שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    החיים על קליפתו הפנימית של כדור הארץ

    הרעיון שכדור הארץ חלול עתיק כמיתוסים עצמם. היו מדענים שהסכימו להנחה זו, אך תהו אם מתקיימים חיים על צידה הקעור של הארץ. רופא אמריקני טען כי החיים כלל אינם מצוים על השכבה החיצונית של הפלנטה, ולפי שיטתו של כורש טיד, שעשתה לה מאמינים רבים, העולם נמצא מתחת לאדמה והשמיים הפנימיים ממלאים את החלל

    מימים ימימה נפוצו בתרבויות שונות מיתוסים על 'העולם שלמטה'. לרוב ייצג זה את השאול שבו בוערת אש התמיד של הייסורים. עד תקופת הרנסאנס הסתפקו הבריות בתיאורים המיתיים, ולא הרבו לעסוק בחקר פנים כדור הארץ.

     

    די היה להם לדעת על אודות קיני הנמלים, מחילות החפרפרות או מערות עמוקות שלא מצאו את קיצן. מלבד המיסטיקנים שתורתם חייבה, בדרך כלל, את עקרון כדור הארץ החלול, היו אלה הסופרים והמשוררים שהשתמשו בו כדי לנתב לשם את מסעות גיבוריהם. משנוצרה הסוגה של בדיון מדעי בספרות, החלה המחשבה על העולם שמתחת לאדמה לחלחל מעלה אל מוחות הסופרים, ולרתק אליה מחדש את הקוראים.

     

    תמיכה מדעית בתיאוריית הכדור החלול

     

    היה זה האסטרונום אדמונד האלי (Edmund Halley) שבשנת 1621 פרסם חוות דעת שבה טען כי הארץ עטופה קליפה שעובייה כ-800 ק"מ. מתחת לקליפה זו מצויות שתי שכבות דקות יותר, קוטרה של האחת כקוטר נוגה וקוטרה של השניה כקוטר מאדים. מתחת לשכבות אלו מצוי כדור מוצק בגודלו של מרקורי. האלי סבר כי מתקיימים חיים על פני כל שכבה ושכבה. לדעתו, מגיע אור היום מאטמוספרה פנימית שמכילה גז זוהר. מכיוון שהארץ פחוסה בקטבים במידת מה, והקליפה במקומות אלה דקה יותר, מצליח חלק מהגז הזוהר להתנדף החוצה, וליצור את הזוהר הצפוני ואת הזוהר הדרומי.

     

    ליאונרד אוילר (Leonhard Euler), המתמטיקאי השוויצרי, סבר שלכדור הארץ שכבה אחת בלבד והוא חלול מבפנים. הוא שיער כי את האור בעולם הפנימי מספקת שמש שקוטרה כאלף ק"מ. את הדרך לשם, כך אמר, ניתן יהיה למצוא בשני הקטבים. לעומתו, הניח המתמטיקאי הסקוטי ג'ון לסלי (John Leslie) כי בעצם קיימות שתי שמשות. כדי להנציח את חשיבתו המקורית, הוא כינה אותן בשמות: פלוטו ופרוסרפינה, על שם אל השאול ורעייתו.

     

    ג'ון סימס (John Cleves Symmes). קצין בצבא ארצות הברית, החל בשנת 1818 להטיף לרעיון שהארץ מורכבת מחמישה כדורים מרכזיים עם פתחים בקטבים. בעלון שהפיץ ברבים ביקש לגייס מאה אנשים אמיצים שיצאו למסע המפרך אל פתחי הקטבים. הוא האמין בכל מאודו שהאוקיינוס זורם דרך שני הפתחים הללו, וכי מתקיימים חיים על פני שטחה הקעור של הארץ. הוא לא הסתפק רק בהשמעת נאומיו, ואף הגיש תזכיר לקונגרס האמריקני בדבר מימון פעילותו.

     

    בשנת 1913 פרסם מרשל גארדנר (Marshall Gardner) ספר בשם 'מסע לפנים האדמה'. בכתוב הביע דעתו כי קיימת רק קליפה אחת לכדור הארץ שעובייה כ-1300 ק"מ. בתוך החלל הפנימי מצויה שמש שקוטרה כאלף ק"מ, והיא מאירה את 'העולם שמתחת' באור יום מתמיד. לפי תיאורו מחויבים להימצא בשני הקטבים פתחים בגודל 2200 ק"מ. לתורתו מצא תמיכה באגדות האסקימואים המספרות על קיץ נצחי. ברם, היתה זו הממותה הקפואה שנתגלתה בסיביר בשנת 1846 שחיזקה את אמונתו. הוא העריך שהחיה השעירה הגיעה הישר מבטן האדמה, וסבר כי בנות מינה עוד חיות שם.

     

    התורה המופלאה של כורש טיד

     

    התורה של קופרניקוס, מרחביו האינסופיים של היקום וכוכביו המרובים, הבהילו את הבן הצעיר למשפחת טיד. הוא לא פקפק כי לארץ צורת כדור, אבל שאל היכן היה קצה תבל? הן לא יתכן כי אין לה גבול ואין לה סוף, תהה באוזני רבים. הפיתרון נראה בעיניו פשוט ביותר: יש להקטין את העולם לממדים המתוארים בכתבי הקודש. וכי לא כתוב בספר ישעיה א' יא' "מי מדד בשעלו מים", כלומר בחלל כף ידו של האל?!

