קופים מעדיפים בלונדיניות
יש אפקטים, מרדפים, מפלצות וכל מה שפיטר ג'קסון יודע לעשות בעיניים עצומות, אבל מה שהופך את "קינג קונג" לאירוע הקולנועי של השנה היא האהבה
"גרסה נוספת ל"קינג קונג'?", זעקו ראשי אולפני יוניברסל לשמע הצעתו של במאי כשרוני ומבטיח העונה לשם פיטר ג'קסון, אי אז בשנות התשעים. "כלום לא שמעת על הניסיון האחרון לעדכן את הסרט הקלאסי האהוב כל-כך? זה כמעט נגמר במשגל לוהט בין הקוף וג'סיקה לנג. לא תודה פיטר, אנחנו נוותר הפעם".
כשהוא שפוף וכואב נשבע פיטר שיום יבוא והוא יביים עיבוד מחודש לסרט ששינה את חייו, "אתם עוד תראו", סינן והמשיך בלהט ג'קסוני אופייני, "אני מתקתק איזו טרילוגיה טולקינאית. אחריה אתם כבר תתחננו לקונג".
אגדה שהיתה באמת. אולי בשינוי קל של מספר פרטים. אתם יודעים, בשביל הקסם. ועיבודו הכביר של פיטר ג'קסון ל"קינג קונג" ראוי לכל מילה שתאדיר את האירוע הקולנועי של השנה.
גדול מהחיים
מאז הפרק הראשון של "שר הטבעות" נאספו בקרן רחוב אפלה מאות גופים שחיכו למפלתו של הניו-זילנדי. עם סיום הטרילוגיה היו שנשבעו שפיטר ג'קסון מסמן את קץ הקולנוע עם שעשועיו הדיגיטליים. היו כמובן שחשבו אחרת וזיהו במאי בעל נפש רומנטית שמבקש להחזיר לקולנוע את רוחם של אבותיה המייסדים של האמנות השביעית - את מלאכת הסיפור הקלאסית של דיוויד ו. גריפית ואת רוח הספקטקל וחזיון התעתועים הפנטסטי של מלייס.
ואמנם, "קינג קונג", עוד יותר מטרילוגיית "שר הטבעות", ספוג בכל-כך הרבה אהבה וחדווה קולנועית שקשה להיוותר אדישים כלפיו. ולא צריכים. "קונג" הוא מסוג היצירות שיזכירו לכולכם מהו הפלא השמיני האמיתי של העולם.
את הצלחתו של קונג מודל 2005 יש לזקוף תחילה לזכותה של היצירה המקורית משנת 1933. גם ג'קסון, בהיותו ג'נטלמן קולנועי ידוע, מקנח את סרטו בדברי תודה ליוצרים, ארנסט שודסאק ומריאן סי. קופר, וכן לזעקותיה המופלאות של השחקנית, פיי ריי, שהעניקו לו ולרבים מדורו את ההשראה לחפש, כמו דמות הבמאי בסרטו, אחר המסתורין הקולנועי.
ברם, אם מביטים היטב בסרטו של ג'קסון, מגלים שאין שום דבר מסתורי בהצלחתו. "קינג קונג" נהנה מסיפור נהדר. כבר בגרסה משנת 1933 ניתן לזהות בבירור שלוש מערכות סימטריות שמציעות לצופה שלושה סרטים במחיר אחד: בתחילה אנו מקבלים סרט על מהותה של התשוקה הקולנועית - על במאי שמוכן לתור לעבר אי בלתי מסומן, לסכן חיים, והכל בשמה של היצירה הקדושה. ואז, במערכה השנייה, הגלגלים מתחלפים, וסרט חדש מתחיל, הרפתקאות מסמרות שיער בכיכובו של קונג ועוד כמה חברים מגודלים שהפרהיסטוריה הותירה מאחור מיותמים. ולבסוף, כאילו שלא היה די, מגיעה לה המערכה השלישית והמצוטטת כל-כך ועמה הטרגדיה הפוצעת, על החיה שנפלה בשבי היפה. דמעה גדולה ושקופה מופיעה. סוף. כתוביות.
