משלושה יוצא מעט

Deeper In Zen - Tao

דיפר אין זן (Deeper in Zen) הוא הפרוייקט של המפיק האמריקני ג'יימס בריאן, ממייסדי הלייבל Soular records, שהוקם ב-2000 בניו-יורק. באלבום, הרביעי במספר, החליט בריאן להתנסות במוזיקה שונה במקצת מהמקצבים הפול-אונים עליהם נשען בשני האלבומים הקודמים. האפיון הייחודי (נגיד שזה באמת ייחודי) של דיפר אין זן הוא שימוש בסימפולים "אינטליגנטים" מאת הוגי דעות שונים כמו אלקס גריי, טרנס מק'קנה ואלן וואטס כדי להעניק למוזיקה נופך עמוק.

דווקא בדיסק הראשון מהאלבום הכפול, האמביינט, אין ולו סימפול אחד לרפואה, וטוב שכך. זה משמח לשמוע אמני טראנס מנסים להחדיר לעצמם ולקהל המאזינים שלהם משהו קצת שונה, ודווקא פה דיפר אין זן מצליח להראות צמיחה כלשהי ולא להיוץ סתם עוד יוצר פול און. מרבית הקטעים נעים בין האוורירי למרוח, עם מספיק רעשי רקע וצפצופים כדי להרגיע את האווירה. אמהמה, עם שבעה קטעים בלבד, בדיסק שיכול היה להכיל לפחות עוד שלושה, זה קצת מעט מדי.

בדיסק הטראנס, שאמור היה להיות הצד החזק של Deeper In Zen, באה הנפילה. הפול און של דיפר אין זן, עם סימפולים והכל, נופל ברמתו מרוב הקטעים שיוצאים היום ברוב הקומפילציות. הקטעים, שהם גם קצרים וגם מעטים (שבעה במספר, כמו בדיסק האמביינט), לא מצליחים לספק את הדרייב המבטיח שג'יימס בריאן הצליח לספק באלבומים הקודמים.

בסיכומו של עניין, דיפר אין זן מנסה טריטוריות חדשות, מצליח בהן בצורה חלקית, אבל נופל בתמונה הכללית. מיעוט קטעים, איכות ירודה בצד הטראנסי ומעט מדי השקעה במחשבה על המאזינים מעבירים את הדיסק הכפול הזה לרשימת ה"נו, מה עוד יש לשמוע?".

Time Lock - Power Charge

פליקס נגורסקי, Time lock בשבילכם, הוא ההחתמה הטרייה לבית BNE. אלבום הבכורה שלו, Power Charge, פומפם אינספור פעמים כדבר החם הבא מאז אינפקטד מאשרום. לא שיש לאינפקטד הרבה קרדיט היום בקרב חתולי הטראנס הוותיקים (וגם הצעירים, כך שמעתי באחרונה), אבל לבוא ולהשוות ככה סתם? עם כמה קטעים בודדים בחוץ? זה לא לעניין ובטח שלא עושה צדק לנגורסקי.

Power Charge סובל מחולי דומה לזה של דיפר אין זן. הקטעים קצרים מדי, ולא מספקים. שלושת הקטעים הראשונים, הטובים באלבום, מפגיזים לא יותר משבע דקות לקטע. שלושתם מחשמלים, עם תעוזה אמנותית, ראייה חדשה של טראנס ישראלי וגרוביות שכיף להאזין לה (קחו את תפקיד הבס מקטע כמו Helion Prime, משהו שנשמע אפילו טקנואידי במקצת, אם כי מרופד בצלילי פול און). אבל מהקטע הרביעי באלבום, שהוא, כמה מפתיע, רמיקס לקטע של אינפקטד מאשרום והלאה, חלה ירידה משמעותית בעניין שמייצרים הקטעים.

קטע כמו Acid Proof לדוגמה יכול היה להיות נשכר מאולי קצת פחות מלודיה. 10,000 פרנהייט סובל קשות מהשפעות שנות ה-80' שכבר הספיקו להימאס ולהילעס, וכך, משלושה קטעים טובים בהתחלה, עובר נגורסקי לפורמולה הרגילה, משנה פה, משנה שם, ובסוף יוצא עוד אלבום פול און ישראלי מהמכבש. בסך הכל מדובר באלבום בכורה סולידי לאמן צעיר, אבל גם הוא נגמר ב"שמענו, מה הלאה?".

Gataka - In Trance We Trust

עם שם כזה שאפתני, שמחזיר את המאזינים הוותיקים לימי התהילה של אסטרל עם Trust In Trance המיתולוגי, הייתם מצפים מאמן מגוון כמו גטקה (מתן קדוש מ"ססטו סנטו") שיתן כמה הומאז'ים לגדולים וטובים ממנו. לצערי, מדובר באלבום ("פונקול") בינוני מינוס מבחינת טראנס, ואלבום-לפי-מספרים מבחינת פול און. טיימלוק עוד מספק גיוון פה ושם, וגטקה נשאר עם אותם הסאונדים בווריאציות שונות, מעלה את סקאלת הבי-פי-אם עוד ועוד, עד שלא נשאר למדור אלא לשאול: "למה? מה רע בקצת 136?".

השת"פ של גטקה עם אקווטיקה מהווה פחות או יותר את נקודת האור היחידה באלבום. אקווטיקה ידוע כאומן עם גישה קצת יותר אוונגרדית לטראנס בכלל ולפול און בפרט, ולפיכך Deeper Level הוא קטע נעים לאוזן, מרופד בשכבות סאונד עשירות, עם התחלה, אמצע וסוף לסיפור.

שיתופי הפעולה האחרים באלבום כמו זה עם פרפלקס (Down To Earth), מנסים להעביר מסר קצת שונה, אבל חוזרים רגרסיבית משהו לטראנס לפי מספרים. מעבר לנפילה הקונספטואלית, ITWT הוא עוד דיסק לפלייליסט האינסופי של הפול און הישראלי הלעוס והמאוס.

וגם: מילה על הדיוידי של סקאזי

איצ'יבן, נאמבר וואן. ראינו, נהנינו. למעריצים השרופים בלבד, וגם למי שרוצה לקבל בית ספר על איך מגלגלים הצלחה.