בדרך כלל אני עושה מה שאני רוצה

על פי תפיסת החיים של יובל שגב, "אם תרצו, אין זו אגדה" זה לא סלוגן פרסומי שהרצל מלמל לפני מאה שנים בבזל, אלא דרך חיים יומיומית. סיפור חייו של שגב, אוטוטו בן 28, הוא ללא ספק ההוכחה ש"אם תרצו", "אין דבר העומד בפני הרצון", ושאר משפטי מוטיבציה הם לא רק פסיכולוגיה בגרוש אלא אמת צרופה. בזמן שמאות שחקנים ממלצרים את עצמם למוות ומקטרים בפסיביות אופיינית על כך שהסוכנים שלהם לא שולחים אותם למספיק אודישנים ושכל העולם נגדם, שגב יוצר יש מאין, דואג להציב לעצמו לאתגרים ולבנות לו קריירה במו ידיו. עם הרבה אמביציה, התמדה, כישרון משחק וכתיבה, חיבור לאנשים הנכונים, חוש הומור ביזארי ונטול עכבות, ולא מעט חוצפה, הוא הצליח תוך שנה אחת להפוך לדבר הבא הכי חם בטלוויזיה (אגב, אנחנו הכתרנו אותו בתואר הזה כבר בפרויקט הביכורים שלנו בחג השבועות), ולהשתתף בשלוש תוכניות טלוויזיה מדוברות ומוערכות. הוא אחד מיוצרי תוכנית התחקירים ההזויה והיומית "עולמו של רנו פסקאל" בערוץ ביפ, שבה הוא מגלם שלל דמויות הזויות, הוא משמש כשחקן חיזוק במערכונים של "ארץ נהדרת" ובימים אלה הוא מגלם את פרנקו, הברמן הסטלן במפלצת הרייטינג החדשה, "אמא'לה". בנוסף לכל זה ובזמן החופשי שאין לו הוא גם מריץ את מופע הפרינג' הסאטירי "ישבנים קוראים שירה" ורוקם תוכניות עתידיות.

עבור החברים מהילדות והמשפחה ההצלחה של שגב היא כרוניקה של קריירה ידועה מראש. אף אחד לא באמת הופתע כשהילד השובב/ חריג/ שונה/ מקורי/ כל התשובות נכונות (סמנו את התשובה המועדפת) הצליח לקבל במה כדי לפרוק בה את "מחלות הנפש" כלשונו, שהוא סוחב מגיל צעיר. "הייתי ילד חריג שניסה לבדוק את התגובות של הסביבה", הוא נזכר. "כשהייתי בכיתה ז' הגעתי יום אחד לכיתה עם כיפה על הראש והודעתי לכולם שהחלטתי להתחזק ושאני חוזר בתשובה. הבנות התאספו סביבי והתבאסו מזה שאני לא אבוא יותר למסיבות כיתה ביום שישי והתחילו להתעניין בי. למחרת הגעתי לבית הספר בלי הכיפה והודעתי להן שאני חוזר בשאלה".

ומה רצית להשיג בזה?

"תשומת לב. חוץ מזה, זה בעיקר הצחיק אותי".

באותה מידה נורא הצחיק אותו בכיתה ח' להשכיב חבר מתחת לדירה שבה נערכה מסיבת יום הולדת כיתתית ולצרוח "עידו נפל מהחלון! הוא נפל למטה!". התוצאה: אמו של חתן יום ההולדת התעלפה ושגב היה צריך להתנצל על מעשה הקונדס שלו. "מאז שאני זוכר את עצמי אהבתי לבדוק את הגבולות שלי ושל הסביבה", מפרשן שגב את ההומור האקסטרימי שפיתח כבר בילדותו. "אני אוהב את החיפוש אחרי המקומות האפלים והגבולות הלא ברורים של החיים, ולחפש את הקצה. יש בזה הרבה חופש יצירתי".

אז אני מבין מזה שההורים שלך והמנהלת בבית הספר היו בקשרים הדוקים?

"האמת שהמורות שלי די אהבו אותי בגלל שהייתי ילד יצירתי. המקוריות שלי תמיד הצליחה להציל אותי מענישה. למשל, כשהיינו צריכים לקרוא ספר ולהגיש על זה סיכום בצורת 'יומני קריאה', אני הייתי מסתפק בלקרוא שני דפים ולהפוך את זה להצגה בפני הכיתה".

למרות שזה לא מה שביקשו ממך?

"אז מה? זה היה נראה לי הרבה יותר מעניין. ניצלתי את היכולות שלי כדי לעשות את הדברים בצורה הרבה יותר מעניינת. תשמע, בדרך כלל אני עושה מה שאני רוצה. כלומר, מסמן מטרה והולך עליה".

"עושה מה שרוצה" יכול להיות שם הולם לספרו האוטוביוגרפי של שגב (אם אי פעם יכתוב כזה), שהביוגרפיה הקצרה שלו עמוסה בלא מעט אירועים שנעשו בדרכו, כמו שהוא חוזר ואמר לאורך שיחתנו.

בגן הילדים הוא נשך את הפופיק של המטפלת שהתעקשה להחזיק אותו ביד ולא אפשרה לו ללכת לבד לטייל, בילדות הוא עשה מניפולציות יצירתיות למורות, בגיל 16 קיבל יחד עם אחיו הגדול תוכנית אירוח קומית בכבלים המקומיים של הצפון, כנער בן 18 הוא החליט לנסוע לחפש את עצמו בצפון הודו (קצת לפני הזמן המקובל), וכשחזר אחרי שלושה חודשים, עזב את בית הוריו בחיפה ועבר לגור לבד בעיר הגדולה כדי להעביר את השירות הצבאי על תקן סאונדמן (!) בחוליית הטקסים (!!) בקריה (!!!). כן, יש כזה ג'וב.

איך בדיוק הגעת לג'וב ההזוי של מש"ק סאונד בצבא?

"התעקשתי".

מה זאת אומרת "התעקשת"?

"רצו לשלוח אותי לתותחנים אבל התעקשתי מול קצין המיון. הסברתי לו שאני רוצה לתרום בצורה שאני יודע ומכיר. יצא לי להתעסק לפני הצבא בווידאו ובמכשירי סאונד".

וזה עבד כל כך בקלות?

"אמרתי לך, מה שאני רוצה בסוף אני משיג, ואני לא מתכוון לזה בשחצנות. אני פשוט מסמן מטרה ושואף להגיע אליה".

במסורת של סימון מטרות החליט שגב אחרי תקופת לימודי המשחק שלו בסמינר הקיבוצים, לפני כארבע שנים, לעבור סדנת ליצנות בבית הספר של פיליפ גוליה בפריז, שבה גם למד סשה בארון כהן, לימים עלי ג'י, סוג של מודל לחיקוי עבור שגב. הוא עלה על מטוס, בילה חודשיים בפריז בלימודים ובספיגת אווירה תרבותית, וחזר לארץ עם כמה תובנות במזוודה ותוכנית פעולה בראש. "בחודשיים האלה למדתי יותר ממה שלמדתי במשך שלוש שנים בבית הספר. השיטה של פיליפ גוליה דוגלת בכך ששחקן יכול וצריך להרשות לעצמו להיות ילדותי ומגוחך ולהיות נטול אגו במהלך העבודה", מסביר שגב ברצינות תהומית את תיאוריית המשחק של גוליה. "למדתי לשחק בצורה ילדותית, אינפנטילית, להשתחרר מעכבות ומביקורת עצמית".

הוא חזר לארץ חדור במוטיבציה, בשאיפות ובתובנות, והגיח לתיאטרון תמונע לערבי במה פתוחה, חמוש בשירי זימה של משורר הזוי ופיקטיבי שגילם. שם הוא הכיר את השחקן נדב בושם, ויחד הם חברו ליונתן לב לטובת מופע השירה הסאטירי "ישבנים קוראים שירה" שרץ כבר כשלוש שנים בבתי קפה ברחבי תל אביב, ובחודשים האחרונים מתקיים אחת לחודש (ההופעה הבאה ב-17.1) בתיאטרון תמונע. "למרות שאני עסוק עכשיו עם הטלוויזיה ויכול לוותר על המופע הזה, אני מתעקש לשמור עליו. להיות נאמן לעצמי ולהיות עצמאי תמיד היה אצלי בסדר העדיפויות, ואני מעדיף להיות שחקן ראשי במופע פרינג' שמופיע בבתי קפה מאשר להופיע כסטטיסט באולם של אלף איש".

עיקרון ראוי להערכה אבל כזה שיכול לבאס, בעיקר כשטעמת כבר מטעם הנוחות של הטלוויזיה, לא?

