שתף קטע נבחר

והוא בכלל היה שאנסונייר

מאיר אריאל זה בעיקר המלים ושוב המלים. משורר ושנסונייר של דקויות ישראליות, עומד בצד בתרבות של שחור-לבן

תרבות חדשה ושבירה יש לנו, ולפעמים היא לוקה בעיוורון צבעים מסויים ובזריזות לא מצויה: הכל יש לתייג, מהר, ורצוי בשחור-לבן, בלי גווני ביניים. אז מה היה מאיר אריאל, זמר עם מנעד קולי די קטן? משורר נהדר? נגן בינוני ומטה בגיטרה אקוסטית? פרובוקטור? יוצר פוליטי?
אני מבקשת לאסוף את כל התגים האלה ולערבב אותם כדי לקבל מילה אחת, שלקוחה מתרבויות אחרות אבל מתאימה ליצירה של אריאל כמו כפפה ליד. שנסונייר. כמו ז'ורז' ברסנס, כמו ולדימיר ויסוצקי, כמו שיקו בוארקה, כמו בולאט אוקוג'אבה, כמו סרז' רז'יאני, כמו דילן, אם תרצו.
הם מופיעים בכל תרבות, ולפני שהם לומדים פיתוח קול, כבר יש להם משהו לומר. הם כותבים בשורות קצוצות. לא תמיד זו שירה, אבל תמיד יש בה ביטוי חריף לסנטימנט מקומי. "חייל של נייר" מפי אוקוג'אווה הוא שיר המחאה הכי עצוב והכי נאיבי ברוסית: "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל דם" של "הצנחן המזמר", מאיר אריאל מקיבוץ משמרות, הוא מין תמונת ראי של השיר הזה.
זו היתה היתצירה הראשונה שלו שהגיעה לאזני מאזינים, לא בלי בעיות: הרדיו הממלכתי של 1967 סבור היה שמדובר בשיר שיזיק למורל הציבורי, ואריאל, ממש בטעות, נתפס מלכתחילה כיוצר פוליטי, שעה שבעצם ביקש לחשוף את מה שנעמי שמר ביקשה לטייח.

בבקשה לא לסמפל

אי אפשר לזמזם את השירים של מאיר אריאל, אי אפשר לרקוד אותם, לסמפל אותם, לתת לפילהרמונית לנגן אותם בג'ינס ולקוות שהם עדיין ייישארו השירים של מאיר אריאל. הלב, הלוז, מרכז הכובד מצוי במלים. והמלים מגלות בעיקר גבר שבמשך שנים רבות מנסה להבין, מה נשים רוצות, ולא כל כך מצליח.
קחו למשל את "שיר כאב", אחד הראשונים שאוהבי אריאל למדו בעל פה, בהדגשה על השורות: "בסוף כל משפט שמתחיל בעברית / יושב ערבי עם נרגילה". וואו. אבל אם תקראו שוב, במנותק מתחושת השחרור הראשונית של ההאזנה הראשונית, תראו שבסוף כל סיפור כזה יושב גבר מעט מאויים מחוסר היכולת ללכוד את אהובתו, לנכס אותה לעצמו, להכניס אותה כבר לאוטו, וניסע.

הנה מגיע גבר זר

וזה גבר שעומד מן הצד, מובחן מקהלו, מובחן אפילו מערימה של חבר'ה על הדשא. הרי בסוף הוא מוצא את עצמו לבד שם, נרדם, כשאחרים חמקו לפינות נעימות יותר.
תזמזמו את "ארול" הנהדר: ("בסוף מצאו אותו זרוק מתחת עץ אשכוליות אחד") ותקשיבו. הנה מגיע גבר זר, לא משלנו, גונב בעורמה את אהבתן של בנות הקיבוץ ולא רק אותן ("יש אומרים יסוד סביר לחשוב שגם עקיבא"), והשנסונייר שלנו נותר בצד, באיזו אפלולית של מתבונן.
משם הוא יכול לכתוב משפטים כמו "כמו ששם צחקנו / לא בכינו שנים", על מפגש רעים זוגי נטול תוכן, ביום שישי טיפוסי של ישראליות טיפוסית ומסונדלת וריקה ובלתי מספקת, אבל רק לשנסונייר מותר להעיר לנו, בעדינות, כמה היא ריקה, בעייתית, לחוצה. ועכשיו "טרמינל", שהרבה לפני קדחת הנסיעות – המחלה הישראלית הכי נפוצה – מציב את אריאל כמתבונן אירוני: "זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס ממריא דרך דמעה שקופה", אבל זה טוב רק כאשר לא מתמסרים לחוויה הפשוטה ובוחרים לבדוק אותה מבחוץ ולתעד אותה כך, שכו-לם יבינו, מייד עם ההאזנה הראשונה, מה יש לנו כאן: תופעה. שנסונייר, והוא יודע עלינו ואותנו ומכיר אותנו היטב, משום שהו מכיר את עצמו, את סביבתו הקרובה והבעייתית, את האשה האחת שהוא חי עמה מליון שנה ובסוף עדיין נאלץ לבקש ממנה להיכנס כבר לאוטו, וניסע.

האיש שלא ידע לשנוא

הוא היה מודע לדאווין של כתיבת שירי מחאה בארץ שמותר למחות בה ועוד ימחאו לך כפיים על זה. הלא אריאל עצמו כתב את "דאווין של שיר מחאה", אבל לא בגלל שהוא שנא את הבורגנות הלוקאלית. גם כקיבוצניק הוא היה חלק ממנה. בכלל, אני חושבת שהוא לא ידע לשנוא, שהגוונים שלו היו עדינים מזה. ואם לא הצליח, תמיד נסוג למפלטו האחרון של גבר ישראלי מבוגר מכפי שנותיו, אבל כשהוא מאוהב, הוא אינפנטיל גמור: "ארגוני נשים מתנפלים עלי בתוכחה / שאני זורק עליך את עול הבית והמשפחה, מה שנכון / אבל מה אעשה, אין לי פנאי, לא אין לי פנאי / לא יכול להוריד ממך את עיני".
נדמה לי שהבין את המנגנונים שמפעילים גברים – חיילים, קיבוצניקים, מתנדבים, דוקטורים שיעצו עצות – והמשיך לתהות על קנקנן של נשים בלי לדעת מה קורה להן בתוך הראש. זוכרים את "והיא עוד עונה לשם תקווה" ואת הייאוש הפשוט של מי שמנסה לחזר אחריה, נתקל באנדריאו אחד, וכמו רוב הישראלים המוכים במונוגמיות סדרתית עייפה, מחליט: "אני חוזר לבלומה / לילדים / לשכנה".
מה קורה לנו, לישראלים, היטיב לדעת. "עני ורש ומרושרש / מביט בנשל הנחש / לו רק יכולתי גם אני כך להגיח / בהשילי בלי כל חשש / תרבות של עור אשר יבש / וכמו חדש למחוז חפצי אגיע". מה רצה להשיל? את הקיבוץ, את הקולקטיב, את העיר הנבובה? ודאי את מלחמות ההתשה שלו, עם אוייבים ועם נשים. את אלה אפשר למצוא בשירים, בווריאציות מצחיקות ועצובות ויצירתיות להדהים. אבל לאן רצה ללכת? שנסוניירים לא עוברים בקלות בין תרבות לתרבות. מאיר אריאל לא היה שלושת האקורדים של הגיטרה, הוא היה המלים. והמלים היו פה. על הדשא, בלילה בסואץ, בין חומותיך ירושלים, בשדה הכותנה, תחת עץ אשכוליות אחד. לברוח מזה אפשר היה לכל היותר עד קצה הדרך לטרמינל.

לפנייה לכתב/ת
ישראל מלובני
מאיר אריאל - שנסונייר
ישראל מלובני
מומלצים