איך נפלו גיבורים

צילום וידאו: שי רוזנצווייג

דמותו של שמשון הפכה מאז הופיעה בספר הספרים לשם נרדף לגבורה ולכוח. בדומה להרקולס ולגיבורים מיתולוגיים אחרים, כך גם שמשון חצה את גבולות הלאום והמקום ומצא את מקומו בארסנל הכללי של גיבורי העל העולמיים. דמותו, שהיתה השראה לאמנים רבים, הוטבעה ביצירות רבות, כמו הדפס העץ של אלברכט דירר וציוריו של רמברנדט, האורטוריה של הנדל והאופרה של קאמי סן סאנס, שירתם של ג'ון מילטון ולאה גולדברג, מחזהו של רבי משה חיים לוצאטו ורומן מאת זאב ז'בוטינסקי. מרבית היוצרים התעכבו על אלמנט הכוח. אחדים, כמו גולדברג, נגעו בפער שבין הכוח חסר הגבולות לשבירותה של הדמות. "פערו את פיהם השוטים,/ חכמים ראשיהם הנידו,/ ואפילו סרני פלישתים,/ את שבחו ברבים הגידו.// ויתן לו שבט שופטים,/ ושבטים וגויים הרעידו,/ וידובר בקרבות ובמשתים,/ כי גיבור, כי שליט, כי נגיד הוא", כתבה גולדברג בהתייחסה לכוחו והוסיפה, "ואולי גם הוא לא ידע,/ כי דינו דין נזיר והוזה,/ כי פשוט כפתרון כל חידה,/ לבבו השביר בחזה".

בימים אלה רואה אור בישראל ובמדינות אירופה "דבש אריות", מסה שכתב דויד גרוסמן כחלק ממפעל ספרותי בינלאומי ייחודי שעוסק במיתוסים. סופרים נוספים שהוזמנו להשתתף במפעל זה, יוזמה של הוצאת הספרים הבריטית Cannon Gate, לה שותפים כ-30 מו"לים מהעולם, הם, בין השאר, מרגרט אטווד, ג'נט ווינטרסון וקארן ארמסטרונג.

גרוסמן צולל במסה לאנליזה שהיא מעין תשליל לדמות הגיבור המוכרת של שמשון. דרך נפשו השסועה והמיוסרת של שמשון, גבר בגוף של ילד שמייחל לאהבה וחי בדחייה ובדידות, יכול הקורא להשליך גם על הפסיכוזות הלאומיות: "יש בו משהו שמדובב את הקודים הכי חזקים שלנו כעם, כמו למשל היחס שלו לכוח שהוצנח עליו והודבק לו, שהרגיש כמו אביזר מלאכותי שהושתל בו בלי שידע להשתמש בו", אומר גרוסמן בראיון בביתו שבירושלים, "דרך זה אפשר אולי להבין אותנו, הישראלים. אנחנו, שבשנת 1945 קמנו מאפר ומאבק, הפכנו תוך שלוש שנים למעצמה הגדולה ביותר במזרח-התיכון. נוצרה פה מוטציה של כוחנות. כוח מחייב איזונים ובלמים, וכשהכוח אינו טבעי לך אתה נידון להשתמש בו באופן מופרז ומוגזם. במקום להתייחס אליו ככלי, הוא הופך לערך בפני עצמו ובזה טמונה סכנה גדולה".

גרוסמן חושב שמי שהכוח לא הוטמע בו באופן אינטגרלי - לא מאמין בכוחו. זהו אינו קו הדמיון היחיד שהוא מוצא בין האיש לעם. "הוא חידה לא מפוענחת בעיני עצמו. הוא מופתע מעצמו ונבגד על-ידי כל הסובבים אותו".

החזרה של שמשון למקום הנבגד היא אולי אותו המקום שבו אנחנו כעם מטפחים את תחושת דחיית העמים האחרים, הניכור והנרדפות?

"יש בנו את קו האופי הזה, שהוא כמעט בלתי נמנע בגלל ההיסטוריה שלנו. יכול להיות שההיסטוריה הוכתבה על ידי הדחף להיות נידח, להישאר לא מובן כעם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. היהדות מתחילת הווייתה התייחסה לעצמה כאל סיפור גדול מהחיים, ומי שגדול מהחיים, בסופו של דבר לא ממש שייך לחיים. ככזה, קל מאוד להשליך עליך אמונות תפלות, דעות קדומות, מיתוסים וסטריאוטיפים, ולאט לאט חלק מזה דבק בך. תמיד היתה כלפינו אידיאליזציה וגם אנחנו רצינו לראות את עצמנו כיוצאי דופן. היתה כלפינו גם דמוניזציה. אידיאליזציה ודמוניזציה הם שתי הפנים של דה-הומניזציה, שהיא אולי הסיבה שעד היום לא ממש התקבלנו אל משפחת העמים.

"כל הדברים האיומים והנפלאים שקרו לעם ישראל בידלו אותו, ויש בזה משהו שהוא לא רק לא נורמאלי אלא גם נורא מסוכן. אנחנו מקרינים את האמביוולנטיות הזו, ולכן איש כמו אחמדי-נג'אד, נשיא אירן, מרשה לעצמו לומר את דבריו המתועבים שישראל צריכה להימחק. ישראל היא עדיין מדינה על תנאי, ולכן כל-כך חיוני שנגיע לשלום עם אויבנו. שלום ייצור גבולות קבועים שחסרים לנו. עם שחי 58 שנה ללא גבולות קבועים הוא כמו דייר בבית שקירותיו זזים. אנחנו לא יודעים איפה אנחנו נגמרים ואיפה האחר מתחיל. מי שאין לו גבולות חי כל הזמן בסכנה כפולה - לפלוש לאחרים ולהיפלש על ידם. אם אין לך גדר אין לך הגדרה, הזהות שלך פגומה. אם נכיר במגבלות הכוח שלנו ובמגבלות המציאות, אז ורק אז נוכל לחזור ולנסות לקיים קיום נורמאלי בתוך ההיסטוריה".

זה ריאלי לדרוש מאיתנו להכיר בגבולות הכוח כשמיתוסי הגבורה שלנו הם אנשים כמו שמשון, שאינם מכירים בגבולות כוחם?

"למזלנו יש לנו כמה וכמה מיתוסים של גבורה, אבל את צודקת, זה פרדוקס. שמשון היה לאורך מאות שנים דמות להערצה וסמל לחיקוי, ואני יכול להבין את זה. עם ישראל היה תלוי בחסדי עמים אחרים, נתון לאכזריותם ולרצונם הטוב. מובן שעם שכל קיומו הפיזי היה תמיד כל-כך עלוב, יטפח משאלה לגיבור שכזה. זה טבע האדם, ולכל עם יש את הגיבורים הברוטאליים שלו".

אנחנו מדברים על ילד בגוף של מבוגר. זה גיבור?

"אם נבדוק בזכוכית מגדלת את גיבורי המיתולוגיה, נגלה בכולם ילדותיות והערצת כוח לא מוגבל. קחי את מנהיג העולם החופשי, ג'ורג' וו. בוש. השאלה היא כמה מיתוסים מאזנים, מפוכחים והומניסטים יותר קיימים. את זה נדמה לי שיש לנו לא מעט בתנ"ך. מה שחיפשתי היה הנכונות לראות את השבירות והרגישות של איש כשמשון, שעד עכשיו נראה לנו כאיזה צוק סלע מונוליטי, חסר כל סדקים או ניואנסים".

המקום הילדי שמחזיר אותנו לגרעין המחלה מענין אותך במיוחד. 

"זה לא רק לחזור לגרעין המחלה. ילדות מעוררת געגוע, יש בילדות אנרגיות עצומות, שמחה של גילוי העולם, הנאה של פענוח הקודים של המשפחה, השפה והעולם, העובדה שכלום אינו מובן מאליו, הכל יכול לקרות והכל מפתיע. דברים קטנים הם התרחשות מסעירה. זה מסקרן אותי. אני לא הראשון שמתייחס לילדות כאל מקום מכריע בקביעת האישיות ודרכי ההתנהגות שלנו בעולם. המפתחות הכי יעילים לכל אדם מצויים בדיאלוג בינו לבין הילד שהיה".

התבגרות מאוחרת

דרך הטקסט של גרוסמן צפה החמלה הרבה שהוא רוחש לשמשון. "הוא נוגע ללב ומעורר הזדהות כמו לא מעט גיבורים טראגיים, ודרכו אפשר להרגיש את משא המאבק בין האופי לגורל", הוא אומר, "אין אף אדם בעולם שאיתו הוא מרגיש

בבית או כזה שמקבל אותו בדיוק כמות שהוא. הוא גם מעורר צער כי הוא לכוד במנגנון שגורם לו להוסיף מכאוב לאחרים ולעצמו, והוא לא מסוגל להשתחרר מזה. זה מזמן את הקורא לחשוב על המנגנונים שהוא עצמו לכוד בהם, מנגנונים שמחזירים אותו שוב ושוב לאותה נקודה. זה נכון לאנשים פרטיים אבל גם לחברות ועמים. גם אנחנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב באותם המקומות, נתקלים באותן אבני נגף של ההיסטוריה שלנו, של החרדות שלנו של תחושת הקורבן שלנו, הכל חוזר".

הרס עצמי?

"זו אולי כותרת. אבל אותי מעניין המנגנון – מה מפתה כל כך בהרס העצמי? מה אנחנו מפיקים מזה? איזה צוף עכור הנשמה של שמשון מפיקה מלשחזר שוב ושוב את הסצנות והחוויות הכי איומות של חייו?"

תחושת הקורבנות נותנת כוח.

"תחושת הקורבנות היא כוח, היא ייחוד, היא הצדקה להמון מעשים והתנהגויות. היא מאפשרת לבנות מערכת ערכים כמעט הרמטית שמזינה את עצמה. זה קצת כמו לחיות בתיאורית קונספירציה מתמדת שבה כל דבר שיקרה יצדיק את החשדות העמוקים ביותר שהכל נגדך, בגלל שאתה קורבן, ובגלל שאתה יהודי והעולם שונא אותך. זה דוחף אותנו לפינה שמאוד קשה לצאת ממנה. מרחב התמרון שלנו כעם הוא מוגבל מאוד במקום הזה שמנסח לעצמנו את עצמנו במונחים מוחלטים של להיות או לחדול בלי ניואנסים. לשיטה זו, מי שלא אוהב אותנו הוא בוודאי אויב שרק רוצה להרוג אותנו. זו תפיסה מעוותת ומסוכנת".

נקודת דמיון נוספת היא אולי חוסר המודעות העצמית שלו ושלנו.

"אנחנו עם שכל כך ניסח, בדק וכתב את עצמו ואת ההיסטוריה שלו. הפרספקטיבה העצמית שלנו היא לכאורה עצומה, ויחד עם זה, בגלל עוצמת החרדות שלנו, אנחנו לא רואים את המציאות. כמה פעמים המציאות הפתיעה אותנו? ששת הימים, השלום של סאדאת, לבנון, מלחמת המפרץ. מרוב שאנחנו רואים חרדות בכל מקום, אנחנו ממש לא מוכנים לקראת הסכנות. אנחנו מופתעים גם מפני שאנחנו לא מסוגלים לזהות את הסיבות לתוקפנות, ובעיקר כי אנחנו לא מסוגלים לגלות ניצנים של שינוי באויבנו ושכננו. אנחנו מרוכזים בפופיק של עצמנו ומעדיפים להתעלם מרצונות האחר.

"אחד ההישגים הגדולים של אריאל שרון הוא בהצלחה לצרוב בתודעה הישראלית שאין לנו פרטנר. ברגע שאתה מאמין בזה ופועל לפיכך - לא יהיה לך פרטנר. ההתייחסות שלנו לשרון צריכה להיות מאוזנת, תוך לקיחה בחשבון את מה שהוא עשה או עולל במשך חמישה עשורים. בחשבון הכללי הפעולה שלו, בעיני, היתה מסוכנת והרסנית. רק לקראת סוף תקופתו - ואני מאחל לו כמובן החלמה מהירה - הוא הבין שיש מגבלות לכוח, שישראל לא פועלת בחלל ריק, שלא נקבע לבד את האג'נדה של המזרח-התיכון והעולם. הוא הבין שהמצב הקיים של חוסר תקווה ושחיקה פנימית, חברתית ומוסרית, מסוכן בהרבה מהטרור או ממדינה פלסטינית. לכן הוא יצא לדרך בה החל.

"אנשים שואלים אם תהליך השלום יימשך. לא היה תהליך שלום, היה צמצום מסוים של הכיבוש. פינוי עזה היה צעד מבורך בעיני, אך נעשה ללא דיאלוג עם הפלסטינים ובהתעלמות גמורה מהם. אנחנו לא יודעים מה הגבולות ששרון רצה לשרטט למדינת ישראל. אני מאמין שהוא התכוון להמשיך, ובמובן זה השהייתו מפעילות פוליטית עלולה להיות מכה קשה. אני מקווה שממשיכו יגיע לאותן התובנות. זה מצער שהמנהיגים שלנו מגיעים לראייה מפוכחת של המציאות רק כשהם בעשור השביעי או השמיני לחייהם. שוב ושוב אנחנו צריכים לשלם את מס ההתבגרות וההתפכחות של מנהיגים צעירים, נמהרים וכוחניים כמו ביבי נתניהו. עצם הנהירה ל'קדימה' אומר אולי שאנחנו בשלים להסדר מכאיב של עקירת התנחלויות וקביעת גבולות הקבע. לצערי, הרוב בישראל רוצה לעשות את זה בדרכו של שרון, שדגלה בהליך חד צדדי שהוא בעיני חיים בפנטזיה. הסדר חייב להיות פשרה בין רצונות שני העמים. אם לא נעשה את זה - לא יהיה שלום".

הספר נמנע ברוב המקומות לדבר בהקשרים פוליטיים עכשוויים. זה שם אבל ברמיזה.

"ההקשרים ברורים. לא הרגשתי צורך להכות בגונגים גדולים כדי שיבינו למה אני מתכוון. בגלל הפיתוי העצום שקיים תמיד למשוך את סיפור שמשון לצדדים היותר פוליטיים שלו, אני רציתי לדבר דווקא על האיש. על דרמת ההתנגשות בין האופי שלו לבין הגורל שנקבע בעבורו. זה אלמנט שכסופר מושך אותי הרבה יותר. עניין אותי לנסות לראות איך נוצרת דמות שכזו, איך אפשר להתקרב אליה, לחבב אותה או לחמול עליה, אף על פי שהגישה היסודית שלנו כלפיה היא בדרך כלל כאל בריון איום ונורא".

נקודה מרכזית בדמותו של שמשון היא שדינו נגזר עוד לפני הולדתו.

"הצלקת הראשונה בחייו נוצרה בגלל ייחודו וההכרזה עליו כעל מושיע ישראל עוד טרם הולדתו. נגעה בו ישות זרה, איש אלוהים, פלאי ומסתורי. יש לא מעט פרשנים בהם סופרים, משוררים וציירים, שטענו שמדובר בגבר פלישתי שעיבר את אימו וכל הסיפור הוא כיסוי. אותי זה פחות מעניין, כי בעיני הבגידה האמיתית היא בשמשון ולא באביו. כשאימו מספרת לאביו את הבשורה היא אומרת 'נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן עד יום מותו'. המלאך לא דיבר על יום מותו של הילד, היא מיוזמתה אמרה את המילים האיומות הללו. האישה הזו, שעקרותה הפכה למהות שלה, התבשרה שהיא בהריון והדבר הראשון שהיא חושבת הוא על יום מותו של העובר. יש בזה משהו אכזרי כלפי האב, כלפי עצמה ובעיקר כלפי הילד. היא מספידה אותו עוד לפני לידתו, ואדם שאמו מביטה בו בזרות ובריחוק שכזה אפילו להרף עין, נידון להיות זר במגעים שלו עם בני אדם ועם העולם".

פענחת לעצמך את דמותו של שמשון?

"הוא לא פתור. בימים אלה, כשמגיעות אלי תגובות על הספר, אני מתענג לראות עד כמה הטקסט הזה, הקצר יחסית - רק שניים וחצי פרקים בספר שופטים - מהודק ועשיר, אינסופי ומציע כל-כך הרבה אפשרויות. דורות של אנשים למדו את סיפור שמשון, קראו בו וכתבו עליו מדרשים, ולמרות זאת התעלומה נשארת כשהייתה. השאלות שאיתן התחלתי את החיפוש קיבלו מענה, אבל במהלכו נולדו אחרות. אם הייתי כותב רומן שלם על שמשון, היה לי עדיין המון חומר ושאלות פתוחות כמו ילדותו, שעליה לא ידוע דבר, או אחיו, שצצים פתאום בסוף הסיפור לקבור אותו, מבלי שידענו על קיומם. גם מערכות היחסים בין אביו לאמו או בינו לאביו לא ברורות. לא נכנסתי די לכל זה, ולכן אני משוכנע שהייתי יכול בקלות לכתוב על שמשון ספר נוסף שונה לחלוטין מהנוכחי".

העניין שמוצא חילוני כמוך בספר הספרים ובמקורות מתחיל בשפה?

"זה חלק מאבני הבניין שלי כאדם יהודי, חילוני מאוד, שחי פה ורוצה להבין למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים ומהם אבות המזון והקודים המכוננים שלנו. לקרוא במקורות זה כמו לקרוא עיתון שדרכו מתגלות דרכי הפעולה והחשיבה שלנו ביחס לעמים אחרים. כל השאלות קיימות בטקסט, ולזה מצטרף התענוג הצרוף של השפה - שהיא קולחת ולעתים עכשווית באופן מפתיע. לדוגמא, כששמשון נאסר הוא עבד כטוחן. בהסתמך על פסוק מתוך איוב שמתייחס לפועל לטחון בהקשר מיני ("תטחן לאחר אשתי ועליה יכרעון אחרין") פרשו חז"ל כי כששמשון היה אסור הובאו אליו נשות פלשתים, שהתרשמו מאוד מממדיו, לעיבור. המילה הזו, שכיום נחשבת לסלנג, עברה והתגלגלה מאיוב ועד לימים אלה וזה נורא יפה בעיני. הקריאה שלי את סיפור שמשון היא לגמרי חילונית. אני חושב שאדם דתי היה מהסס הרבה יותר למתוח כזו ביקורת על אלוהים ועל השימוש שהוא עושה בשמשון. בעיני אין פה סתירה, להיפך, יש הצהרה: אני בא ולוקח משלי, הטקסטים האלה שייכים לי בדין ובזכות. זכותי גם לתרום להם, להפרות אותם ולהפכם למשהו שרלוונטי לאדם חילוני גמור כמוני בשנת 2006".

יש באמת אפשרות שהתזה שלך, ששוברת את המיתוס, תילמד בבתי-ספר בישראל?

"בוודאי שכן, למה לא? הייתי רוצה שילדים ובני נוער יהיו מסוגלים לפתוח את הראש, להשתחרר מקיבועים ולראות כל מיני אפשרויות שונות של קריאת הטקסט. הקריאה חייבת להיות ביקורתית, לא במובן מתיחת ביקורת על התנ"ך, אלא באי קבלת הדברים כפשוטם ובחיפוש חללים ופערים בטקסט ומילויים. הייתי רוצה שאדם צעיר שלומד היום תנ"ך ירגיש שהטקסט הזה מדבר אליו ומדובב אותו כמו כל טקסט מסעיר אחר. זה חלק מיצירת זהות, הגדרת עצמנו, קשר בין מה שעכשיו למה שהיה פעם. הייתי מאוד שמח אם ילדיי היו לומדים ככה את התנ"ך.

"אני רוצה להחזיר פה חוב של כבוד ולספר על המורה שלי לתנ"ך, תמר שילה. היה משהו פתוח, נועז, חופשי ויצירתי מאוד בדרך שבה היא לימדה אותנו לקרוא בתנ"ך. כמו בימים עברו במדרשיות שלימדו חירות דעת, תעוזה וחושניות בגישה למקורות, מתוך אמונה שרק קורא חופשי יכול להיות במגע עם מה שהטקסט הזה מאפשר. זה טקסט שאין בו טיפת זיוף או התחסדות, שקיימת היום גם בעיתונים הכי מעודכנים. אין בו שום השתחוות אל הפוליטיקלי קורקט. הוא מביא את המציאות על כל כיעורה, אכזריותה, יופייה וחמלתה. הכל יש בו, והלוואי שילדיי וילדיהם של אחרים ייחשפו לזה".