"יצא לי כבר להופיע עם המופע בבתי קפה אפלוליים, להתלבש במטבחים ולעמוד מול עשרות אנשים במקרה הטוב ומול אפס אנשים בקהל במקרה הגרוע. נכון שזה הכי נמוך שאפשר להגיע אליו, אבל מצד שני אני אוהב את זה. אני אוהב להיות אנדרדוג ואני מת על העולם הזה שבו הכל הרבה יותר חופשי ומשוחרר. הרבה שחקנים נרתעים מהפרינג' כי הם מחפשים חשיפה, אבל אני מאמין שאם אתה עושה משהו שאתה מאמין בו ומתמיד איתו, בסוף אתה תקבל את ההכרה עליו. ההוכחה לכך היא ה'ישבנים'. התמדנו עם זה עד שנוצר באזז. התחילו לדבר עלינו בתעשייה וקיבלנו הצעות לפינות בטלוויזיה".

השמועה על כישרונו של שגב נטול הגבולות עברה מפה לאוזן ושאול בצר, העורך לשעבר של "נענע וידאו" וכיום בעל משרד ההפקות אנטנה (שמפיקה את תוכניתו של שגב בביפ), הזמין אותו לעשות כתבות מצחיקות בדמות של כתב צרפתי הזוי. בהתחלה קראו לו אביב שפירא והיו לו תלתלים, אחר כך הוא הפך לרנו פסקאל ("את השם מצאנו באינטרנט") עם הלוק המלוקק והשאלות ההזויות, ותוך זמן קצר הפך לגורם משיכה לגולשי האינטרנט שרשמו בשיא 2.5 מיליון כניסות בחודש. "אז פנינו לביפ עם הצעה לעשות פורמט יומי של רבע שעה ולהוסיף דמויות נוספות, ועכשיו אני באמצע העונה השנייה", אומר שגב בפשטות של יגעת-מצאת-תאמין.

"כוסית על"?

"מאוד. תדגיש את זה. אם אפשר תכתוב את זה גם באדום".

אתה רוצה לדבר על עוד כוסיות בהפקה?

"תכתוב שגם אורנה היא כוסית, וגם אחלה של בן אדם שכיף לעבוד איתה. אין לה קטעים של אגו והיא פרטנר נפלא למשחק שתמיד נמצא בשבילך. בכלל זאת סדרה עם פרטנרים נפלאים. גם אלון פרידמן הוא אחלה פרטנר".

הוא גם כוסית?

"ברור. אנחנו קאסט של כוסיות. גם אני כוסית".

אתה מודע לכך שיש כמה נשים בישראל, ובמערכת "פנאי פלוס" בפרט, שטוענות שאתה סוג של סמל מין בהתהוות.

"יש כבוד. לא היה לי מושג. נו, זה בגלל שאנשים אוהבים אנשים שמופיעים בטלוויזיה".

אולי זה הקוביות בבטן או התחת שחשפת בפרק הראשון?

"אין לי קוביות בבטן, ואני הכי לא מטפח את עצמי. אם יש לי כמה שרירים בידיים, זה בגלל שפעם הייתי עושה ג'אגלינג".

אז מה ההסבר שלך לקסם הסקס אפיל שאתה משפריץ?

"האמת היא שאני טיפוס פלרטטן שאוהב לפלרטט עם אנשים. יכול להיות שאני מפזר מין אנרגיה כזאת. עזוב, אני סתם מנסה למצוא הסבר. חוץ מזה יש לי חברה כבר שנה וחצי".

הרסת את כל תיאורית הסמל מין שניסיתי לבנות לך פה.

"למה? תפוס זה סקסי".

מי בת המזל?

"עד כאן. כל מה שקשור לקריירה הטלוויזיונית שלי פרוס בפני הקהל, אבל מה שאני עושה בבית זה שלי ולא מעניין אף אחד. תכתוב שיש לי חברה שאני מאוד אוהב כבר שנה וחצי וזהו".

אתה טועה. זה מעניין מאוד את הציבור. זרוק איזה עצם. תיאור כללי. אות אהו"י. משהו.

"היא שחקנית וזהו".

וקוראים לה...

"תסגור את הטייפ ואני אגיד לך. אמרתי לך, זה הגבול שלי".

הדיאלוג האחרון מייצג את שגב לא רע. מצד אחד הוא יכול לספק את התשובות הכי הזויות לשאלה כמו "אז מה עשית בהודו בגיל 18?" ("אוננתי יותר. סתם. תרשום שאוננתי פחות"), ומצד שני יכול להיות הכי רציני שיש, לשמור על פרטיותו, להגג שעה על תיאוריות משחק, על החלום שלו לעשות פיצ'ר קומי או על מצב התרבות הפרינג'ית המקומית ומצב המוזיקה האינדית. לרוב הוא רציני לחלוטין, עמוק ומסתפק בתשובות קצרות, אבל לעיתים ההומור והקצב המהיר שבאים לידי ביטוי בדמויות שהוא מגלם משתלטים עליו ופורצים ממנו החוצה. "בגלל שהצד הווירדי שלי מקבל ביטוי בעבודה נהייתי פחות מוזר בחיים. פעם הייתי מוציא את האגרסיות שלי על החברים שלי. הייתי מדבר שטויות בלי הפסקה ויוצר סנסציות. הייתי אומר מלא דברים שאסור להגיד, מדבר בקול גבוה ועושה להם חיקויים ודמויות. היום אני מתעל את זה לדמויות שאני עושה".

