יפים וחשופים
"רק על הישבן שלי אתה חושב, / לא משנה באיזה שלב היחסים האנאליים שלנו". עשרות הכותבים הצעירים ב"מעין" הופכים את הדיבור הפורנוגרפי לאמירה של דור
הם עירוניים, זיוּניים, כותבים בצורה דיבורית, גלוית נפש, משוחררת - ובשחרור הלשוני והמיני הזה יש בהחלט איזו אמירה של דור. כמעט כולם כאן כותבים ככה, וכמעט כולם כותבים יפה מאוד. השירה כאן היא מן הסוג הפרוזאי, העיתונאי כמעט. ושימו לב לדרגת החשיפה: "כמעט שאני לא מאמינה על עצמי. / חדר בית מלון זול ברחוב טרומפלדור / מים מבעבעים, שמלה מופשלת, זין, תחת מורם. / סרט כחול בטלוויזיה /...// חום של אוגוסט בחוץ. יין לבן. כּוּס. / עונג מהול בחירשות". ("טרומפלדור", ורה בוזגלו)
רק על הישבן לספר ידעתי
החוברת הפשוטה למראה וגדושת הטקסטים הקלילים, העמוקים, האבודים של "מעין" (גיליון 2), בעריכת יהושע סימון ורועי ארד, מקבצת על דפי עיתון בצבע ורוד אפרסק 61 יוצרים. איכשהו זה לא עמוס מדי, בזכות שילוב נכון של שירים, סיפורים ועבודות אמנות. זוהי שירה צעירה, גם על פי גיל כותביה (שנות העשרים, וכמה בני עֶשרֵה), גם על פי אופיה. ולצעירוּת הזאת נלווה גם צער. הנשים מתלוננות על הגברים החומקים מקשר רגשי. הגברים,לעומת זאת, עסוקים גם בעוולות העולם בכלל. רוב השירה כאן מכל מקום היא נשית.
הנה, למשל, כמה שורות בוטות, לא נטולות הומור, של מיטל נסים: "רק על הישבן שלי אתה חושב, / לא משנה באיזה שלב היחסים האנאליים שלנו, / רק עליו אתה חושב. / אני אומרת לך, / אין מזור לבדידות הזאת, / אחרי הכל, / החור שלי מדמם לבד". והנה ואן נויין הנועזת: "אשפיך למרגלותיך שורשים /.../ הנח את ידך / בתוך תחתוני. תהיה אישי". אבל הוא מעדיף להיות רק גופני: "בחשק אתה אוגף / את העצב שלי / טוחן בזחיחות / מיני נטיות של השקט".
המראה הבולט בפשטותו של "מעין" גם הוא הצהרה, המחוברת כאן לעיסוק הביקורתי בהוויה הצרכנית הממכרת של העיר. "אל תטפטף עלי שמש / קח אותי לסופרפארם", אומרת צאלה כץ, בשורה חושנית קנטרנית הפותחת את החוברת. היא רוצה הזלפות של בושם סופרפארמי עם ניחוח לועזי. באירוניה דומה מדברת נטע אחיטוב בשירה המשעשע "מעתה אתחיל לחסוך": "אחסוך בבידור / אחסוך בתרבות / אחסוך בפנאי / אחסוך באוננות". וכך נפרשת הלאה תוכנית החיסכון, שמטרתה: "אחסוך / על מנת שיהיה לי / יותר זמן לקניות".
ברצף הזה אהבתי את שירה של נעמה גרשי, המספרת בפשטות פיוטית, נשכנית, על יציאת העובדות מקניון עזריאלי, כשהזוהר הקניוני מתחיל לנשור: "רוחות מפויחות חולפות על פנַי / ועל פנֵי שאר עובדות הקניון, עייפות ורפויות, / מחכות לאוטובוס האחרון שמגיע לבת ים. / בדרך מהקניון נשמטים מעלי נצנוצי הניאון, / כפות הרגליים מתנפחות מול חשיפת השיניים של דוגמניות התחנה".
במובן הזה, "מעין" הוא בהחלט נגד הכסף ובעד החלשים, דרי החצרות האחוריות, אליהם נלווית גם איזו חוכמת רחוב זרוקה וצבעונית. הדברים מתחברים יפה בפואמה הקולאז'ית בעלת הקסם של רועי ארד, שלבו נכמר על גרם המדרגות-הנעות הענקי שהוצא ממנהרת הולכי-הרגל המושתנת והקודרת ההיא באלנבי פינת שיינקין, עם סגירתה. ארד רואה נערות עוברות תחת המנוף, בדרך לפאב, וזה מעורר בו השראה: "נערות בלונדיניות מתמלמלות מתחת למנוף, לצד פגר הפלדה, ואז חודרות דרך / הדלת של הפאב, וכבר מישהי מתחילה עם ברנש בעל קוקו / אורות הבהבים ואורות אחרים חסומים /.../ ובעדינות (הוא אישה) סב המנוף / ומתקפל, כאילו נפסד בחיזוריו". המילה המומצאת "הבהבים" לוכדת כאן היטב את תאורת הפאב המהבהבת ואת האהבהבים.
