איך היא עושה את זה באמת? (הגירסה ברוכת הילדים)

"אמא, מה את עושה?", הרמתי את העיניים מהספר ונתקלתי בעיניו הנדהמות של בן השש שלי. "אמא! שפכת מיץ פטל לקורנפלס!"

מה אני עושה? אני קוראת ספר, או יותר נכון מנסה, באופן מעורר רחמים, לסיים את הספר שקניתי רק היום בצהריים. מה גורם לאישה שפויה כביכול, אם לשמונה ילדים, לרוץ ולקנות ספר באמצע היום? ועוד לנסות ולקרוא בו? אני מניחה שהתשובה היא שש ההודעות שקיבלתי, בתוך שעה. שש, לא פחות, וכולן התייחסו לספר "אין לי מושג איך היא עושה את זה", מאת אליסון פירסון. 'זה הספר שלך, בהא הידיעה'; 'את חייבת לקרוא אותו עכשיו!'; 'איזה ספר, את לא מאמינה'; 'כשקראתי אותו ראיתי אותך מול העיניים'; 'גנבו לך את הרעיון'; 'איך לא חשבת על זה קודם?'. אחרי זה, תגידו אתם: לא הייתם רצים לקנות את הספר?

למרות שהיום שלי מחולק לדקות, גנבתי כמה דקות מזמן הבישולים לצהריים ורצתי לחנות הספרים. למי שעוד לא יודע, הספר מתאר את חייה של קייט רדי, אישה המנסה לשלב בין בית לקריירה. והנה אני כאן, יושבת ומוזגת מיץ פטל לקורנפלקס, עין אחת בספר, עין שנייה בילדים. אין ברירה. כרגיל, אני צריכה לשים את הרצונות שלי בצד, עד השעה עשר בלילה. רק אז, כשכל החבורה נוחרת קלות, אני יכולה לנשום כמה דקות את הדממה, ולקרוא את הספר שמחכה לי כל היום.

בגילה כבר יש לי שמונה

אז קראתי, ולא הבנתי - זהו? על זה כל המהומה? הרשו לי לגחך בקול. נכון, הספר סוחף ומהנה, אבל מה לעשות, אותי הוא מעצבן נורא!

איך היא עושה את זה? הרשו לי גיחוך נוסף. הספר מספר על אישה בעלת משרה בכירה. היא נעדרת, מה לעשות, די הרבה מן הבית. אבל, וכאן מגיע האבל הגדול: יש לה מטפלת צמודה, עוזרת, משכורת גבוהה ובעל שגם הוא מרוויח וגם תומך ו... יש לה שני ילדים! בלי לזלזל, בגילה כבר יש לי שמונה ילדים!

לאורך כל הספר אנחנו מלווים את קייט ברגעי האשמה שלה (שתוקפים כל אמא), ברגעי האושר הקטנים, ביופי ובזוועה שבעבודה. הספר הפך ללהיט היסטרי בארץ ובעולם. אפילו אילנה דיין הכינה תוכנית בעקבות הספר על אמהות עובדות ורגשות אשמה.

איך את יולדת כל שנה

במשך כל הלילה הרהרתי באותה קייט פיקטיבית, ולקראת בוקר כבר די כעסתי: אני אראה לה איך עושים את זה באמת!

בואו נפסיק להתייפייף, המציאות אחרת לגמרי. בארץ שלנו אי אפשר לשרוד בלי משכורת שנייה, בפרט אם יש לכם משכנתא על הראש ובייחוד אם ההורים שלכם עדיין משלמים את המשכנתא של עצמם.

גם הדילמה של כוכבת הספר - לעבוד או לא, פשוט לא רלוונטית! גם אם תעבדי במשרה מלאה, לאחר ניכוי אוטומטי של מעונות וצהרונים, אני יכולה רק לחלום על עוזרת. ואגב, מי מדברת על עוזרת צמודה? במקרה הטוב, אם יישאר לך קצת כסף, אולי אפרגן לעצמי מגש של פיצה לילדים כדי לחסוך את הכנת ארוחת הערב.

"אז איך את עושה את זה?" שואלים אותי מסביב. איך את עובדת כעיתונאית, עבודה לא מובנת מאליה, בהתחשב בכך שאני אישה חרדית נשואה; איך את יולדת כל שנה (כמעט) ונראית נהדר (אני לא אמרתי, אומרים לי...); איך את מסתדרת בלי עוזרת צמודה; איך את מסתדרת עם בעל שעובד מצאת החמה עד צאת הנשמה - ומחוץ לבית (לצורך העניין נקרא לו 'אבא של שבת'); איך את מסתדרת עם העו"ש בבנק, שעומד תמיד במינוס; איך את מסתדרת בלי עזרה מהמשפחה הסובבת (לא באשמתם, גם להם אין זמן); ובתוך כל המערבולת המטורפת של היומיום, את צריכה להתמודד עם האשמה התמידית (מה לעשות, זה גנטי, כל האמהות סובלות במידה זו או אחרת).

אז איך עושים את זה באמת? רגע לפני שאני שולפת את עצמי מהפוך אל האנדרלמוסיה של הבוקר, אני מניחה את "איך היא עושה את זה" בצד, ובהינף מקלדת מתחילה את גירסת האינטרנט של: "איך היא עושה את זה, באמת? הגירסה ברוכת הילדים", שתופיע כאן מדי שבוע. 

• וקבלו תובנה אחת לשבוע:  

"שמונה ילדים זה לא פי ארבעה עבודה משני ילדים. ילדים הם לא סדרה הנדסית!"