והנה, 72 שנים מאוחר יותר, פיטר ג'קסון ניגש לעדכן את חזונם של שודסאק וקופר. אולם, בניגוד למעלליו של הבמאי ג'ון גילרמין, שבגרסתו הנבואית משהו משנת 1976 ביקש להפוך את קונג לקוף-על חרמן, את הבמאי לאיש תאגידים מנוול התר אחר נפט ואת האמפייר סטייט בילדינג לתאומים עליהם השלום, ג'קסון מעדיף לחזור לימי הזוהר של הקולנוע ההוליוודי - כולל הרוח האבירית של התקופה ההיא, והתמימות שאפיינה את הקהל, שהאמין כי גם קופים גדולים מעדיפים בלונדיניות.
מאידך, ג'קסון יודע שהיום אנחנו לא מאמינים כל-כך מהר. ולכן, על-אף שהוא משמר את המבנה של היצירה הקלאסית, הוא מבקש לערוך מספר שינויים עלילתיים שממוטטים את אופייה הקצרני של האגדה והופכים אותה לאפוס של ממש. לא עוד דמויות המתנהלות כגזירי קרטון. לא עוד מפלצת מכנית. לא עוד תפניות דרמטיות פתאומיות. למעשה, כשעה ויותר מהסרט מוקדשות להצגת הדמויות המרכזיות: הבמאי/מפיק המשולהב (ג'ק בלאק), השחקנית המתחילה, אן דארו (נעמי ווטס) והתסריטאי החולמני (אדריאן ברודי). והנה, רק לאחר שהבנו את מניעיה של כל דמות ביצירה, ג'קסון מוכן לזרוק אותנו לשורה של הרפתקאות שיעמידו כל שיערה בגופכם. ומדוע יעמידו? כי לשם שינוי אכפת לנו. ואין ספק שהשעה השנייה של הסרט, גם אם היא נמתחת מעט, היא אחד מרגעי הקולנוע המלהיבים, המרתקים, הקסומים והמלחיצים ביותר שנראו בשנים האחרונות על המסך.
על גג העולם
תהיה זו טעות לפטור את המערכה השנייה בטענה שמדובר בסרט אפקטים ותו לא. אמנם, ג'קסון בוחן את גבולות הסבלנות של צופיו עם רצף של קטעי פעולה וירטואוזיים (שעטת הדינוזאורים, קרב החבלים, מופע החרקים וכו'), אך אם יש משהו שהוא למד בעבודתו ב"שר הטבעות" זה לנווט. וכך, בכל פעם שהוא מרגיש שהחבל מתהדק סביב צווארו של הצופה הוא משלח לעברו רגע של הומור בדמותו של ג'ק בלאק או מופע של רגש שעולה מאחד מסיפורי האהבה היפים ביותר, זה של קונג וזוגתו צהובת השיער.
ואולי זוהי תרומתו הגדולה באמת של ג'קסון לאגדת הקוף הענק, והיא גם שהופכת את "קינג קונג" ליותר מסרט חגים. בניגוד לגרסאות הקודמות, ההתרחשות בין קונג לאן איננה חד-צדדית. הבמאי שוזר סצינות שלמות בהן קונג מנסה לחזר כמנהגו של גבר אלפא מצוי אחר הבחורה שהזדמנה לקראתו, וכן רגעים שבהם אנו מבינים שגם אן מוצאת בקוף הגדול והזועם רגש שהיא לא מצאה באף גבר אחר. תרצו, שותפות גורל, כזו שצומחת מן ההכרה ההדדית והמייסרת שלעולם לא יוכלו להיות מובנים באמת.
ואמנם, בניגוד למלל הרב וחסר התכלית שמאפיין את יחסיה של אן עם יתר הדמויות בסרט, דווקא מופע הפנטומימה רב המבע, זכר לקולנוע האילם שהיה ואינו עוד, הוא שמחבר בינה ובין קונג וטוען את היצירה בחום שמצית את המסך. "מכל הג'ונגלים בעולם", מספרות עיניו הדומעות של קונג בסיומה של המערכה השנייה וממשיכות, "היית חייבת להגיע לשלי?"
"אני יודעת. גם אני לא ציפיתי להרגיש כך כלפי קוף דיגיטלי גדול", משיבות פניה של אן ואז שואלות בפחד, "לאן מכאן?"
"למערכה האחרונה, אהובתי", קונג משיב, "למנהטן הגדולה. שם נמעך כמה מכוניות מקרטון. נחליק יחדיו על הקרח בסנטרל פארק ולבסוף נגמור כמו תמיד על האמפייר סטייט בילדינג".
"אבל, אבל", אן מגמגמת, "אתה עשוי למצוא שם את מותך".
"לא נורא יקירתי, לפחות לכמה דקות אני אזכה להיות שם איתך על גג העולם".
