שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אין משמעות לאבסורד
    "קורבנות החובה" בזירה הבינתחומית: הפקה אנרגטית אבל מתישה

    יש משהו מוזר בכך ש"קורבנות החובה" הוא המחזה השלישי של אז'ן יונסקו המועלה בתיאטראות בארץ השנה, אחרי "הגברת הקירחת יותר" ו"הצמא והרעב". מישהו יצטרך להסביר את העדנה שלה זוכה המחזאי הבכיר של תיאטרון האבסורד דווקא בשנה כזו. הייתכן שיש לכך קשר לתחושת אובדן האב שאפפה אותנו מאז נודע על מחלתו של ראש הממשלה?

     

    בכל מקרה, מבין שלוש ההפקות זו בהחלט המוטרפת ביותר, ועל כן יש לומר האבסורדית ביותר. המחזה עוקב אחר זוג בורגני סטריאוטיפי משועמם שלפתע

    נוחת בסלון שלהם מפקח משטרה ומוציא אותם, או ליתר דיוק את הבעל, למשימה, למצוא את מלוא, הדייר הקודם של הדירה. המסע הזה מוביל אותו דרך תחנות שונות, כמו החזרה לילדות והחיפוש הרוחני, ישר חזרה לנקודת המוצא, לתיאטרון. שם בסוף אנו נפגשים עם בן דמותו של המשורר, אשר מנסה לשים סוף לסיפור באמצעות סכין דמיונית, אך גם זה אינו מסוגל להשתיק את הדמויות המחפשות עד אין קץ את מלוא, כמו גודו הנעלם של בקט.

     

    הבמאית, ננו שבתאי, העמידה הפקה אנרגטית ותמציתית של המחזה ההזוי, כשהיא נעזרת גם בקטעי וידיאו וגם בקטעי בובות כדי להמחיש את רמות המציאות המשתנות של האין-עלילה. ארבעת השחקנים מגישים ביצועים גרוטסקיים כראוי לדמויות שכאילו נשאבו מקומיקס. בסוף יוצאים עם אותה תחושה של אין משמעות, שהאבסורד אמור לתת. האם זה מוביל לאיזה שהוא שחרור מחשבתי? אותי זה קצת מתיש.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים