ויימאר: גרמניה לטוב ולרע

"העיירה העולמית" – זה כינוי החיבה שהעניקו לה תושביה של העיר הקטנה והציורית הזו, במדינת תורינגיה בחלק המזרחי של גרמניה. אחרי ביקור בה, לא קשה להסכים שהכינוי הזה אכן יאה לויימאר (Weimar), העיר היפה שכמעט כל בניין וכל רחוב בה נקשר לאיזשהו שם מפורסם בתולדות גרמניה החל מימי הביניים.

בעיר הזו, המצטיינת בהילה רומנטית ובאופי חולמני, על רחובותיה הצרים, בנייני הפאר העתיקים, הארמונות, המוזיאונים והגינות הרבות, חיו ופעלו סופרים, משוררים והוגי דעות מפורסמים. ביניהם היו פרידריך ניטשה, אוגוסט-היינריך הופמן פון פאלרסלבן (שחיבר, בין היתר, את המילים להימנון הגרמני "גרמניה מעל לכל"), יוהן-גוטפריד הרדר ובראשם, כמובן, שניים מגדולי המשוררים של גרמניה: יוהאן-וולפגאנג פון גתה ופרידריך פון שילר.

באך וליסט

זו גם העיר בה חיו ויצרו מלחינים דגולים כגון יוהאן-סבסטיאן באך ופרנץ ליסט ובעיר הזו גם הקים ולטר גרופיוס, ב-1919, את בית הספר לאמנות ולאומנות "באוהאוס", שממנו יצא הסגנון החדש והמהפכני בארכיטקטורה האורבנית. מרכז הבאוהאוס, שהיה גם מרכז תרבותי, נאלץ לעקור מן העיר ב-1924, בלחץ רבים

מתושבי העיר, שכבר בשנות ה-20 המוקדמות היו אנשי מפלגת העם הלאומנית והאנטישמית. פחות מעשר שנים לאחר מכן, ב-1933, נסגר סופית בית הספר בפקודת הנאצים.

בתולדות המפלגה הנאצית תפסה העיר הקטנה מקום נכבד ביותר. בין היתר נוסד בה ארגון היטלר-יוגנד, הנוער ההיטלראי, נערכו בה ועידות ומצעדים של תומכיו של היטלר והוא עצמו ביקר בעיר מאות פעמים, גם אחרי שעלה לשלטון בגרמניה. וכאשר בשנת 1930 מונה וילהלם פריק, ממקורביו של היטלר, לשר הפנים וחינוך העם – הוא בחר בויימאר כעיר הראשונה שבה נלחם באמנויות ובתרבות "הדקדנטית" של היהודים והשחורים. הוא הורה לסלק ציורים ופסלים של יהודים וגם למחוק מספרי הלימוד את עבודותיהם של משוררים וסופרים רבים, לרבות האיש הנחשב לגדול המשוררים של גרמניה, היהודי היינריך היינה.

כדי להשלים את מצעד המפורסמים שפעלו רבות בויימאר, צריך להזכיר גם את מתקן הדת מרטין לותר (1483-1546), האיש שנטש את הדת הקתולית ויסד את הדת הפרוטסטנטית. בהשפעתו קיבלו העיר ורבות משכנותיה את הדת החדשה וגם את טיעוניו החריפים והבלתי מרוסנים

נגד היהודים. כבר מאמצע המאה ה-16 סולקו היהודים מהעיר, מהדוכסויות הקטנות של תורינגיה ומסכסוניה כולה.

יחד עם כל אלה, ויימאר היא בכל זאת העיר שבה נולד גם השלטון הדמוקרטי הראשון בתולדות גרמניה. בפברואר 1919 התכנסה בה האספה הלאומית, שחיברה וקיבלה חוקה דמוקרטית לגרמניה. מכאן גם המושג "רפובליקת ויימאר". באוגוסט של אותה שנה נבחר הסוציאליסט פרידריך אברט לנשיא הראשון של הרפובליקה הגרמנית, שירשה את הקיסרות שסיבכה את העולם, ב-1914, במלחמת העולם הראשונה.

מיליוני תיירים

ויימאר של היום, על 65 אלף התושבים שבה, חיה מהעבר שלה, כפי שהיה גם באותן 45 שנים שבהן היתה חלק של הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית – מזרח-גרמניה. אין בה מפעלים גדולים, לא מסחר בקנה מידה גדול, אפילו יקבי יין אין בה. אבל יש בה תיירות: כ-2.5 עד 3 מיליון תיירים מבקרים מדי שנה בעירם של גתה ושילר, ויש שנים בהן הגיע מספר התיירים אפילו ל-4 ול-5 מיליון.

מוקד הכוח של העיר, והאטרקציה התיירותית הגדולה, הוא הארמון הענק השוכן על גדות נהר אילם בקצה המזרחי של מרכז העיר. בקומת הקרקע ישנו אוסף הכולל עבודות של לוקס קרנך, אלברכט דירר ורבים

אחרים. בקומה העליונה מוצגים ציורים גרמניים מתקופת ההשכלה. מערבית לארמון, בהרדרפלאץ, נמצאת כנסיית פטר ופול, שבתוכה ניתן למצוא כמה קברים מרשימים וטריפטיכון גדול.