פרנקו הוא ברמן תל אביבי, סטלן והולל שמתחזה לבן 27 למרות שהוא בן 23 כדי לצאת עם אפי. מוכר לך מהחיים שלך?

"בתקופה שהייתי חייל אחי למד קולנוע באוניברסיטה, והייתי מצטרף אליו לקורסים מדי פעם. פעם הכרתי שם סטודנטית ואמרתי לה שאני בן 23 למרות שהייתי בן 19. בילינו יום שלם ביחד ולמחרת היא ראתה אותי במקרה ברחוב עם מדים. הייתי כל כך נבוך שלא אמרתי לה מילה. חוץ מזה, כשהייתי יותר צעיר אז גם לי היו כמו לפרנקו בילויים ליליים של סבב ברים, שתייה עד 05:00 בבוקר וכל מיני קטעים כאלה, אבל זה די נרגע אצלי. אני חושב שהדבר העיקרי שמחבר ביני לבין פרנקו הוא שאני קצת טמבל כמוהו".

אתה טמבל?

"אני שילוב של רציני ושטותניק בו זמנית. השטויות פורצות ממני רק כשאני יוצא לבלות עם חברים שלי ואני כבר בקושי יוצא".

התברגנת?

"בגלל שאני עובד כל היום אז אני כל כך עייף בלילה שאין לי כבר כוח להסתובב. אני עייף לאורך כל היום כי אני לא ישן הרבה בלילה. אני לא מצליח להירדם. הראש שלי כל הזמן חושב על הדבר בא, ואני מגלגל בראש פורמטים ורעיונות".

ומתי אתה נח נפשית?

"כשאני בחו"ל. חוץ לארץ זה החופש המושלם בשבילי ולכן אני משתדל לטוס כמה שיותר. השנה כבר נסעתי שש פעמים לחו"ל, ובחלק מהפעמים לחודש חודשיים. הייתי ביפן, אנגליה, אמסטרדם, ארצות הברית ובולגריה. זה נותן לי שקט להתנתק מהמוח שלי".

ואתה באמת מצליח להגיע למצב של רגיעה באמסטרדם או שאתה מוצא את עצמך בקופי שופ לוקח מפית ומתחיל לשרבט רעיונות?

"כשאני בחו"ל אין לי טלפון או מחשב ואני מתנתק לגמרי. זאת הדרך היחידה שלי למלא מצברים. אני מניח שאם לא הייתי נוסע מדי פעם, הייתי עובר את הרף של עצמי והייתי נהיה חולה".

אתה לא מפחד לקחת הפוגות ארוכות, לאבד את המומנטום ולהישאר בלי עבודה?

"בגלל שאני יוצר לעצמי את העבודה, אני לא תלוי באחרים ואני לא מפחד".

ממה אתה כן מפחד?

"להשתגע".

אתה מרגיש ככה לפעמים?

"אני כל הזמן בטוח שאני עוד רגע משתגע. המוח שלי נמצא כל הזמן בתהליך של חשיבה. אני יכול לשכב במיטה בלילה במשך שעות ולא להירדם בגלל שהמוח שלי חושב וחושב. יש לי באופן קבוע פנקס בטוסטוס ובכל פעם שיש לי רעיונות אני עוצר וכותב אותם. כל הבית שלי מלא בדפים עם שרבוטים ורעיונות. זה די שולט בי במקום שאני אשלוט בזה".

נראה לי שפסיכולוג יכול לעזור.

"הלכתי בגיל 20 לפסיכולוג סתם בשביל לראות מה זה, אבל הוא אמר לי שאני לא צריך לבוא יותר כי אני בסדר גמור ואני יודע מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. המצלמה היא הטיפול היומיומי שלי שמאפשר לי להוציא החוצה את השיגעונות שלי".

מ-1 עד 10 - כמה בריא בראשו ובנפשו?

"נראה לי שתיים".

די. תהיה רציני.

"שלוש. אני איש מבוגר עם נפש של ילד, למרות שהתחלבל בסך הכל אני די בסדר. יש לי את הדפקות הקבועות שלי, אבל אחרי הכל, למי אין?".