ככל האדם?
לכל-אחד יש פגם, אבל בינינו ישנם אזרחים שמוגבלותם וצורכיהם גדולים יותר. הם חיים בתוכנו - ואנו לא רואים אותם ממטר
הציבור בישראל קובע את פרצופה של המדינה, והפרצוף שניבט אלינו מהמראה לא נאה ולא יאה למדינה המתהדרת בנוצות של חברה מתוקנת. לכל-אחד ואחת מאיתנו ישנו פגם, אין אנו מושלמים. אבל בינינו ישנם אזרחים אשר מוגבלותם וצורכיהם גדולים יותר. הציבור מתעלם מהאוכלוסייה בעלת הצרכים המיוחדים החיה בתוכנו, מפגרים, אוטיסטים וכדומה. הם חיים איתנו ואנו לא רואים אותם ממטר.
פיקחו את העיניים. אלה אזרחים שיש להם חיים. למרות זאת, ביום בו נולד ילד מיוחד אנו מוציאים אותו מהחברה הרגילה, חוששים שחלילה נידבק במחלה איומה. לא כך הוא הדבר. כיום ישנם בתי ספר רגילים בהם משתלבים ילדים בעלי צרכים מיוחדים. בשלב מאוחר יותר הם לומדים להתמודד עם החיים על-ידי שילובם במקומות עבודה אחת לשבוע או יותר, וחלקם משתלבים גם בצבא. ילדים אלה יוצאים לימי כיף, צעדות, ימי ספורט וכדומה ככל האדם.
בחודש נובמבר האחרון נערכה במושבה מגדל צעדה לאוכלוסייה בעלת צרכים מיוחדים. בצעדה השתתפו מעל 900 חניכים מהמגזר היהודי והערבי, ולצדם צעדו ילדי גן ובתי ספר מהגליל. צעדה זו היא חלק מארץ ישראל היפה, צעדה שאין בה הבדל בין יהודים וערבים, בין אוכלוסייה רגילה לאחרת. זהו מאורע מרגש וחינוכי ממדרגה ראשונה, אך לצערי התקשורת לא מצאה לנכון לתעד אותו. בעיני התקשורת זוהי עוד צעדה, לא אירוע שמכיל בתוכו שערורייה.
החניכים שהשתתפו באותה צעדה ואחרים חיים בבגרותם בהוסטלים ומעונות, עובדים ועוזרים להחזיק את עצמם. אך כאן ישנו אבל גדול. המדינה שלנו, שרק נקראת מדינה נאורה, משלמת להם משכורת יומית מבזה. עליהם לא חל חוק שכר המינימום אלא חוק הבושה. אותם בוגרים מתמרדים נגד השכר - אבל אין אוזן קשבת.
אני זוכרת שיום אחד שאלתי נערה מוגבלת "מה את עושה אחר הצהרים?". "משעמם לי, אין לי חברות", היא ענתה במבט מושפל. "כולם יודעים שאני בבית ספר מיוחד ולא רוצים לשחק איתי", הוסיפה בכאב. אני חושבת שהדברים מדברים בעד עצמם.
פיקחו את העיניים, הרחיבו את לבכם והקשיבו גם לאוכלוסייה אחרת. לא תפסידו דבר, כי הנתינה שלכם תהיה מזערית לעומת האהבה שתקבלו בחזרה. בואו נשנה ביחד את פרצופה של המדינה.
- מרגלית קפלן היא פעילה בעמותת "סופר ספיישל ספורט"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