דרומית לכיכר נמצא אזור השוק המרווח, שלאורכו ניצבת שורת בניינים שהמרשים ביניהם הוא השטאטהאוס שבצד המזרחי, שעומד ממול לבית העירייה הניאו-גותי. הליכה ברחוב שילר מובילה אל ביתו האחרון של המשורר הנודע. התיאטרון הלאומי שבאזור נוסד ונוהל על ידי גתה, על אף שהמבנה הנוכחי הוא למעשה יצירה מודרנית. ממול נמצא ארמון ויטומס, בסגנון הברוק, המכיל כמה מהחדרים המעוצבים היפים ביותר בויימאר.

לא הרחק שוכן מוזיאון באוהאוס וגם בית גתה והמוזיאון שעל שמו ראויים לביקור. גתה חי בבית כ-50 שנה, עד מותו ב-1832. במוזיאון הסמוך ניתן למצוא סקירה כרונולוגית של הישגיו, בדקדקנות האופיינית לגרמנים. גם המלחין ההונגרי הנודע פראנץ ליסט (1811-1886) בחר לבלות את שנותיו האחרונות בויימאר, ולנצח על התזמורת והאופרה המקומית. הבית שלו נמצא במרינשטראסה.

ובלי שום פאר והדר, אבל בהחלט חלק מההיסטוריה של האזור, במרחק של 8 קילומטרים ממרכז העיר אפשר להגיע באוטובוס לאתר ההנצחה בוכנוואלד. האתר ניצב על חורבות מחנה הריכוז הידוע לשמצה, שבו נרצחו כ-65 אלף בני אדם.

תעשיית מזכרות

ברור שהתיירים מפרנסים לא רק את בתי המלון, המסעדות, בתי הקפה וגם את המדריכים. הם גם דואגים לחנויות הרבות למזכרות מכל סוג, בהן מככבים כמובן בעיקר גתה ושילר. כך, למשל, יש מוצץ לתינוקות עם הראש של מחבר "פאוסט" ו"ייסורי ורטר הצעיר", יש כפפות עבות לבישול מסומנות: "פאוסט 1" ו"פאוסט 2" וגם שטיחים

לרגליים שעליהם כתוב בלטינית: סאלבה (בריאות), דוגמת השטיח בכניסה לביתו של המשורר הדגול. יש פודינג בדמותו של גתה, ויש גם משקה חריף הנושא את שמו.

בויימאר אין רחוב על שמו של גתה, כי פרנסי העיר למיניהם סברו שאם יש ביתגתה, בית-קיט גתה, מוזיאון גתה וגם גימנסיה גתה, אין עוד צורך ברחוב. רחוב שילר, לעומת זאת, יש. וגם בית-שילר. וגם מוזיאון. וכמובן גם הרבה מזכרות, לרבות בירה ויין הנושאים את שמו של האיש שחיבר בויימאר את מרבית המחזות והבלדות שלו, מ"דון קרלוס" ועד "וילהלם טל".

ביחס לעובדה שעירו חיה למעשה מתיירות, אין לאובר-ביגרמייסטר (ראש העיר הראשי) של ויימאר, ד"ר פולקהארט גרמר, כל בעיה. "ש לנו בתי מלון ומסעדות מהטובים ביותר בגרמניה", הוא מתגאה. ובצדק. כי מלונות כמו "רוסישר הוף" (החצר הרוסית) ו"אלפנט" (הפיל) ומסעדותיהם המשובחות הם ברמה הגבוהה ביותר. המסעדה ב"אלפנט", המלון העתיק בעיר, גאה בשני הכוכבים במדריך מישלן, התנ"ך של הגסטרונומיה בעולם, ואילו המסעדה ב"רוסישר הוף" מופיעה במקום בולט במדריך של השולחנות הקולינריים הגדולים, המתחרה של מישלן. ואכן, אין באירופה מלונות רבים שהם יפים, אלגנטיים ומפנקים יותר מ"רוסישר הוף".

ואם מדברים על מסעדות, צריך להוסיף גם את "אלט-ויימאר", שגם היא מסעדה עתיקה, טובה ובעלת מוניטין. ויימאר יכולה להתגאות גם בבתי הקפה שלה שיש להם היסטוריה ארוכה ועשירה. כמו למשל בתי הקפה "רזידנץ" ("רזי", בפי המקומיים) או "פראונטור", הקיימים כבר מאות בשנים ושמרו על האווירה והאופי המיוחדים. ב"פראונטור", כך טוענים יודעי הדבר, מגישים את העוגות הטובות בגרמניה, כמו למשל את עוגת הקרם גבינה (שמאנט-קוכן) ששמה הולך לפניה הרבה מעבר לגבולות העיר והמדינה.