שתף קטע נבחר

ההצגה הכי טובה בעיר

הגרסה הישראלית של "המפיקים" שעלתה בסופ"ש משובחת לא פחות מהמקור מברודווי

יש שתי דרכים לעשות הרבה כסף ממחזמר בברודווי: האחת - לברוח עם כספי המשקיעים והשנייה - לרכוש את הזכויות לעיבוד בימתי של אחד הסרטים המצחיקים של כל הזמנים ולתת למל ברוקס להמציא את עצמו מחדש. בשנת 2001 בחר מל ברוקס באופציה השניה כשעיבד את הקומדיה הקולנועית השחורה שלו, "המפיקים", למחזמר מבריק שגרף 12 פרסי טוני.

 

אין ולו נושא רגיש אחד שברוקס ושותפו לכתיבה תומס מיהן (מי שכתב גם את "אנני"), נמנעו מלטפל בו במחזמר הזה. מהומואים והומופוביה, דרך בועת החלום האמריקני, החיבור בין יהודים, כסף ותעשיית הבידור באמריקה, סקס, החצרות האחוריות של השואוביזנס, רשויות המס, יחסי שחורים ולבנים והדובדבן שבקצפת – אדולף היטלר – כולם שם. יותר מ-30 השנים שמפרידות בין הסרט לעיבוד הבימתי לא הורידו את מפלס הלחצים שהופעלו על ברוקס ומיהן בשל הרגישויות כך שההפקה עלתה בבכורה בשיקגו ורק אז, בעקבות ההצלחה הפנומנלית, נפתח המסך בברודווי.

 

את זירו מוסטל וג'ין וויילדר ששיחקו בסרט החליפו בגרסת הבמה נתן ליין ומתיו ברודריק. מי שרצה לצפות בהם נאלץ לשלם 100 דולר לכרטיס. ההפקה נפתחה במכירות מוקדמות של 17 מיליון דולר ושברה שיאים כשביום פרסום הביקורות נמכרו כרטיסים בסכום של שלושה מיליון דולר.

 

אחרי משא ומתן ממושך, תקופת ליהוקים ארוכה וחזרות מפרכות, עלה בסוף השבוע "המפיקים" גם בישראל. ההפקה הישראלית, בבימויו של מיכה לבינסון, היא היחידה בעולם שאינה דוברת אנגלית. את המחזה תרגם לעברית דן אלמגור שהצליח לשמר את ההומור האנרכיסטי של ברוקס גם בפזמונים ולדלג על מוקשים שעלולים היו להיות נפיצים יותר בישראל מאשר מעבר לים, וזאת מבלי להחסיר פואנטות.

 

לעשות פלופ

 

המחזמר, שצמוד בעיקרו לסרט, מלווה את מקס ביאליסטוק (שלמה בר-אבא) מפיק בברודווי שירד מגדולתו בזכות סדרת זוועונים שחיסלה לו את הקריירה והשאירה אותו בחובות אדירים. מפגש אקראי עם רואה חשבון יהודי נוירוטי וחדל-אישים בשם ליאו בלום (דרור קרן) שטוען כי בתנאים מסוימים פלופ רווחי יותר משלאגר, מוליד במוחו רעיון איך לעשות קופה.

 

ביאליסטוק מחליט לגייס שני מיליון דולר, להפיק את המחזמר הגרוע בכל הזמנים ולברוח עם כספי המשקיעים. ביחד עם בלום הוא יוצא לחיפוש אחר המחזמר הגרוע בעולם וביחד הם מוצאים את פריץ ליבקינד (אלי גורנשטיין), נאצי מוטרף חובב יונים ומחבר המחזה "Spring Time For Hitler", שיר הלל לפיהרר שמשבץ בתוכו שירים בוואריים. לטובת ההפקה מגויס הבמאי הגרוע ביותר בברודווי, רוג'ר דה ביל (איציק כהן), סופר-דיווה-קווין שצובע את המחזה בורוד. התוצאה, קברט-סאדו-מאזו-ניאו-נאצי והומואי להפליא, אשר הופך לדבר החם ביותר בברודווי, מתקבל כסאטירה משובחת שמשבשת לביאליסטוק ובלום את התוכניות.

