האם אדם בריא טוב ממני?

שמי רעות, אני בת 22, ומאז ילדותי אני מתמודדת עם נכות שהתגלתה כתוצאה של רשלנות רפואית בזמן לידתי. מאז שהתברר להורי שבתם אינה ככל הילדים, הם החליטו לגדל אותי כילדה רגילה ובריאה לכל דבר. כמובן, מבלי להתעלם משיתוק המוחין (CP) ממנו אני סובלת.

גדלתי בקיבוץ סופה אשר בדרום. התחנכתי בגן רגיל, לאחר-מכן למדתי בבית ספר רגיל ונעזרתי בסייעת לצורכי כתיבה, זאת מאחר וכתב היד שלי אינו ברור. במשך ילדותי עברתי ניתוחים רבים, 21 במספר, בכדי לשפר את ההליכה שלי. עד גיל שש התהלכתי בעזרת הליכון, ובאותן שנים גם השתתפתי בקייטנת "פטו" של עמותת "צעד קדימה", שמטרתה להקנות לילדים הסובלים מ-CP דפוסי הליכה טובים יותר. כשהייתי בת שש עברתי להליכה בעזרת קביים. למעשה, כך אני הולכת עד היום.

עד גיל תשע 'חבריי' בקיבוץ קיבלו אותי כאחת משלהם ולא שמו לב לנכותי. כשהייתי בת תשע הם החלו לנדות אותי מחברתם, וקיבלו גיבוי מלא למעשה הנבזי מהמדריכים ומחברי הקיבוץ. יחסם של אנשי הקיבוץ וכן המצב הכלכלי הביאו את הורי להחלטה לעזוב לאזור המרכז.

עם המעבר החלו גם המלחמות שלי. כאשר עליתי לחטיבת הביניים, קיבלתי מכתב ממשרד החינוך בו הוזמנתי לוועדה שמסרה לי את בשורת האיוב: עליי ללמוד בבית ספר מיוחד בגלל שאני נכה. אני, בתגובה, סירבתי. "מצדי, לא אלמד בכלל. אבל לשם לא נכנסת", אמרתי. לאחר מלחמה עיקשת וארוכה

קיבלת אישור ללמוד בבית ספר רגיל. בתמימות חשבתי שכל בעיותיי נמוגו, אך טעיתי - ובענק.

כשמנהלת חטיבת הביניים/תיכון היחיד בעיר בה התגוררתי פגשה אותי, היא החמיצה פנים. למרות שבתיכון למדה נערה נכה היא לא הסכימה לקבל אותי לבית ספרה. לאחר מאבק הצלחתי להיכנס לבית הספר, למרות שאף אחד מהמורים לא האמין שאסיים את לימודיי עם תעודת בגרות. מובן שהנחתם היתה מוטעית. את לימודי סיימתי עם תעודת בגרות מלאה וציוניי היו גבוהים.

מאז ילדותי חלמתי לשרת בצבא כמו כולם. אני מאמינה שזכותי המלאה לתת למדינה שנה או שנתיים מחיי וכך עשיתי, לאחר עימות עם הביורוקרטיה הצבאית. שירתי בבית הספר למשפט צבאי בתפקיד מש"קית מחשוב וכמדריכת קורס רשמות משפטיות, וכשהשתחררתי נרשמתי ללימודי הנדסת תוכנה. גם שם היה עליי להתמודד עם התנכלויות. הפעם מצד אחד המרצים, שבסוף השנה ביקש להפסיק את לימודיי בטענה כי "אני לא מסוגל ללמד אנשים נכים".

מאז, ובמשך כשנה, אני מנסה למצוא עבודה. 

בחודשים הללו נתקלתי בסירוב אחד, שגרר אחריו עוד סירוב, וכך הלאה. חלק מהמקומות אליהם פניתי שלחו אותי למבחני הערכה מטעמם, אותם עברתי, אך למרות זאת לא התקבלתי לעבודה. לא בכל מקום קיבלתי את התשובה המפורשת "סליחה, אבל אנחנו לא עובדים עם נכים". לעתים התעלמו לגמרי מקורות החיים ששלחתי, בהם נכותי מצוינת במפורש.

בכל פעם שמתקבלת תשובה שלילית תחושת העלבון שלי גדלה. הרי אין כל קשר בין הנכות שלי, בשלה אני נעזרת בקביים כדי ללכת, ובין עבודה מול מחשב או מול לקוחות. אני יודעת שהבעיה עימה אני מתמודדת עכשיו אינה נוגעת רק לי, אלא לנכים רבים אחרים. אני גם יודעת שהחברות אליהן פניתי עוברות על חוק שוויון הזכויות לאנשים עם מוגבלות.

נותר לי רק לשאול האם אני לא ככל בני האדם? האם אדם בריא בגופו טוב ממני? עד מתי תמשך האפליה האנושית?

• רעות ירון היא סטודנטית לתכנות