מכל הנשמה

אלוהים נצור את ה-BBC. "שרים מהלב – סיפורה של מוזיקת הנשמה" (Soul Deep), סדרה מופלאה בת שישה פרקים של הרשת הבריטית שעלתה אמש (ד', 22:30, ערוץ 8), הולכת לעשות לכם את החודש וחצי הקרוב. הגאונות של ריי צ'ארלס, טקס הוודו של ג'יימס בראון, הקסם של סם קוק, נוסחת הלהיטים של חברת מוטאון, להקת הבית הפנומנלית של סטקס, השאגות של אוטיס רדינג, הכבוד של אריתה פרקלין, הFאנק, האר.אנד.בי, מיטב הקצפת של המוזיקה הפופולרית - כל אלו מגיעים אליכם עכשיו כפי שלא הוצגו מעולם.

סדרות טובות למדי פקדו את מסכינו בעשור האחרון: החל ב"רוקדים ברחובות" על תולדות הרוק, דרך "ג'אז" של קן בארנס, וכלה ב"ממשיכה לצעוד" המפוזרת-אך- מאוד-מעניינת אודות התפתחותו של שיר הפופ במוצר תעשייתי, והסדרה של מרטין סקורסזה על הבלוז. אלו, לצד כל סרטי "מאחורי האלבומים" המדהימים (שניתנים לצפייה ב-VOD, אל תפספסו) וסתם סרטים מעולים כמו "בצילה של מוטאון".

"שרים מהלב" היא עוד אחת מאותם הישגים מרשימים. הסדרה מספרת את סיפורה של מוזיקת הנשמה על-פי הגרסה הרשמית של ההיסטוריה של הרוק. מוזיקת הנשמה, יסבירו לכם לאורך הסדרה, היא היתוך של הריתם אנד בלוז החילוני והגוספל הדתי השחור, שהתאפשר הודות למאבק הפוליטי של השחורים לזכויות אזרח. ממוזיקת גוד-טיים ושחרור טוטאלי - מיני ונפשי - בסופי השבוע, הפכה המוזיקה השחורה לפסקול של המאבק למען צדק חברתי בהנהגתו של הכומר מרטין לותר קינג. מאבק זה הוביל את המיעוט השחור למציאת זהות שחורה וגאווה שחורה, אותו איששו דרך השימוש בגוספל, שנתפס כמעין רכוש פרטי של קהילתם. ואכן עלייתה של מוזיקת הנשמה מתפתחת לצד התרוממות המאבק הפוליטי של השחורים לסיום האפרטהייד בדרום ארה"ב. עלייתו ורציחתו של מרטין לותר קינג ב-68', איך לא, עומדת במרכז הפרקים הרלוונטים.

הסדרה עוברת לאורך הפרקים באפיזודות המרכזיות של ההיסטוריה של מוזיקת הנשמה, כאשר לכל פרק יש את הגיבורים שלו, ולרוב גיבור אחד מרכזי. במרכז הפרק הראשון, למשל, עומד ריי צ'ארלס ומהפכת הגוספל-פופ שלו; בשני סם קוק הנהדר; ברביעי אוטיס רדינג והפריצה אל המיינסטרים בפסטיבל מונטריי, וכן הלאה. לאורך כל הסדרה מתראיינות כל הדמויות החיות הכי חשובות בהיסטוריה של הסול: החל באהמט ארטגין וג'רי ווקסלר, הקברניטים המיתולוגים של "אטלנטיק", הזמרים עצמם (ג'יימס בראון, למשל), מיטב הנגנים והמפיקים, מבקרים וסופרים שהתפרסמו בעיסוקם במוזיקת סול, וסתם זמרי רקע שמספקים (לעתים) פרטים אינטימיים ומעניינים.

הסדרה מרגשת עד דמעות. באמת. בעוד שרוב הפרטים על ריי צ'ארלס התגלו כבר בסרט זוכה האוסקר אודותיו, הפרקים הבאים מחזירים אתכם אל התקופה על סך מאפייניה: הגזענות האיומה, ההפרדה המשפילה, המאבק בין האל (הגוספל) לשטן (הבלוז), אלו לצד הנשגבות שבקול, התפילה כשחרור, השאגה כתפילה, הערבוב של דת וחילוניות מעל שדה רגשי אחד, ומעל הכל, כוחה של המוזיקה לבטא את כל הרגשות האנושיים האפשריים. ואם זה לא ממש מזיז לכם, אז אין מוזיקאי שיצפה בלהקת הבית של סטאקס ולא יתמוסס מהגרוב והסטייל, שמלווים את שיאיו הבימתיים של אוטיס רדינג. כמעט אי אפשר להישאר אדיש לטקס הגוספל של ג'יימס בראון, כשהוא מורד מהבמה וחוזר אליה כטקס כנסייתי.

איפה היהודים?

למרות ההשקעה והאיכות הבלתי ניתנת לערעור, הסדרה מלווה, בעיקר בתחילתה, בטעויות ספורדיות, לא ממש חשובות, אך מעצבנות. "אטלנטיק רקורדס", למשל, מוצגת כחברתם של שני האחים ארטגין, אהמט ונשואי, בעוד שהוקמה על-ידי אהמט ויהודי אמריקני בשפ הרב אברהמסון. בעשור הראשון לקיומה ניהלו אותה לצד אהמט עוד שני יהודים-אמריקנים: מרים אברהמסון, ומ- 53' ג'רי ווקסלר (עד אמצע שנות ה-70). נשואי הצטרף רק עשור לאחר הקמתה.

ולמה אני מזכיר את הקשר היהודי, כי אני רוצה לעמוד על הבחנה שראוי לשים אליה את הדעת. בתקופה בה ההפרדה בדרום עומדת בעינה, לייבלים קטנים רבים הם בבעלות של יהודים-אמריקנים, שמשמשים כמתווכים בין הוואספים לבין השחורים. למעט הסיפור המוכר של "אטלנטיק", מפיקו המוזיקלי הראשון של ג'יימס בראון הוא ראלף באס, יהודי אמריקני. הבעלים של חברת התקליטים, קינג רקורדס, שהוציאה את ג'יימס בראון, הוא סיד נתן, עוד סוחר יהודי ממולח, שאינו חושש להתעסק ב"תועבה השחורה" (מנקודת מבטם של הוואספים). סם קוק, למשל, הגיע לשיאיו המסחריים בעבודה עם שני מפיקים מוזיקליים, לו אדלר והרפ אלפרט, שתיים מהדמויות המוזיקליות והתעשייתיות הכי חשובות חזקות בסצינה של לוס-אנג'לס בשנות ה-60, וגם הם, איך לא, מבני עמינו. למעשה, כ-40 אחוז מהלייבלים שמכרו מוזיקה "שחורה" היו בבעלות של אמריקנים ממוצא יהודי, שהיוו בסך הכל קצת יותר מ-2 אחוז של האוכלוסייה. והברית היהודית-שחורה הזו, שעומדת במרכז של מספר ספרים מצוינים שיצאו בעשור האחרון, נעדרת כל התייחסות בסדרה.

יש גם משהו מעט אנכרונסיטי בדיכוטומיה הכה נחרצת שעושה הסדרה בין "לבנים" ו"שחורים", כאשר ההיסטוריה האמריקנית היא היסטוריה של מהגרים ועמים אתנים, שעטו את אותה זהות לבנה בזמנים שונים ומגוונים (למשל, לפני 50 שנה, פרוטסטנטי דרומי עשוי היה לתפוס אירי קתולי, יהודי, מהגר מגינואה, ושחור ללא יוצא מן הכלל כ"סכנה ציבורית").

אבל תעזבו אתכם משטויות. אין לכם בימי רביעי של החודש וחצי הקרוב בשביל מה לצאת מהבית. "שרים מהלב" תיקח אתכם למסע מוזיקלי והיסטורי מרתק. אלו הצלילים שהצילו את המוזיקה של המאה ה-20, והשפיעו על כל כך הרבה אמנים שאתם אוהבים. למעשה, אי אפשר להבין את מוזיקת הפופ של ימינו, בלי להבין התפתחות זו. אתם הולכים ליהנות מכל רגע, מילה של כבוד.