     

    כורש טיד (Cyrus Reed Teed) נולד בארצות הברית ב-18 באוקטובר 1839. כבר בימי עלומיו סבר שניחן בכוחות על-טבעיים, ונהג לנבא כל מיני עתידות שמעולם לא נתגשמו. הוא השתלם ברפואה ונודע כבעל מקצוע מומחה, אולם היה זה ספרו שפורסם בשנת 1870 ובו נודע לרבים על דבר גילויו. לפי כורש, היקום כולו בנוי בצורת כדור. אנו חיים על פני קליפתו הפנימית, ובתוך החלל מצויים השמש, הירח והכוכבים. מחוץ לקליפה אין ולא כלום, וקיים רק הפנים. עובייה של הקליפה כ-150 ק"מ והיא מורכבת מ-17 שכבות. חמש השכבות הפנימיות הן גיאולוגיות, חמש האמצעיות הן מינרליות, והשבע שבאות אחריהן הן שכבות מתכתיות. את השמש איננו רואים אלא רק את בבואתה. כמו כן, חציה של השמש מוארת וחציה האחר חשוך, ומפני שהיא מסתובבת כל העת, נדמה בעינינו כי היא זורחת ושוקעת. הירח הוא בבואה של האדמה, ואילו הכוכבים הם בבואות של גרמי שמיים עגולים, הצפים בין השכבות המתכתיות. גרמי שמיים אחרים אינם עשויים חומר אלא מהווים מוקדי אור.

     

    אנשי המדע מיאנו להתייחס בכובד ראש לכתוב בספרו של כורש, ועל כן החל זה לחוש מרירות הולכת וגדלה כלפיהם, עד שיום אחד הכריז על עצמו כמשיח אלוהים. אז פסקו חולים לבקר במרפאתו ואפילו אשתו נמלטה מפניו. כורש ראה בכך סימן משמיים (סליחה, אות מן החלל הפנימי) ונטש את עבודתו כמרפא. מעתה ואילך והתמסר כליל להפצת חזונו המקראי. הוא החל נודד בין ערים שונות, והיה נוהג לנאום בפני קהל המאזינים כששלטי ענק נושאים את הכותרת "אנו חיים בפנים". בשל היותו נואם מזהיר התחילה להיאסף סביבו עדת מעריצים שנהתה אחריו לכל מקום. בשנת 1886 כבר ייסד את 'בית מדרש החיים' והוציא לאור עיתון בשם 'הכוכב המדריך'. אחרי כן יצא עיתון בשם 'החרב הלוהטת'. בעת ההיא כבר מנתה קהילת מאמיניו מספר אלפים.

     

    בשנת 1894 השיג כורש שטח אדמה בפלורידה שעליה ייסד עיירה בשם 'ירושלים החדשה', וחזה כי במרוצת הזמן תהא זו בירת העולם. אמנם נעשו הכנות לקלוט בה כשמונה מליון תושבים, אולם רק כמה מאות מאמינים הופיעו. בכל זאת הצליחו אלה להחזיק מעמד זמן ממושך למדי, חרף הביקורת כלפיהם והלעג שהופנה מצד העיתונות המקומית.

     

    מותו של כורש ב-22 בדצמבר 1908 גרם למבוכה גדולה בקרב מאמיניו. בספרו 'נצחיות האנושות' טען כי לאחר מותו הפיסי, ישא עימו לגן עדן את כל חסידיו הנאמנים, אולם כל זאת לא קרה. ביום מותו חדלו תושבי 'ירושלים החדשה' מכל מלאכה לעבוד, ולא פסקו מלשאת תחינות ליד גופתו. יומיים לאחר מכן הכריחו הרשויות לקבור אותה מחשש שכבר החלה מרקיבה. יחד עם זאת, עיתון 'החרב הלוהטת' לא הזכיר את דבר מותו של משיחם. עורכי העיתון סברו שאם לא נטל אותם עימו, אפשר שלא מת מוות נצחי והוא עוד ישוב אליהם. עיתון המאמינים המשיך להופיע במשך שישים שנה, עד שדליקה פרצה בבית הדפוס בשנת 1949.

     

    פולחן משגשג

     

    בגרמניה היתה תורתו של כורש לפולחן משגשג. בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה היוותה ארץ זו כר פורה לתורות פסאודו-מדעיות שונות ומשונות. היו שחיפשו אחר שרידיה של תרבות ארית אבודה, והיו שהאמינו בכל ליבם ב'תורת האדמה החלולה'. מפיצה העיקרי היה פטר בנדר (Peter Bender), טייס במלחמת העולם הראשונה שנפצע ונעשה נכה. בנדר קיים חליפת מכתבים עם אנשי כת כורש עד יום מותו. את פעילותו המשיך קארל נויפרט (Karl Neupert) שפרסם את עיקרי התורה בשם 'גיאוקוסמוס'.

     

    על מידת האמון שלה זכתה תורתו של כורש תעיד העובדה, שבמלחמת העולם השניה יצאה משלחת מומחים בראשות ד"ר היינץ פישר לאי ריגן (Rugen) שבים הבלטי, כדי לרגל אחר הצי הבריטי. הם הציבו מצלמות טלסקופיות העושות שימוש בקרני אינפרא אדום, והתכוונו לצלם את הספינות הבריטיות ששטות... באוקיינוס האטלנטי. לשם כך כיוונו את המצלמות בזווית של 45 מעלות כלפי מעלה! ככל שידוע עד כה הם הצליחו לתעד רק את השמיים. לפי השמועות, היטלר עצמו תהה בימיו האחרונים בברלין אם אפשר לקחתו בחשאי לפתח הקוטבי, כדי שיסתתר מפני הצבא האדום בעולם שמצוי מתחת לאדמה.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים