מנמנם קלות, של הבמאי והתסריטאי, ולא מעט סצינות חלופיות המציגות כיצד הסרט שוכתב בעריכה ובהשלמות.

נו, אז למה הסרטים האלה, ורבים ומשובחים אחרים לא הגיעו ארצה? הנה תגובת א.ד מטלון: "ההחלטה אם להפיץ סרט כלשהו בבתי הקולנוע בארץ אם לאו תלויה בגורמים רבים ומשתנים, חלקם נתונים לשיקול דעתו של המפיץ המקומי (א.ד מטלון) וחלקם לא. בין יתר השיקולים: התאמה לטעם הישראלי, הצלחה של הסרט במדינות שבהן יצא הסרט במועד מוקדם ליציאתו בארץ, שיקולים מסחריים של האולפנים הגדולים ועוד. בראש השיקולים הכלכליים עומד המאזן בין עלות הבאת הסרט לתודעת הציבור אל מול ההכנסות הצפויות שלו, מאזן שבישראל הפך בעייתי מאוד בעיקר בשנים האחרונות. חלק מהבעיה נעוץ בכך שאמצעי הפרסום יקרים מאוד, והמדיה הלא משולמת פחות ופחות מסקרת, מפרגנת ותורמת להצלחת הסרט. בשוק הבינלאומי, לעומת ישראל, הסרטים מקבלים טיפול וליווי צמודים לכל אורך תקופת ההפקה, כך שהסרט מגיע לאקרנים כשהוא כבר 'מבושל' לקהל הצופים, בעוד שבישראל הפניות הראשונות שאנו מקבלים מעיתונאים נעשות כשבוע-שבועיים לפני יציאת הסרט, וגם אז, רק לשם ביקורת. לסיכום, אין נוסחה קבועה בנוגע לסיכויי הפצה של סרט בבתי הקולנוע בישראל וכל מקרה נבחן לגופו".

במילים אחרות: שאלתי "למה?", ענו לי "ככה" (ואז הוסיפו בקטנה שבעצם אני וחבריי העיתונאים אשמים). מזל שיש די.וי.די.

ותזכורת: ספיישל 20 הסרטים הטובים של השנה

"סינמסקופ" לסיכום השנה יתפרסם כאן, בגיליון האחרון של 2005, ב-28.12. ואם אתם רוצים לשכנע אותי למה הסרט שאתם הכי אהבתם השנה חייב להיות ברשימה, זה הזמן. כתבו לי, ספרו לי מה היה הסרט שהכי אהבתם השנה ולמה, ואולי כך תזכירו לי סרטים ששכחתי. שלושה קוראים, שגם יטרחו לצרף שם מלא וכתובת למייל, יקבלו סרטי די.וי.די שמסתובבים לי בבית ואני לא יודע מה לעשות איתם. ככה סתם, בלי פיקוח רואה חשבון, בלי תקנון, בשליפה מהכובע.

עוד ב"סינמסקופ": אז איך "קינג קונג"? - התשובה בגיליון "פנאי פלוס"