 

בניגוד למחזות זמר אחרים, "המפיקים" הוא קודם כל מחזה מצוין ורק אחר כך מחזמר - וככזה הוא דורש בראש ובראשונה שחקנים ובמאי. לא ברור מה מידת החופש שניתנה להפקה הישראלית לאינטרפרטציה בימתית, אך מה שבטח הוא שעבודת הבימוי של לבינסון אינה נופלת במאומה מזו שנעשתה על הבמה בברודווי. גם התפאורה המתחלפת של אורנה סמורגנוסקי ודרור הרנזון, שאחראים גם על התלבושות, שומרת אמונים לאחותה האמריקנית. ההבדל המשמעותי בין ההפקות והוא זה שהופך לעקב אכילס של ההפקה הישראלית הוא יכולותיהם הווקאליות המוגבלות מאוד של השחקנים הראשיים ושחקני המשנה.

 

שלמה בר-אבא ודרור קרן, שניהם שחקנים מצוינים וליהוק משובח מבחינת יכולותיהם התיאטרליות, לא מצליחים לסחוב צליל. זה עובר עוד איכשהו בדואט הפתיחה של השניים, "עוד נצליח", שמפגיש בין הפסיכוזות של ביאליסטוק לאלו של בלום, אבל מקשה את החיים מאוחר יותר. במקרה הטוב אתה מוצא את עצמך מתפלל שהם יעברו בשלום את הפראזה ובמקרה הפחות טוב אתה מנסה להתעלם מהזיופים. גם איציק כהן ועידן אלתרמן (בתפקיד עוזר המשנה ושותפו לחיים של דה-ביל) שרים רוב הזמן ליד. אז נכון, קשה למצוא שחקנים טובים שהם גם זמרים מעולים, אבל אם כבר עושים מחזמר, אז אפשר היה להשקיע שעות נוספות בפיתוח קול. בהצגה בה צפיתי היה גם חוסר איזון בולט בין ההגברה של התזמורת שמאחורי הקלעים לבין הגברת השחקנים על הבמה, ויש לקוות שהדבר ישתפר בהצגות הבאות.

 

יהלום בשמש

 

מי שגונב את ההצגה בתפקיד שגורם לבכות מרוב צחוק הוא אלי גורנשטיין. זה מתחיל על גג בניין בדאון-טאון מנהטן בשיר אהבה לחבל בוואריה ושיחת בוקר עם יוני הרייך המאולפות שלו, ממשיך בזמר "הופ קלופ" גרמני ומסתיים באודישן למחזמר שבו הוא זוכה בסופו של דבר לגלם את תפקיד הפיהרר. גורנשטיין, שחקן בעל יכולות קומיות נפלאות, שלא מקבל מספיק מקום על הבמה בשנים האחרונות, נוצץ כמו יהלום בשמש. הוא ויוני הדואר שלו הם סצינה שלא במהרה תשכח.

 

טובה לא פחות היא הילה עופר בתפקיד המזכירה השבדית ההורסת של ביאליסטוק ובלום. עופר היא הבלונדינית האולטימטיבית - יש לה את זה והיא לא מתביישת לנפנף בזה. היא מצחיקה, מלאת חן, מתנועעת על הבמה כאילו תמיד היתה שם, פשוט מצוינת.

 

תפקיד הלהקה בכל מחזות הזמר חשוב, אך בהפקה הנוכחית הוא קריטי כיוון שהם אלה שסוחבים על גבם את הווקאליזה. מדובר בחבורה מגובשת של כשרונות שמושכים את העין והאוזן מתחילת המחזה ועד לסופו. הפער בין היכולות של אנשי הלהקה (ה-Chorus) לבין כוכבי ההצגה בולט במיוחד בסולו קצר של צביקי לוין מתוך "שירו שיר לפיהרר". הנוכחות של לוין, גם אם קצרה, כובשת והקול שלו ממלא את הבמה והאולם. הכוריאוגרפיה של האמריקני, צ'ט ווקר, מושחזת, עשירה ונקייה ומבוצעת בשלמות. כמו המחזה, כך גם הכוריאוגרפיה מלאת הומור, אם בריקוד ההליכונים ב"ממלכת האלמנות העשירות" ואם ב"שירו שיר לפיהרר" שנראה כמו מפגש מקרי בין קברט לסרט פורנו רך.

 

כשהמסך יורד "המפיקים", בגרסתה המקומית, היא ההצגה הכי טובה בעיר. זה מחזמר שנון, עשוי היטב, עם צוות שחקנים מעולה, להקה נפלאה והרבה הומור שחור חסר בושה. מי צריך יותר? 

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: גדי דגון
קודם כל מחזה מצוין
צילום: גדי דגון
לאתר ההטבות
מומלצים