גם טל גולדברג מגרד את תחתית העיר בשיר החרוזים הפרוע והעליז על זונה ושמה היבי: "את נשמתה בזנות קורעת / ללא דופי ללא להט / היא בולעת ובולעת", הוא מספר באחווה פרולטרית, "מתפתלת מתמתחת / מזדיינת היא בתחת / עם אחד שיש לו וואחד". החריזה של "תחת" עם וואחד" היא, אין להכחיש, הברקה סלנגית. וכך זה נמשך על פני ארבעה עמודים ראפיים קצביים (לא כולם באותה רמה), "היבי זו היא מטומטמת / דתייה להיות חולמת / אך מזדיינת ונוהמת / בעכוז נוצר לה קמט / היבי יא עיוורת / זוהי אמונה סותרת!" ("מתלאותיה של היבי השרמוטה").
השוליים זה המסר
הנטייה המופגנת לַשולִי ניכרת גם בהערות השוליים של העורכים: הם מקפידים לציין שצילומי הפאנקיסטים, הסתמיים מעט, הוצגו בעבר ב"סלון מזל, תל-אביב", ואת היינר מולר, שמופיע בחוברת עם שיר נגד ציד לווייתנים, מתארים כ"אנרכיסט מזרח גרמני" - למרות שבשיר עצמו בולטת הברוטליות הגרמנית יותר מהעמדה האקולוגית: "רציתי שאבי יהיה כריש / שקרע לגזרים ארבעים ציידי לוויתנים / (ואני הייתי לומד לשחות בדמם)".
ואכן, יש שלב בחוברת הזאת שבו עצם השוליות הופכת להיות המסר – ולא הטענה הנאמרת מעמדת שוליים (ולכן יכולה להפתיע ולחדש). לשיא המופרכות מגיעים הדברים בשיר הגזעני הארוך של אמירי ברקה, "מישהו פוצץ את אמריקה", שתרגמו מאנגלית אהרון שבתאי ורועי ארד. הערת השוליים לשיר, שנכתב לאחר הפיגוע במגדלי התאומים, ממליצה עליו בטענה שיצא לו שם רע רק בגלל שש שורות ש"נותקו מהקשרן" (כמה לא משכנע ולא חכם לטעון זאת) ועוררו את זעמה של יהדות אמריקה – והכוונה כנראה לשורות הטוענות כי 4000 עובדים ישראלים הוזהרו "להישאר אותו יום בבית". אלא שהשיר כולו, המונה את פשעי הגזע הלבן לדורותיו מתוך ניסיון לטהר את שרץ הפיגוע האיסלאמי הזוועתי - דוחה לגמרי. שבתאי הפוליטי הוא משורר גרוע, וכך גם המלצתו התרגומית הזאת.
אבל "מעין" היא בדרך-כלל חוברת בעלת טעם. גם פרק הפרוזה מתברר כמשובח ומלוטש. כמעט כל הסיפורים כאן מעניינים ובעלי עומק נפשי. אהבתי את סיפורי איתמר רוז, טלי שמיר, ארי ליבסקר ודן שדור, ובמיוחד את "אני פאהד" של רועי סגיר. בכתיבה ישירה ומזוקקת הוא מספר על פגישה בגרמניה עם אווה הנאה והדעתנית. כיוון שהוא עצמו שחור זקן, עיניים ושיער, ונראה קצת ערבי גם בישראל, הוא מחליט, בהברקה רגעית, להתחזות לפאהד הערבי, ביודעו כי זוהי הדרך ללבה. מכאן מתפתח סיפור מותח וסאטירי, כפול זהות, שבאחד משיאיו, במהלך הידלקות מינית, היא מבקשת ממנו שיקריא לה טקסטים בערבית - שפה שלמדה ושכחה. הוא לא יודע ערבית, אבל מאלתר: "שמע, מוחמד נביאנו, אללה הוא אדוננו, אללה אחד. ואהבת את אללה בכל לבבך..." וכך הלאה. ותאוותה אכן מתגברת. "היא הביטה בי מוקסמת. התקרבתי אליה, היא ביקשה שאמשיך להקריא". והוא ממשיך בקריאת-שמע עם ערביזמים עד הזיון הלוהט עצמו, שאחריו נוחת עליו עצב.
סיפור התלישות הזה מתכתב עם סיפורו של ארי ליבסקר, הבורח מהישראליות שלו ללונדון וחי בתסכול עם אנגלייה ("אתה לא אירופאי ואני כן, זו עובדה"), ועם סיפורו של איימן סיכסק מיפו, המרגיש דחוי בחגיגת ראש השנה בתל-אביב, עד שהוא מגלה שיש דחויים אפילו ממנו – כמה נערים חרדיים, ועם ואן נויין הוויאטנמית לשעבר, שכותבת שירים תל-אביבים אינטימיים ועזים על נהר המקונג ("נכנס לי לכּוּס בשביל לפתור את בעיות הקיום"). כן, הנוסחה כאן היא הכי בפנים והכי בחוץ.
לפנייה לכתב/ת 
