שתף קטע נבחר

מפץ חדש - והפעם אחורה?

שרון, שבמשך שנים הביא נזקים לחברה הישראלית, תיקן את המאזן ההיסטורי במדיניות החדשה שאימץ. יהיה זה אסון אם יורשיו יתחילו את כל הדרך מחדש

גופו של מנהיג אומה - מלך, נשיא או ראש ממשלה - מבטא לא רק את הגוף הפרטי, אלא גם את הגוף הקולקטיבי. בדמותו הוא מסמל, עושה האנשה, לגוף הפוליטי והחברתי. מסיבה זו, כאשר מאיימת סכנת מוות על גופו של ראש המדינה - נתקפת האומה כולה חרדה. היא לא רק דואגת לאיש שמנהיג אותה, אלא גם חרדה לגורלה. אנתרופולוגים שמכירים תופעה זו יודעים גם לזהות מכניזמים שונים, שפועלים להשבת הרגיעה ולייצובה של החברה המבוהלת.

 

מאז התברר שראש הממשלה שרון נלחם על חייו, אפשר היה לראות היטב כיצד פעלו מנגנונים אלה אצלנו. צמרת השלטון, הן האדמיניסטרציה והן הממשלה, ביקשה לשדר עסקים כרגיל. הפוליטיקאים הכריזו פה אחד שהם לוקחים פסק זמן מן הפוליטיקה - כלומר מן המפריד והמפלג - ומתלכדים מאחרי היורש, בינתיים הזמני, לראש הממשלה המנוטרל.

 

אבל במקרה של שרון, יש לחברה הישראלית בעיה נוספת. אנחנו איננו חיים במצב נורמלי, שגרתי. אנחנו נמצאים עדיין במצב חירום, בעיצומו של מאבק ביטחוני ופוליטי. רקטות הקסאם עדיין נופלות בתוך גבולות הקו הירוק, וצעירים פלסטינים עדיין מוכנים להקריב את גופם בפיגועי טרור התאבדותי למען שחרור פלסטין הכבושה. מבחינה מסויימת, זה נשמע נורא, אבל זה אכן כך: מצב הביטחון השוטף של ישראל - להבדיל לחלוטין ממצב הביטחון היסודי שלה - הידרדר כמעט לרמה שהייתה בשנות ה-50. כאז גם היום יש סכנת חיים למי שנוסע בכביש הראשי לאשדוד או קריית-גת.

 

במצב כזה, אריק שרון לא ביטא רק את הגוף הקולקטיבי, אלא גם נתפש כ"מר ביטחון". בכך הוא תפש את המקום שמילא לפני עשור יצחק רבין. לכן דומה כל-כך התגובה של הקהל הישראלי, ואף זו של התקשורת, לאירוע שעובר שרון, לתגובה בשעות הראשונות לאחר רצח רבין: בשני המקרים הייתה פסימיות כבדה, תחושת אובדן, חוסר ודאות ואפילו חרדה קיומית של ממש. כאז, גם עכשיו, אין הצדקה לתגובות דאגניות אלה. אין סכנה לגוף הקולקטיבי הישראלי. מדינת ישראל והשלטון שלה יעברו את הכניסה לעידן הפוסט-שרוני כמו שזה קורה בכל דמוקרטיה בוגרת. לא נשקפת סכנה לסדרי השלטון, לשלטון החוק או לכללי המשחק הדמוקרטיים. גם החברה הישראלית אינה צפויה להתפרקות. הפגיעה האנושה במי שמייצג את הגוף הקולקטיבי היא סמלית בלבד, ואילו הגוף החברתי עצמו לא יקרוס, אלא יישאר יציב ושלם.

 

איפה כן עלול לחול שינוי משמעותי? ברמת המדיניות. בעתיד יחסינו עם הפלסטינים. אריק שרון לא היה מחולל את "המפץ הגדול", ולא היה מרכיב מפלגה חדשה, אלמלא רצה להגשים מדיניות מסויימת, שעיקרה - המשך הנסיגה בשטחי הגדה המערבית, התנתקות מהרבה שטחים מעבר לגדר, פירוק כמה עשרות התנחלויות והשבת כמה עשרות יהודים הביתה, לתוככי הקו הירוק. התמיכה במדיניות זו, והאמונה שרק הוא יכול לממש אותה, הן שהביאו ישראלים כה רבים לתמוך בשרון ובמפלגתו החדשה, תמיכה שהייתה אמורה לתת לו עד כדי שליש מן המושבים במליאת הכנסת ה-17. מדיניות זו, שנכתבה שחור על גבי לבן במצע קדימה, נתמכת על-ידי רוב הציבור הישראלי; גם על-ידי רבים שלא התכוונו להצביע בעד המפלגה החדשה, אלה הם מצביעי העבודה, שינוי, מרצ ואחרים.

 

השאלה הגדולה היא, האם הסתלקותו של שרון מן הזירה הפוליטית סתמה את הגולל על מדיניות זו. האם מבנה תלת-מפלגתי, של שלוש מפלגות פחות או יותר בנות אותו סדר גודל, או אפילו קדימה גדולה יותר אך ללא שרון, יוכלו להמשיך את

 תהליך היציאה מן השטחים והפסקת הכיבוש, אותו הגדיר שרון כ"רע לישראל". היום עדיין מוקדם להשיב על שאלה זו. יחלפו עוד כמה ימים, בוודאי לא רבים, עד שהמפה הפוליטית תתגבש סופית ותתייצב. אבל התשובה לשאלה זו צריכה להיות האתגר הגדול של החברה הישראלית בחודשים הקרובים. כי האלטרנטיבה להמשך מדיניות כזו (או למה שעדיף עליה - הסדר מוסכם עם הפלסטינים) היא עוד שנים ארוכות של הקזת דם הדדית; של המשך הכיבוש, שתוצאותיו משחיתות את החברה הישראלית ומעוותות את דמותה ואופייה; של סדר עדיפויות עקום, שמשאיר בעיות רבות בלתי פתורות ובלתי מטופלות; של חברה מפולגת ומפוצלת.

 

שרון, שבמשך שנים הביא נזקים רבים לחברה הישראלית, תיקן בסופו של דבר את המאזן ההיסטורי שלו, מאז אימץ בשנתיים האחרונות מדיניות חדשה. יהיה זה אסון לישראל אם אלה שיבואו אחריו יתחילו את כל הדרך מחדש. הם צריכים להמשיך מן הנקודה שאליה הוא הגיע.

 

פרופ' יורם פרי, ראש מכון הרצוג לתקשורת, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת תל-אביב, מחבר הספר "יד איש באחיו: רצח רבין ומלחמת התרבות בישראל" שראה לאחרונה אור בהוצאת "בבל-ידיעות אחרונות"

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים